יום שישי, 12 באוקטובר 2018

העסקת פוגעים בהנחיית סדנאות

שלום לכולכם.

יש איזה פרסום של מדרשת שכטר על סדנאות שיסתיימו בחודש ינואר. אחד המנחים שם הוא פוגע סדרתי.
לא הייתי נרשם.
אני מודע לכך שיש בכך פגיעה במרצים האחרים, אבל " אוי לרשע ואו לשכנו".

כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין; לא היו חותמין על השטר אלא אם כן יודעין מי חותם עמהן, ולא היו יושבין בדין אלא אם כן יודעין מי יושב עמהן, ולא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מיסב עמהן (סנהדרין כג)

אמרו על ריש לקיש, שמי שהיה מדבר אתו בשוק, היו מלווים לו ללא עדים, שכן יש להניח שאדם שריש לקיש דיבר אתו, הוא אדם נאמן (יומא ט). חבל שאי אפשר לומר כך על המופיעים בפרסום.

שלכם, אודי

יום רביעי, 2 במאי 2018

מכתב גלוי

בס"ד                                                                                                        לג בעומר, תשע"ח

המכתב המצורף הוא של הרב אליהו האיתן.

אני מפרסם אותו כלשונו.

בס"ד י"ז באייר תשע"ח
לכבוד הרב.. והרבנית... שי'.
בימים האחרונים נחשפתי להתעוררות מחדש ברשתות החברתיות, של הפרשה עימה אתם מתמודדים כחמש עשרה שנה.
אני כותב אליכם מייל זה כדי לחזק ולעודד אתכם וכיון שאין לי פייסבוק ואיני בקי בכתיבה ברשתות החברתיות, אתם רשאים גם לפרסמו היכן שאתם חושבים לנכון שזה יכול לעזור.
יש מקום וצורך להיכנס לעובי הקורה ולבדוק כיצד קרה שטענות חמורות, חוזרות ונשנות, שאתם טוענים - נדחות שוב ושוב על ידי רבנים וגופים שונים, ועדיין לא נעשתה בדיקה משמעותית של המציאות.
כיון שמתוך דיבורים עם הרבה אנשים על הנושא ראיתי שחלק גדול מאוד מהציבור כלל לא מכיר את הדברים, וניזון משמועות והשערות - אני רוצה לציין כמה נקודות משמעותיות, ולהוסיף כמה תשובות לשאלות שנשמעות מידי פעם, ממי שכן מתחיל לעסוק בדברים, ואם זה יעזור לכך שעוד מישהו יתייחס אחרת אליכם – והיה זה שכרי.
ראשית כמה נקודות להקדמה :
1. הדברים שאני כותב הם על סמך מסמכים רשמיים, הקלטות ועדויות ששמעתי בעצמי.
2. הסיפור הזה מורכב ומפותל, רגיש וטעון, ולכן ישנה נטייה נפוצה לבנות עמדה על סמך חלקי אינפורמציה, שמועות והשערות.
3. ישנו חשש שאם הדברים יתבררו, עלול להיות שבר רוחני בציבור תלמידיו של הרב אבינר, ולכן יש המעדיפים להשתיק את כל הענין. אז אני מדגיש שאין כוונתי כאן לדון ברב אבינר, בתורתו ובזכויותיו באופן כללי. ראשית, אני מכיר את דל ערכי להתיימר לכך, ושנית זה כלל לא הנושא או הענין. אני חושב שבדבר הזה כיוון שהפגיעה במתלוננים נגד הרב אבינר היתה ציבורית מאוד, נדרש תיקון ציבורי, ולשם אני פונה. אני מרגיש שאני לא יכול יותר לשתוק, ולאחר כל הנסיונות שלי לפעול בצינורות אחרים, שלא צלחו, אני מבקש להשמיע את קולי במקום בו נשמעים כל הזמן הקולות ההפוכים.
4. אני לא בא להחליף את הבירור הרציני שצריך להיעשות על ידי מי שראוי לעסוק בכך - מה הן ההשלכות של הדברים שקרו וקורים. אני בא רק ליידע את הציבור כדי שכל אחד יוכל לקבל החלטה אישית כיצד הוא מתנהל לאור הדברים ואם הדברים יסייעו לכך שיהיה מי שייקח על עצמו ללבן את הנושא – אשמח לעזור.
5. אני מתנצל על אריכות הדברים, אבל תדעו שזה ממש בקיצור, ויש עוד הרבה מה להאריך בכל נקודה.
6. אכתוב את הדברים בגוף שלישי, עליהם ולא אליהם, על מנת להקל על הכתיבה והקריאה.

7. כל מי שירצה להגיב או לשאול –
אפשר במייל - haeitan@gmail.com
ואפשר בטלפון - 052-3545138.
8. אני סוחב את הדברים בליבי כבר תקופה ארוכה מאוד, וההחלטה לכתוב מלווה אצלי בחשש כבד ובתפילה גדולה לבורא עולם 'שלא תצא תקלה תחת ידי'.
ועכשיו לגופו של ענין:
ישנו בלבול גדול בציבור בין שני נושאים שונים (שאולי הם קשורים זה לזה), אחד זה הנושא של "הכתבה" והאם היתה פגיעה או לא היתה פגיעה בנשים. והנושא השני זה הנושא של הטענות על הכשלה בהלכות נידה. מקווה שאצליח להבהיר את הדברים.
1. לגבי "הכתבה" והטענות על הטרדה.
א. לא ראיתי בשום מקום הכחשה מלווה בראיות של הטענות שהעלו בזמנו שתי הנשים כלפי הרב אבינר בכתבתו של קלמן ליבסקינד מחשוון תשס"ג, וגם לא בדיונים שהיו מול טענות הנשים בבית הדין הרבני הממלכתי. אדרבה - רוב ההאשמות מגובות בהקלטות או בהודאה מפורשת של הרב.
הדיון בבית הדין הממלכתי שעסק בנושא היה בעיקר על השאלה האם יש בדברים אלו בעיה או לא.
ב. יש לי תמיהה גדולה על החלטת הדיינים לאמץ דוקא את עמדת הרב אבינר, שלא היה פסול בדברים שנעשו, שלענ"ד היא נוגדת וסותרת בתכלית הניגוד את כל דבריו, ספריו ושיעוריו בנושאי צניעות ומלבד זאת הנשים עצמן טענו שזה פגע בהן, אז גם אם כוונתו של הרב היתה לטובתן, זה לא מה שקרה בפועל, ולענ"ד גם במקרה כזה הרב צריך להתנצל. אז איך קרה כאן שדוקא הנפגעות הפכו בציבור ל'פושעות' ו'משוגעות', ש'מעלילות עלילות שוא על צדיק'?
ג. מיד עם פרסום הכתבה יצאו מכתבים נגדן, בביטויים קשים ובוטים, בחתימת עשרות רבות של רבנים. מהמודעות היה משמע שנעשה בירור בנושא והדברים של הנפגעות הם חסרי שחר. הציבור שראה את המודעות הבין שכל הרבנים החתומים יודעים שהדברים לא נכונים ולכן אין מה לדבר על מחשבה שאולי זה לא כך. הרי לא יכול להיות שכל הרבנים שיצאו להגנתו טועים.
לאחר שנחשפתי לעומק הדברים ביררתי את הענין הזה וגיליתי שזה לא ממש כך. חלק מהרבנים שהיו רשומים על עצומות התמיכה בו הסתמכו על רבנים אחרים, והם על אחרים, עד שבעצם רבנים בודדים טענו שהם ביררו. הדבר שהפליא אותי ביותר הוא שהנשים טענו שאיתן אף אחד מהרבנים הללו לא דיבר, כך שגם כלפי אותם אלה שכן טוענים שעשו בירור נשאלת השאלה - איך ניתן לברר בלי לפנות לצד הטוען? ואיך ניתן לטעון שיש כאן עלילה אם כמעט הכל מתועד ומגובה?
ד. עד היום לא תוקן העוול הזה, והנשים ובני משפחתן ספגו פגיעה אישית וכלכלית. האם כבוד תלמידי חכמים תופס רק כלפי צד אחד? האם כבודו של הרב... , ת"ח גדול שכתב עשרות חיבורים תורניים, לא מחייב התייחסות עניינית לנושא?
האם הרבנית... וחברתה אינן בני אדם שמגיע להם שישמעו את קולם? כל מי שקצת עוסק בפגיעות מהסוג הזה הרי יודע שמדובר כאן בדיני נפשות! וגם אם הן טעו בקשר לכוונותיו של הרב אבינר, בפועל הן נפגעו ואי אפשר לומר לאדם שנפגע שהוא אשם. אפשר להסביר להן, לנסות לפייס אותן, אבל לתקוף אותן שוב ושוב?!
ה. אני יודע שיש טענות כלפיהן על כך שהן פנו לעיתון, אבל אני גם יודע כמה פניות היו מצידן קודם לרבנים שונים - ולא זכו ליחס נכון, עד שהן הרגישו שאין להן ברירה. וגם אם בכל זאת זו היתה טעות - זה לא הופך אותן למעלילות ומשוגעות!
הגיע הזמן שהרבנים יטהרו את שמן!!
2. לגבי הטענות על הכשלה בהלכות נידה
א. ישנו פסק של בית דין שמונה מטעם הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שאוסר על הרב אבינר להורות בכל ענייני נשים. הפסק ניתן על סמך בדיקה של בית הדין, ועל סמך עדויות רבות שהם שמעו ואספו. משום מה פסק זה לא הובא לידיעת הציבור, והציבור עדיין שואל, והרב עדיין עונה. אז יכול מישהו לבוא ולומר אני סומך על הרב אבינר יותר מאשר על בית הדין - אולי זו זכותו, אבל לפחות שהציבור ידע את הדברים ויוכל להחליט האם הוא רוצה להמשיך לשאול.
ב. ישנו גם פסק של בית הדין האזורי, שגם הוא מורה לו לא לפסוק בהלכות אלו, ואני קצת תמה כיצד הוא מפר את הפסק הזה? אבל לא שאלתי את הרב אבינר על כך ולכן אני לא קובע בזה עמדה ברורה.
ג. ראיתי שיש המסתמכים על בדיקה שערך הרב יונתן אלרן בהשוואה של פסקים של רבנים שונים על אותם מראות דמים שהציג בפניהם הרב אלרן, והראה שיש מראות שהרב אבינר אסר ואחרים התירו.
חשוב שהציבור ישים לב שאין בבדיקה זו כל הוכחה נגד כל מה שנאמר עד כאן. לא היתה טענה על כך שהרב אבינר לא יודע לפסוק, או להחמיר יותר או פחות. הטענה היתה שבפועל הוא מכשיל זוגות באיסורי נידה ואת זה הרב יונתן לא בדק (דיברתי גם איתו), כיון שהוא לא עסק בכלל במראות ובעדויות שהובאו בפני הדיינים.
לדעתי דוקא בדיקה זו מגבירה את השאלה - הרי הרב אבינר יודע לפסוק, גם להחמיר, אז מדוע הוא התיר את כל מה שהתיר?
ד. אשריכם הרב והרבנית... שאתם לא מרפים מהדאגה למניעת הכשלת בני ובנות ישראל באיסורים חמורים, למרות הבזיונות והפגיעות שזה גורם לכם באופן אישי ומשפחתי. ואם אתם טועים ואין כאן הכשלה – איך זה שאין שום בירור שנעשה כדי להוכיח את זה? הרי לאור כל הנאמר לעיל נקודת המוצא כעת היא שאכן יש כאן בעיה קשה.
הבהרה נוספת.
ברור לי שיש מי שיגיד: "איך אתה כותב בלי לדבר עם הרב אבינר, אחרי שאתה בא בטענה כלפי הרבנים שכתבו בלי לדבר עם הנשים המתלוננות?"
תשובתי היא:
1. אני לא מרגיש ראוי לעשות את הבירור הזה מול הרב אבינר, ואני כותב את זה בפירוש, לעומת מה שהשתמע מהמכתבים של הרבנים שהם כן בדקו את הנושא, וכתבו את עמדתם על סמך בירור.
2. הזכרתי דברים שכבר נעשה בירור כלפיהם על ידי גדולים וטובים ממני.
3. השתדלתי מאוד לכתוב רק דברים שבדקתי את העובדות לגביהם.
4. אני לא מכנה את הרב אבינר בכינויים מבזים.
ואסיים שוב בתפילה שלא תצא תקלה תחת ידי, ושה' יעזור לי שיהיו הדברים לתועלת.

אליהו האיתן

יום שישי, 29 ביולי 2016

הליך צדק מאחה - לאן לפנות?

בס"ד

פנה אלי באופן אנונימי אדם צעיר וסיפר שבילדותו הוא נפגע על ידי בן משפחה. הוא מטופל ומתפקד היטב, אבל התעלמות הפוגע והמשפחה הקרובה מן העובדה שהייתה פגיעה, מן העובדה שנעשה לו עוול ושהוא קרבן עבירה, אינה נותנת לו מנוח.
מאחר שהוא לא חזר אלי, אני מפרסם כאן מייל ליצירת קשר עם מרכז "בצדק", שמתמחה בהנחיית ההליך של צדק מאחה לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.
המייל הוא הוא: betsedek@gmail.com
למנהלת המרכז קוראים פני (כמו המטבע האנגלי). הן מבקשות להשאיר מס' טלפון שאליו הן חוזרות.
מי שרוצה פרטים נוספים, כתובת האתר היא:


אוסיף סקירה תיאורטית בסיסית על ההליך.
התחושות שהציג האדם שהתקשר אלי – התעלמות, חוסר הכרה בעוול – התאימו למדי לתפיסות התיאורטיות הרווחות כיום באשר לאינטרס הצדק של נפגעי תקיפה מינית. כיום מקובלת הטענה כי "קרבנות" אינה מוגדרת רק על ידי העובדות. העובדה שמאן דהו ניזק כתוצאה מעבריינות פלילית אינה הופכת אותו מידית לקרבן. מוטל עליו ועל הסובבים אותו להבנות את מעמד הקרבן. בעקבות ההבניה הוא יוכרז כקרבן ותעלינה תובנות כיצד ראוי להתייחס אליו (Holstein, 1990; Rock, 2002 &Miller ). הקרבנות אם כן אינה מושג קבוע. היא מושג נזיל הכרוך בהבניה ((Rock, 2002 . מעבר לנזילות של המציאות הקרבנית, קיים גם ערפול באשר למונחים "עבריין מין" ו"קרבן עבירת מין" (Daly, 2010). אנשים שונים חווים את חווית הקרבנות באופן שונה, כך שמדובר בחוויה סובייקטיבית. ישנן לפיכך דרישות שונות להכרה בקרבנות, כמו גם דרישות שונות לצדק  (Pemberton, Winkel, and Groenhuijsen, 2007).
Daly  (2014), מונה חמישה אינטרסים של צדק, של קרבן עבירת מין. "אינטרסים" במובחן מ"צרכים פסיכולוגיים" של קרבן עבירת מין, שאינם לדעתה עניין למשפט ולצדק. האינטרסים הם:
1.      השתתפות בהליך. לקרבן יש אינטרס להיות שותף, להבין באיזה שלב נמצא ההליך הפלילי, מהן הדרכים שבהן מתכננות הרשויות לקדם את הטיפול בו, וכן הלאה.
2.      קול. לקרבן העבירה יש אינטרס שקולו יישמע, שהוא יוכל לספר את הסיפור מנקודת ראותו, ולדווח כיצד הטראומה השפיעה עליו. זוהי דרך משמעותית שבה יכול הקרבן לקבל הכרה ציבורית. הקול קשור גם לאמירת "האמת", בהנחה שגרסת העבריין תיטה להכחשת העבירה.
3.      אישור. לקרבן יש אינטרס שהרשויות או השומעים יאשרו את היותו קרבן, ואת העובדה שנעשתה כלפיו עבירה. באופן כזה הקרבן פורק מעל כתפיו מעט ממשא האשמה.
4.      הצדקה. הדרישה להצדקה היא בשני מובנים. ראשית, הכרה של הרשויות בכך שמה שעשה העבריין הוא אכן עבירה. שנית, הכרה בצדקתו של הקרבן, ובעוול שעשה העבריין, מצד בני משפחה, קהילה וגורמים משפטיים. הציפייה של הקרבן היא לגינוי העבירה, ולהוקעת העבריין. יש לקרבן אינטרס שלהצדקה יהיה ביטוי מעשה, לדוגמה: התנצלות, הנצחה, סיוע כספי.
5.      הטלת אחריות על העבריין. לקרבן יש אינטרס שהעבריין ייקח אחריות פעילה על העוול, וישלם על מעשיו (Stenning, 1995). זה יכול לבוא לידי ביטוי באמצעות הבעת ביטויים כנים של צער וחרטה של העבריין, והשלמה עם הגינוי או הסנקציה נגדו.


בתחום יישוב העימות בין נפגע עבירה לבין הפוגע, נבנה הליך יישוב ייחודי המכונה "צדק מאחה". צדק מאחה (Restorative Justice)  מוגדר כהליך שבו הצדדים המעורבים בעבירה – נפגע העברה ומבצעה, הסביבה התומכת והסביבה הנפגעת – דנים יחד בדרכים להתמודד עם הפגיעה ועם תוצאותיה. בשונה מההליך הפלילי, בהליך צדק מאחה יש לנפגע העבירה שליטה מסוימת על ההליך. בנוסף, שלא כמו בצדק הענישתי, המקובל בהליך הפלילי, הצדק המאחה אינו פועל בכדי להעניש את מבצע העבירה, אלא דן בדרכים שבהן יתאפשר לו לתקן את הנזק שנגרם. לצורך התיקון עליו להכיר בכך שגרם לנזק, להביע חרטה על כך, וליטול על עצמו את האחריות לתיקון הנזק שגרם. היתרון המרכזי של ההליך על פי מצדדיו הוא המענה המיטבי שהוא עשוי לספק לצרכים של חלק מנפגעי העבירות – אותם נפגעים שצרכיהם אינם זוכים למענה בהליך הפלילי הנהוג (פרקש, 2002).
ברנדה מוריסון (Morrison, 2002), מנהלת מרכז לצדק מאחה באוניברסיטה הלאומית האוסטרלית, איתרה בספרות הפסיכו-סוציולוגית של ימינו שלושה בסיסים תיאורטיים לרעיון של צדק מאחה. פרקטיקה אחת הנהוגה בהליך הצדק המאחה היא גישור באמצעות הנחיה של צד שלישי ניטרלי, הליך שכבר תואר לעיל. פרקטיקה נוספת היא "דיאלוג" או "היוועדות" בין  נפגע עבירה למבצע העבירה. זהו תהליך המאפשר תקשורת בין שני הצדדים. בתהליך מתאפשרת נוכחות תומכיהם של נפגע העבירה ושל מבצעה המשמשים כמלווים, אולם הם שותפים לשיח רק באופן חלקי, אם בכלל. פרקטיקה שלישית, שלמה יותר, היא "היוועדות מאחה".  בתהליכי ההיוועדות מעורבים באופן פעיל לא רק מבצע העברה ונפגע העברה אלא גם מעגלי התמיכה ולעתים חברי קהילה נוספים. תהליך זה מתבסס על מודל שפותח בניו זילנד בשנות ה-80 של המאה ה-20 כפרקטיקה לשיפור הטיפול של רשויות הרווחה באוכלוסיית הקטינים המאורים, ילידי ניו זילנד. המודל התבסס על שיתוף הורי הקטין ומשפחתו המורחבת בתהליכי קבלת החלטות במקרים של צורך בהגנה ופיקוח על שלומם של הקטינים. מודל זה כונה "קבוצת דיון משפחתית" . פרקטיקה רביעית היא "המעגל" זוהי הפרקטיקה הפחות נפוצה. מדובר על תהליך אשר במסגרתו מתכנסים נפגע העברה ומבצעה, מעגלי התמיכה שלהם וכל אדם מהקהילה שיש לו עניין בכך ורוצה לתרום לתהליך ולעצמו. המעגל החל להתפתח בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, ושורשיו נעוצים במעגלים שהתקיימו בקרב תרבויות ילידים שונים ברחבי העולם, כמו בקרב האינדיאנים בצפון ארה"ב וקנדה. ישנם מודלים שונים של מעגלים שניתן לחלקם לשני סוגים: מעגלי ריפוי לקהילה ומעגלי גזר דין. המעגל הוא מנוף לבניית הקהילה ולחיזוק הקשרים בתוכה (פרקש, 2002).
מבקרי ההליך טוענים כנגדו מספר טענות. ראשית, מדובר בהליך יקר. קשה להאמין כי לנפגעי העבירה, המוחלשים ממילא, יהיו את המשאבים הדרושים להליך. שנית, המחקר הביא דוגמאות מניו-זילנד, אוסטרליה, ועוד.  מנהגים שבטיים מעין אלו, כגון: "העטווה" וה"סולחה", ידועים בחברה הערבית, וחלקם נהוגים עד היום במזרח ירושלים, בחלקים מהמגזר הבדואי, ועוד.  למעשה, בחברות עתיקות רבות נהגו מנהגים מסוג זה. אחת הסיבות שהמדינה העבירה את האחריות על ההליך הפלילי לטיפולה היא הבעייתיות שבכך.  בהליכים מעין אלו תמיד קיים החשש כי ההליך יהיה לא צודק.  במילים אחרות, החזקים והמקושרים יוותרו פחות (קירש, 2002). 
ביקורת נוספת מעלה את השאלה האם ההליך מתאים לכל עבירה, וספציפית לעבריינות מין. יש הטוענים כי בהתמלא התנאים להליך , כלומר, כאשר ההליך נעשה ביוזמת הנפגע, החרטה של מבצע העבירה היא אותנטית, ויש קבלת אחריות מצדו ונכונות לפצות עבור הנזק שנגרם (פרקש, 2002), כל עבירה עשויה להתאים להליכי צדק מאחה (רוזנברג-דנציג וגל, 2012). אישוש לטענה זו הם רואים בכך שברחבי העולם מתקיימות תכניות צדק מאחה בכל סוגי העבירות, החל מוונדליזם ונהיגה בשכרות וכלה באונס, רצח ואלימות במשפחה. לטענתם, ההתאמה צריכה להיקבע לפי הצדדים הספציפיים בכל מקרה לגופו, ולא לפי סוג העבירה (רוזנברג-דנציג, גל, 2012). גישה מרחיבה זו מוסיפה לטעון כי אין לצפות ממבצע העבירה להפגין לקיחת אחריות והבעת חרטה ברמה גבוהה טרם ההפניה להליך, שהרי מצופה שהמפגש עם הנפגע ועם יתר המשתתפים הוא שיחולל את השינוי המקווה. ובכל זאת, ברי כי מי שבשלב ההכנה מטיל אשמה באחרים, ממזער את הפגיעה או מכחיש אותה באופן גורף, אינו יכול להשתתף בהליך מאחה (רוזנברג-דנציג וגל, 2012). ספציפית בנוגע לעבריינות מין טוענת הגישה המרחיבה כי גם עבירות אלו, לרבות אונס, מתאימות להליך הצדק המאחה, אם כי הן מצריכות היערכות מיוחדת של תכניות צדק מאחה כדי להתמודד עם חששות של קורבנות חוזרת ופערי כוח בין הנפגעת לפוגע. הרציונל להרחבת ההליך גם לעבירות קשות אלו הוא המציאות לפיה נפגעות אונס רבות מביעות צורך עז בהכרה, צורך שיכול לקבל מענה מיטבי במפגש עם הפוגע בפורום בטוח המרוחק מהזירה האדברסרית (דנציג רוזנברג וגל, 2012).
קיימת גישה הפוכה, הטוענת כי אין מקום להליכי פישור וגישור בעימותים קשים. על פי גישה זו יש להבחין בין שני סוגים של עימותים: ישנם עימותים שניתן ליישב אותם בדרכים "עדינות" של פשרה, פיוס, גישור וכדומה. כך הוא בעימותים הנוצרים בעקבות מחלוקת בנושאים שאינם יסודיים לאף אחד מן הצדדים. אחד הצדדים יזם את העימות מתוך תפיסה שהוא יכול להשיג הישגים באמצעות הפעלת כוח. כשמתברר לו שהצד השני מפעיל כוח שכנגד, הוא מסכים לפיוס או פשרה. היות שמדובר בעניין שאינו מהותי עבורו, הבחירה בין עימות לבין פשרה היא שאלה של מחיר, ומחיר הפשרה נמוך ממחיר מאבק מתמשך.
המצב שונה כאשר מדובר בעניין יסודי עבור אחד הצדדים. עימותים כאלו מכונים "עימותים חריפים", והם אינם מתאימים לפתרון של פיוס או פשרה (שרפ, 2003). עימות בין שני צדדים שנושאו טענות על תקיפה מינית, עבור המתלוננות, או המתלוננים, הוא בדרך כלל "עימות חריף". העוול שנעשה להם לא ניתן לסליחה (הרמן, 2003: ע' 230), ועל כן הוא גם לא ניתן לפשרה או לגישור. מבחינת התוקף, המטרה היא להשתיק את הפרשה. לכן, הוא יחתור לקיום הליכי גישור ופישור למיניהם. ב"עימותים חריפים", לפחות צד אחד מאמין שהעימות ישרת את ערכי הצדק והיושר, או ערכים אחרים שמבחינתו נכון להילחם עבורם, ואסור להתפשר עליהם. מבחינתו, תבוסה, כניעה, או אפילו פשרה תחשב כאסון של ממש. במרבית ה"עימותים החריפים", הן אילו שמתרחשים מסיבות מוצדקות והן אלו שלא, הטקטיקה הננקטת היא טקטיקה של "הורדת ידיים", כלומר הפעלת כוח. התקווה של מפעיל הכוח היא שהפעולה הזו אכן תכריע את המערכה. כאשר מדובר במערכות פוליטיות, המלחמה ואמצעי אלימות דומים משמשים כסנקציה האולטימטיבית. על פי אמונתם של יוזמי המלחמה, המערכה היא סביב ערכים חשובים וצודקים. בעימותים הנסובים על ערכים יסודיים, נאיבי לחשוב שפשרה או גישור יפתרו את העימות. כאמור, תקיפה מינית, מנקודת ראותה של הנתקפת, היא עילה ל"עימות חריף".  מדובר בעניין יסודי שלא ניתן להתפשר עליו, ואף לא ניתן להתגמש בקשר אליו (שרפ, 2003).

על כל פנים, מי שחושב/ת שההליך מתאים לו או לה, יכול להתקשר לטלפון של מרכז "בצדק", ולראות כיצד הוא יכול לקדם את זה. בהצלחה!
ושוב פרטי ההתקשרות עם מרכז "בצדק":
המייל הוא הוא: betsedek@gmail.com
למנהלת המרכז קוראים פני (כמו המטבע האנגלי). הן מבקשות להשאיר מס' טלפון שאליו הן חוזרות.
מי שרוצה פרטים נוספים, כתובת האתר היא:

שלכם


אודי

יום שישי, 22 באפריל 2016

ליל הסדר

בס"ד
ליל הסדר נתפס כחג משפחתי. התמונה המקובלת, זו המצוירת בהגדות, היא של משפחה סביב שולחן הסדר, הקערה לפני ראש המשפחה, וכולם ממתינים לסיפור יציאת מצרים.
לא אחת זוהי תמונה מזויפת. לא כל המשפחות תוכן כברן. הרבה פעמים מתחת לפני השטח מסתתרים סיפורים מסמרי שיער, סיפורים על גילוי עריות, סיפורים של בגידה, סיפורים של חשבונות שלא נסגרו, של היעדר תמיכה כאשר זו נדרשה. הזיוף הוא חלק מאורח החיים שלנו. היחס בין התדמית שאותה אנו מעוניינים להציג לבין התוך אינו בהלימה מלאה. ועל כן גם תדמית ליל הסדר שלנו אינה בהלימה למה שמתרחש מתחת לפני השטח.
בעבר, ליל הסדר לא היה דווקא חג משפחתי. הוא היה חג של "חבורה". ההבדל בין "חבורה" לבין "משפחה" הוא ההבדל בין קרבת נפש לבין קרבת בשר. האחרונה היא שרירותית, ולא תמיד מלווה בקרבת נפש. כאשר עולמינו יהיה פחות מזויף, בלי דגש כה חזק על התדמית החיצונית, מן הסתם ליל הסדר יחזור להיות חג של חבורה, של אנשים הקרובים זה לזה נפשית.
אפשר להתחיל בזה עכשיו. אם אתם/ן מתקשים להכיל את הזיוף המשפחתי, תעשו את ליל הסדר עם אנשים שטוב לכם איתם. אתם ממש לא מחויבים לתמונה הילדותית שמצוירת בהגדות. חג החירות קורה לכם למרוד במוסכמות החברתיות, ולהיות בני ובנות חורין.

חג שמח

אודי

יום שלישי, 30 ביוני 2015

רבנים פוגעים מינית

"העברה"
כשאדם פונה לפסיכולוג, הוא מצפה לעתים שהפסיכולוג יגיב אליו באופן תואם את מה שהוא מכיר מניסיונו עם דמויות סמכותיות. טיפול פסיכולוגי מתבסס במידה רבה על ניתוח ה"העברה" של הפציינט. "העברה" היא תהליך לא מודע של התקת רגשות מדמות חשובה מוקדמת, בדרך כלל הורה, אל דמות המטפל. ניתן לומר שתגובות ההעברה הן חזרה על העבר Greenson, 1978)). ההנחה המקובלת היא שהרגשות שמגלה המטופל כלפי המטפל אינם קשורים למטפל, אלא ביטוי להשלכה של המטופל על המטפל את חוויות העבר שלו. המטופל מנסה להחיות את החוויות האלה באופן יותר מספק מן האופן שבו הוא חווה אותן בפעם הראשונה (Fenichel, 1945). כיום "העברה" מוגדרת כשיוך לא מודע של רגשות ועמדות שהיו באופן מקורי משויכים לדמויות חשובות בחיים המוקדמים של האדם, לאנשים אחרים (Stone, 1988). התגובות של המטפלים כלפי מטופליהם מכונים העברה נגדית (Fenichel, 1945). חוקרים עמדו על הסיכונים האתיים והטיפוליים בתהליך ההעברה הנגדית, ועל כך שעל המטפל להיות מודע לרגשות המתעוררים בו בעקבותיה (Davies, 1994). העברה נגדית לא מודעת עלולה להזיק למטופל, מפני שהיא יוצאת מכלל בקרה ומייצגת דחפים תגובות ועמדות שלא נבחנו בהדרכה ובטיפול של המטפל עצמו (זומר, 1999). לא נדירים הם המקרים של מטפלים שאבדו שליטה על ההעברה הנגדית וקיימו מגע מיני עם מטופלות (מחקרים מדווחים בעקביות על כ-10% מהמטפלים שעשו זאת).

יחסי כוח
יחסי הכוח והעוצמה השוררים בין הרב, כהן הדת, הקאדי ומאמיניו, הם בעלי עוצמה גדולה יותר מאשר יחסי העוצמה בין מטפל למטופל (זומר, 1999). אחד מתפקידיו של הרב או כהן הדת הוא לייעץ למאמיניו. בארצות הברית מקדישים כהני הדת בין רבע ל-60 אחוז מזמנם לייעוץ פנים אל פנים לצאן מרעיתם ((Bisbing, Jorgenson & Sutherland, 1995. זומר (1999) מכנה את התחום הזה "טיפול דתי". מטרתו היא להעמיק את האמונה ולקדם את הנועץ מן ההיבט הרוחני. ברם, שלא כמו פסיכולוגים, אנשי דת מלווים את הקהילה מהלידה ועד לסוף חייהם, בחיי היום-יום ובטקסים משמעותיים כמו ברית מילה, בר-מצוה חתונה, או לוויה. המעורבות הזו של אנשי הדת והרבנים מעניקה להם עוצמה וסמכות גדולות יותר מאשר זו של אנשי הטיפול. מאידך, מדובר במערכת יחסים שאיננה מעוגנת בכללים אתיים כלשהם. זהו מצב שבו מטושטשים הגבולות בין מערכת יחסים ראויה, לבין מערכת יחסים מעוותת. קיים לפיכך סיכון לגלישה של הרב או המנהיג הרוחני אל מעבר לגבולות הייעוץ הבריאים. לכל זה יש להוסיף את העובדה שבעיני אנשי קהילתו נתפס הרב פעמים רבות כמייצג את רצון האל (זומר, 1999).

מה קורה בשטח
Berry  (1992) כותב כי במהלך תשע שנים בין שנות ה-80 לתחילת שנות התשעים נעצרו יותר מ-400 כמרים קתולים מצפון אמריקה על ניצול מיני של ילדים. כומר פוגע מנצל בדרך כלל עשרות ואפילו מאות ילדים. הכנסייה ניסתה להתכחש להאשמות על הפשעים שבצעו הכמרים, וגם העיתונות נטתה שלא לדווח עליהם.
באשר למצב בארץ, זומר (1999) ליקט בזמנו למעלה מעשרה מקרים של תקיפות מיניות של רבנים שדווחו בכלי התקשורת, עד לתקופת המחקר שערך. מאז הצטברו כמובן מקרים נוספים. לטענתו, משיחות עם נשות מקצוע עולה שמדובר בתופעה, כולל גילוי עריות בתוך המשפחה, תופעה המלווה בתהליכי הכחשה והשתקה תוך הפעלת לחצים על מעגל היודעים להסתיר את המידע. מניתוח החומר העיתונאי ומתוך הראיונות שקיים, זומר (1999) מונה ארבעה דפוסים של ניצול על ידי רבנים:
1.      ניצול של נשים הנתונות בקשיים בחיי הנישואין ומבקשות להתגרש, או גרושות.
2.      ניצול של נשים עקרות
3.      ניצול של נשים באמצעות השבעות, קמיעות, כישופים והפחדה דתית.
4.      ניצול מיני של תלמידים.
הצד השווה לכל הדפוסים הללו הוא היזקקותן של הנשים או הילדים לרבנים, אם לצרכי דיון בעניינם, אם לצרכי ישועה, או כמורים. מרכיב נוסף הוא הסמכות שיש ל"רבנים" הללו כלפי הנזקקים להם. שילוב שני המרכיבים הללו יוצר הזדמנות לפגיעה מינית, המנוצלת על ידי הרבנים. כל המרכיבים הללו עשויים להופיע גם במקרים של ראש ישיבה תיכונית המנצל מינית את תלמידיו, או ראש מדרשה לבנות התוקף תלמידות שבאו להתייעץ עמו. לטענת זומר (1999) כאשר המנצל הוא יועץ רוחני או רב, קטנים הסיכויים שהתלמיד ייחס את האחריות לניצול המיני לרב הפוגע. תערובת הרגשות של נאמנות לרב ולישיבה מחד, ושל בושה ותחושת אחריות מאידך, מונעים מרוב תלמידי הישיבה להתלונן, או אפילו לפנות לטיפול.

תגובת הסביבה
תגובת הקהילה במקרה של פגיעה מינית על ידי איש דת הנמנה על מנהיגיה דומה מאד לתגובת המשפחה במקרה של גילוי עריות (Fortune, 1991). הקרובים ביותר לאיש הדת, או המשפחה הקרובה, במקרה של גילוי עריות, מגיבים בדרך כלל בחוסר אמון לתלונות נגדו. הם מדגישים את העובדה שהאיש "צדיק", ורואים זאת כהוכחה לכך שמדובר בתלונות שקריות. המונח "עלילה", נלווה בדרך כלל לטיעון הזה. קבוצה זו אכן איננה מצליחה להאמין לתלונות על תקיפה מינית בשל אמונתה בהיותו של הרב או של האב איש מעלה. הקונפליקט הזה, שכונה על ידי הפסיכולוג החברתי הידוע ליאון פסטינגר Festinger, 1957)) בשם "דיסוננס קוגניטיבי" יוצר קושי אמתי להאמין באירוע הנוגד את האמונה הזו. דרך קלה לפתור את הדיסוננס הקוגניטיבי היא להתעלם מהמידע החדש שעורר אותו. במקרה כזה נוטים בני המשפחה, במקרה של גילוי עריות, או בני הקהילה, במקרה של איש דת שפגע מינית, להאשים את הקרבן. התגובה הזו מצד הקהילה והמשפחה יוצרת תגובת נגד  של כעס, מצד הקרבן במקרה של גילוי עריות, ומצד קרובי המנוצלים, במקרה של פגיעה מינית על ידי איש דת (Bera, 1995).

על רבנים מייעצים לפתח מודעות לתהליך ה"העברה" וה"העברה הנגדית"
ייתרונם של המטפלים על אנשי הדת הוא בכך שהם מודעים לתהליך ה"העברה" וה"העברה הנגדית", ועל כן הם יכולים להיזהר ממנה. אנשי הדת לעומת זאת כלל אינם מודעים לתהליכים הללו, וכדברי הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" (פרק ג):
"כי הנה חושך הלילה... יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל... אינו מניח לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם, ונמצאים הפתאים הולכים לבטח ונופלים ואובדים מבלי שהגיעם פחד תחלה.... ונופלים טרם ידעו מהמכשול כלל".
הגיע הזמן לפתח כללי אתיקה לרבנים מייעצים. על הרבנים המייעצים לעבור השתלמות מקיפה באשר לתהליכים הלא מודעים של המייעץ והמתייעץ. בנוסף על הרבנים הללו להיות מודרכים, בדומה למטפלים, כך שההדרכה תעורר את תשומת לבם להתרחשויות שמתחת לפני השטח בייעוץ.

שלכם
אודי

יום שלישי, 23 ביוני 2015

"שקט, מטייחים" (ynet) - הערותיי

בס"ד                                                                                                ו בתמוז תשע"ה

אתמול התפרסמה כתבה אודות טיפולם של רבנים בתלונות על פגיעות מיניות.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4671103,00.html
מספר הערות על תפיסותיהם של רבנים בכתבה. חלק מן הדברים כבר כתבתי בעבר, ועם זאת, היות שהדברים עלו לדיון, אני כותב אותם שוב. אני כותב את הדברים בעיקר בכובע של הרב, ופחות בכובע של הקרימינולוג.

זה לא גילוי עריות. זה רצח
למניפסט שלה על נפגעות תקיפה מינית, קוראת רוני סידובניק "החיים שאחרי המוות". הוא נפתח כך: "עורי אהובה ממותך. די, את כבר לא לבד. נערי מבגדיך רגבי עפר וטפסי החוצה מקברך. הנה קחי את היד המושטת.
לא, אין צורך שתספרי לנו איך הגעת לשם, אנו רואות אותך מבעד לשתיקה. גם אנו נרצחנו נפש כמוך, עמדנו אינספור פעמים על קצה המצוק והבטנו כמוך בערגה אל השקט המובטח שלמטה".
לרב ערוסי אומר, זה לא משנה אם הרוצח פיתה את הנרצחת להגיע למקום הרצח או רצח אותה באלימות תוך כדי שהיא צועקת. רצח זה רצח.

"הוא בוודאי חזר בתשובה"
אני מציע לא לייפות את המציאות. בתחום של פגיעות מיניות לא מתרחש בדרך כלל שום דבר שניתן לכנות אותו "תשובה". חרטה אמתית של המענה היא נס נדיר (הרמן, 1992). בתופעת העבריינות המינית קיים פן ממכר מובהק הנובע מעיוותי חשיבה ומדפוסי התנהגות המתגבשים כתוצאה מכך. חוקרים מתארים 17 עיוותי חשיבה האופייניים לפוגעים מינית. הפוגעים מינית עצמם מתארים מעגל פגיעה חוזר על עצמו, למרות החלטותיהם להפסיק עם ההתנהגות המינית הפוגעת.
מבחינת האפשרות שישוב בתשובה, התוקף נמצא ככל הנראה במקום שעליו דיבר הרמב"ם בהלכות תשובה (ו, ג):
"ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה. התיאור הזה הוא התיאור הרווח של תוקפים מינית. הם נעשים מכורים לדפוס ההתנהגות התוקפני, וככל הנראה כבר לא ישובו עליו בתשובה.

פרסום
רבים מהרבנים שהובאו בכתבה הביעו הסתייגות חד-משמעית מפרסום התלונה. מוזר. לא רק שמותר לומר, אלא שהתורה מצווה ומחייבת אותנו לפרסם פוגעים ופגיעות. במקביל, היא אוסרת עלינו לשתוק!
המציאות בהקשר של פגיעה מינית היא שאין מדובר בהתנהגות חד פעמית של אדם שבסיטואציה מסוימת נסחף או נכנע לייצרו. מדובר בדפוס התנהגות של אנשים מסוימים. בארץ לא נעשו די מחקרים בנושא, אך נוכל ללמוד ממחקרים שנעשו בארצות הברית. אחד המחקרים המעניינים בדק את התהליך שעובר קטין פוגע מינית עד להתבגרותו. בארצות הברית, אחוז הקטינים הפוגעים מכלל הפוגעים הינו 20%. כ - 50% מבין המבוגרים הפוגעים מינית מדווחים על כך שהחלו בפגיעה כבר במהלך גיל ההתבגרות. מדובר בדפוס התנהגות מתמשך, המתחיל בגילאים הצעירים, ומסתיים מי יודע מתי. על פי חישוב של החוקרים, בממוצע, קטין אשר מתחיל בפגיעה בגילאים הצעירים עלול לבצע מעל ל-380 פגיעות מיניות במהלך חייו. בתופעת העבריינות המינית קיים גם פן ממכר מובהק הנובע מעיוותי חשיבה ומדפוסי התנהגות המתגבשים כתוצאה מכך. במשפט התורה, אדם בעל דפוס התנהגות פוגעני חזקה עליו שימשיך בכך. הוא נתפס כסיכון, ועל כן לדברי הרמב"ם אנו מחויבים להציל נפגעות ונפגעים פוטנציאלים. כך כותב הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א): "כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך". קיים מתאם גבוה בין ילדים שחוו התעללות מינית בילדות לבין ניסיונות התאבדות). מובן מאליו, שהציווי של הצלה מסכנה, או הצלה ממי שמוגדר כ"רודף אחר הערווה" (=אונס או מעשה סדום) קיים גם במצבים של ספק. בעבר הרחוק היו מצילים את הנפגעות הפוטנציאליות גם במחיר חייו של התוקף הסדרתי. היום החוק אוסר זאת, אולם מבחינה ערכית התורה מדגישה כי חובה לנקוט בכל דרך אפשרית בכדי להציל את מי שעלולים להיפגע מינית, בין אם מדובר בילדים קטנים, נערות, או נשים. הדרך הפשוטה ביותר היא פשוט לפרסם, בתפוצה הרחבה ביותר. אין דרך אחרת.

הצעקה
מעבר להיעדר אמפתיה וגילוי חוסר הבנה מובהק בדבריו של הרב ערוסי שהובאו בכתבה, הוא טוען את הטענה הבאה: התורה מנחה אותנו במשהו מעניין: אם תפס גבר נערה בשדה זה אינוס, כי אין מושיע לה גם אם היא צעקה. אבל אם זה בעיר, ההנחה שזה לא אינוס כל עוד לא הוכח ההפך.  חשוב לומר, פסיקת הלכה בנושא כלשהו דורשת שני תנאים: בקיאות בהלכה, ולא פחות מכך, הכרת המציאות.
לו הכיר הרב ערוסי את המציאות היה יודע כי מחקרים עדכניים מגלים כי התגובה האוטומטית לאונס עשויה להיות אחת משלוש – לחימה באנס, בריחה (הרמן, 1992), אך גם קפיאה. שליש מנפגעות אונס (Burgess & Holmstrom, 1976) ומחצית מנפגעות התעללות מינית בילדות (Heidt, Marx, & Forsyth, 2004)  מגיבות בפסיביות ואפילו בקפיאה בעת התקיפה. מחקרים אמפיריים רבים מעידים שתגובה פסיבית כזו שכיחה מאוד בקרב נפגעי ונפגעות תקיפה מינית (Marx, Forsyth, & Lexington, 2008; Rizvi et al 2008; ). פסיביות זו יכולה לנבוע מתהליכים מנטאליים בלתי רצוניים, כגון תגובות של דיסוציאציה (תופעות של נתק האופייניות לתגובה החריפה לדחק) ומתגובות גופניות בלתי רצוניות של שיתוק וקיפאון בתגובה לטראומה. מדובר בתגובה אינסטינקטיבית, תגובה שכמוה ניתן לראות גם אצל בעלי חיים הנתונים לאיום.. תגובת קורבן פסיבית או קפואה מכונה לעתים בספרות המדעית "שיתוק כתוצאה מאונס" או "טוניק אימוביליטי" (Tonic Immobility)   
על רקע מחקרים אלו, קביעת התורה כי הנערה המותקפת נענשת "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר" אינה ניתנת להתפרש כפשוטה. אין לנו אלא לקבל את דברי הרמב"ן ש"דיבר הכתוב בהווה". התורה עוסקת במציאות שבה התגובה האוטומטית של נאנסת הייתה צעקה. לכן, כותב הרמב"ן בפירושו לתורה, גם תגובות אינסטינקטיביות אחרות, אף הן כמו הצעקה, מגדירות את האירוע כאונס.

"הוא ילך לטיפול"
המונח "טיפול" נתפס כמילת קסם. "הטיפול" כבר יפתור הכול. אז זהו, שלא. אם בעבר רווחה התפיסה שסטייה מינית היא סוג של מחלה הניתנת לריפוי, היום ידוע שלא כך הם הדברים. התפיסה הטיפולית הרווחת היום היא הצבת מטרות קונקרטיות לצמצום שיעור ההישנות של הפשיעה המינית דרך ניהול ושליטה על ההתנהגות הסוטה (Marshall & Wliliams, 2000). אם נער שהתחיל לתקוף מינית יתקוף בממוצע 380 פעם במהלך חייו, אזי מי שטופל יתקוף "רק" 100 או 80 פעם. חייהם של עשרות אנשים נוספים ייהרסו על ידי "המטופל". אחד מחמישה מקרבנותיו ינסה או תנסה להתאבד. חלק מהם יצליחו. הדם יהיה על ידיהם של מי שהסתמכו על היותו מטופל ולא דאגו למוגנות של הסביבה המהווה עבורו את שדה הציד.

מה המשפחה שלו אשמה?
"ברגע שמתלוננים במשטרה החיים שלו נהרסים עד היסוד", "יכול להיות שאשתו תתגרש ממנו. צריך לקחת בחשבון שאולי יהיה כעס שלא ניסיתם לטפל לפני שפניתם למשטרה. יש לנו קצת אחריות". (הרב שלזינגר).
אחד ההסברים, הן להשתקה ולטיוח של החברה והן לשתיקה של הנפגעים ותומכיהם כלפי פגיעות מיניות, הוא: מה המשפחה שלו אשמה? יש לו אישה יש לו ילדים, אמא. איך אתה יכול להרוס משפחה? טוענים כלפי המפרסם.
עד כמה צריך להתחשב במשפחתו של אנס או של פוגע, אם בכלל?
בספר ויקרא (כ, ד –ה) התורה מתייחסת לשאלה הזו במפורש:
"וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ: וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם"
למקרא הדברים עולה השאלה שנשאלה בכותרת: מה המשפחה שלו אשמה?
התלמוד במסכת שבועות (לט, א) מביא את דברי רבי שמעון בן יוחאי: "אם הוא חטא משפחתו מה חטאת"?
מדוע הבורא מעניש את המשפחה בעוונו של יחיד. תשובתו:
"לומר לך: אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין , ו(אין לך משפחה) שיש בה לסטים שאין כולה לסטים. מפני שמחפין עליו".
כשמסתכלים במבט שטחי זה נראה כאילו המשפחה היא קרבן. כאשר אתה בוחן את הדברים לעומק, אומר רשב"י, המשפחה היא מעגל התמיכה הקרוב של החוטא.
אם בדברי רבי שמעון בן יוחאי זה נראה פירוש דרשני של הפסוק, הרי שמפרשי הפשט אמצו את הרעיון הזה והסבירו כך את פשט הכתובים. רבי אברהם אבן-עזרא, בפירושו, כותב: "כי עם הארץ יעלימו עיניהם בעבור שהם ממשפחתו". הציפייה להוקיע את החטא, אינה רק ציפייה מבית הדין. היא ציפייה גם מהמשפחה הקרובה. כאשר למשפחה יש מהלכים בבית הדין, והיא דואגת להשתקה וטיוח, היא תיענש על כך. כך כותב גם רבי עובדיה ספורנו בפירושו לתורה: "כי לא תהיה העלמת עיני עם הארץ זולתי מיד משפחתו המחזיקים בידו (=התומכים בו)".
קשה לפוגעים להמשיך במעשיהם ללא מעגלי תמיכה. המשפחה בדרך כלל יודעת על מעשיו של הפוגע. וודאי שהידיעה קיימת כאשר מדובר בפגיעה בתוך המשפחה, אך על פי רוב, גם כאשר מדובר בפגיעה מחוץ לה. השתיקה ושמירת הסוד מאפשרים לפוגע להמשיך במעלליו. בפועל, המשפחה היא מעגל התמיכה הגרעיני של הפוגע. האינטרס של בני המשפחה ברור, אבל המחיר, הן למשפחה עצמה והן לפוגע גבוה.
כשאתם מפרסמים פגיעה מינית אתם פועלים לטובת משפחתו של הפוגע. אם המשפחה תמנף את הפרסום, היא תוכל לצאת ממלכוד שמירת הסוד שבו היא נמצאת. אם היא תבחר להמשיך ולתמוך בפוגע, הרי היא שותפה לפשע, ולאשמה, ובמקרה כזה – כן, גם המשפחה אשמה.

  
שלכם
אודי

יום שני, 1 ביוני 2015

על מה ולמה שיתפתי את הסטטוס נגד הרב הצבאי הראשי

בס"ד


אתמול שיתפתי סטטוס שבו נכתב:  
את מי אירח הרב הצבאי הראשי בשבועות ביישובו נווה?
הרב מוטי אלון שהעביר שיעור ביישוב, ולא היה פוצה פה ומצפצף.
האם שאל את עצמו הרב הצבאי הראשי איזה מסר הוא שולח בכך? מהי אחריות ציבורית? מהי התנערות ממעשים העולים כדי עבירת מין?
בעקבות זאת, כותב לי אחד מתלמידיי בעבר:
אני מבין את הצורך להוקיע את אלו שפגעו. אך האם ישנו צורך להוקיע גם את כל מי שמרחם עליהם או בא עימם במגע? אני חושב על סיפורי הגבורה על רב האסורים שגדלנו עליהם, ודווקא פה אני רואה שהרב יוצא בחריפות נגד הרבצ"ר.
ובכן, למעשה, הרבצ"ר כשלעצמו אינו מעניין אותי. אני מבין שהוא מצדד בגישתו של הרב דרוקמן לפיה יש לעשות הכול, כולל הכול, בכדי לטאטא פגיעות מיניות אל מתחת לשטיח. הנקודה היא אחרת לגמרי – מהי החוויה של הנפגעים כתוצאה מן הלגיטימציה לה זוכה עבריין המין המורשע שפגע בהם? כל ירושלים מלאה בנפגעי הרב אלון. כל מתן לגיטימציה בצורה כזו היא רמיסת הנפגעים. קולם של הנפגעים צריך להישמע, ואני לוקח על עצמי להשמיע את הקול הבריא הזה בצורה צלולה.
הדבר נכון בכל פשיעה שיש בה קרבנות. אתמול, זמן מה לפני כן, נשאלתי האם נכון ללכת לחתונה של מי שככל הנראה קיים רומן בהיותו נשוי, אחר כך התגרש, ובחתונה הוא בעצם מממש את אותו רומן. לכאורה, זכותו של כל אדם להתחתן ולהתגרש כרצונו. אבל האם נכון ללכת לחתונה המתקיימת תוך התעלמות מדמעותיה של גרושת החתן? השבתי שאני לא הייתי הולך. מעשה שדורך ורומס את הקרבנות, גם אם אין בו איסור אחר, הוא עוול כלפי הקרבנות.
במשך לא מעט שנים הרב מן-ההר, מי שהיה רבה של שכונת בית וגן בירושלים, לא הקים סוכה בחג הסוכות, בגלל התנגדותה של שכנה אלמנה. אשתו הרבנית טענה שאין כל צדק בהתנגדות הזו של השכנה, אבל הוא השיב: איך אני יכול להקים סוכה על דמעותיה של אלמנה?
איני יודע איך הרבצ"ר יכול לערוך תיקון ליל שבועות על דמעותיהם של נפגעי הרב אלון. ברור לי שהתפיסה הכוחנית הזו אינה תואמת את המוסר היהודי. המודל של רבותינו היה מתחשב הרבה יותר.
שלכם
אודי