יום שלישי, 29 בינואר 2013

אם לא סליחה, מה כן?


בס"ד                                                                                    יט שבט תשע"ג

לקראת יום הכיפורים כתבתי רשימה בשם "לפעמים צריך לומר 'אין מחילה'". מידי פעם כשאני חושב על הנושא הזה, אני שם לב שאני צריך להשלים את הרשימה הזו. קל לומר מה לא לעשות, אבל מה כן?
השאלה הזו חשובה, מפני שבמציאות, אין דבר כזה "לא לעשות". נניח שמישהו מחליט מהיום ואילך "לא לעשן". במשך כמה שנים, בכל שעות היום הוא הקדיש כמה דקות בשעה לעישון סיגריה. עכשיו, כשהוא לא יעשן, מה ימלא את אותן דקות? מה יהיה שם במציאות, "היעדר עישון"? השעון לא יתחיל לדלג על הדקות האלה? חייב להיות משהו שימלא אותן.
העיקרון הזה נכון גם מבחינה רגשית. לא ניתן "לא להרגיש" שום דבר. באותו מקום בו "אין מחילה" קיים איזשהו רגש אחר. הרגש הזה עלול להיות רגש מרעיל, כמו כעס, אכזבה, ייאוש, תסכול, חוסר אונים. לחילופין, הנפגעים עלולים לפתח פנטסיות על פיצוי, על נקם, על השפלת התוקף. רגשות ופנטסיות מהסוג הזה אינם מאפשרים חיים איכותיים. הם אוכלים את הבנאדם מבפנים. התחושה הפנימית שהרגשות האלה יוצרים היא כל כך קשה, שלפעמים אנשים מעדיפים לסלוח ולהיפטר מהם, ואני יכול להבין את זה.
אני רוצה להציע הצעה אחרת. ההצעה היא לא שלי, אלא של ג'ודית הרמן (טראומה והחלמה, עמוד 231). היא כותבת כך:
"חרטה אמתית של המענה היא נס נדיר. למרבה המזל אין הנפגע צריך לצפות לה. ריפויו תלוי במציאת (מושא ל)אהבה משקמת בחייו שלו. אין הוא טעון המשכת האהבה אל המענה. לאחר שהתאבל הנפגע על האירוע הטראומטי, יש שהוא מופתע לגלות כמה חסר-עניין נעשה המענה בעיניו, וכמה מעט מעסיק אותו גורלו. לפעמים הוא אפילו מרחם עליו, אבל הרגש המרוחק הזה שונה מן הסליחה".
את המודל הזה של חמלה מרוחקת וחסרת עניין, מציב בפנינו לפני קרוב לשלוש-מאות שנה הרמח"ל. רמח"ל החל בגיל צעיר, צעיר מידי לדעת חלק מחכמי איטליה, לפרסם רעיונות קבליים. התוצאה הייתה שחכמי ונציה רדפו אותו על פרסום כתביו. תקופה מסוימת הוא נלחם בהם, אך לבסוף  נאלץ לברוח מעירו, פאדובה באיטליה, ויצא למסע של גלות, עד שמצא את עצמו בעיר אמשטרדם בהולנד. רבני ונציה המשיכו לרדוף אותו גם בהיותו שם, והחליטו לשרוף את כתבי היד שלו – מפעל חייו. אלא שבשלב הזה, בהיותו מרוחק מאיטליה, רמח"ל אינו נלחם בהם עוד. הוא אינו שולח להם יותר אגרות וגם אינו מנסה להניא אותם מכוונתם. הוא מתפלא על מלחמתם בו. הוא אינו מבין את מטרתם ומעשיהם אינם נחשבים בעיניו. הוא יושב בשלווה באמשטרדם, חכמיה ואנשיה מחבבים אותו, ובאגרות שהוא כותב לרבו, רבי ישעיהו בסאן, ולתלמידיו באיטליה הוא מודה לה' על החסד שעשה עמו כשהביא אותו להולנד:
"הנה אני פה תודה לאל יושב בין החכמים בשלום ובמישור, וכולם מחבבים אותי, איש לא נעדר, בחסד אל עלי, ולמה עתה כל יום יגורו מלחמות על לא דבר? ולהבת לבם על דבר מה לוהט והולך? מה שאונם ומה סערם? על מה יתחרחרו וילכו, יתחרחרו ויסערו? חושבני שהם עצמם לא ידעו למה זה הבל יהבלו ויתעששו בקרבם בל ידעו מה" (אגרות רמח"ל, אגרת קלה).
רמח"ל מביע רגש של רחמים, על אותם חכמים מסכנים שמבזבזים את זמנם על עקרונות עקרים. אך כל זה מרוחק, אינו נוגע לו; שונה מאד מסליחה.
אם אפשר לדבר על יעד רגשי לנפגעים, זהו היעד. לא רגשות מרעילים מן העבר האחד, אך גם לא סליחה מן העבר השני, אלא חוסר עניין, מלווה בחמלה מרוחקת.

שלכם
אודי

2 comments:

  1. טור מרגש, עמוק ונכון כל כך

    השבמחק
  2. כנפגע מינית על ידי אבא שלי שהוא גם 'רב בישראל' תודה על הפוסט. עורר בי כמה תזכורות חשובות כמו האם לא כדאי לי לסלוח בשביל עצמי? בשביל להשתחרר מהטינה הכעס והשנאה? בשביל להצליח לפנות לשיקום ולאהבה?! אני לא בטוח שאין מקום לסליחה...?

    השבמחק