הרהורים על הגאולה

יחזקאל פרק כב

א וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר.  ב וְאַתָּה בֶן-אָדָם, הֲתִשְׁפֹּט הֲתִשְׁפֹּט אֶת-עִיר הַדָּמִים; וְהוֹדַעְתָּהּ, אֵת כָּל-תּוֹעֲבוֹתֶיהָ.  ג וְאָמַרְתָּ, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עִיר שֹׁפֶכֶת דָּם בְּתוֹכָהּ, לָבוֹא עִתָּהּ; וְעָשְׂתָה גִלּוּלִים עָלֶיהָ, לְטָמְאָה.  ד בְּדָמֵךְ אֲשֶׁר-שָׁפַכְתְּ אָשַׁמְתְּ, וּבְגִלּוּלַיִךְ אֲשֶׁר-עָשִׂית טָמֵאת, וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ, וַתָּבוֹא עַד-שְׁנוֹתָיִךְ; עַל-כֵּן, נְתַתִּיךְ חֶרְפָּה לַגּוֹיִם, וְקַלָּסָה, לְכָל-הָאֲרָצוֹת.  ה הַקְּרֹבוֹת וְהָרְחֹקוֹת מִמֵּךְ, יִתְקַלְּסוּ-בָךְ--טְמֵאַת הַשֵּׁם, רַבַּת הַמְּהוּמָה.  ו הִנֵּה נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ לִזְרֹעוֹ הָיוּ בָךְ, לְמַעַן, שְׁפָךְ-דָּם.  ז אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ, לַגֵּר עָשׂוּ בַעֹשֶׁק בְּתוֹכֵךְ; יָתוֹם וְאַלְמָנָה, הוֹנוּ בָךְ.  ח קָדָשַׁי, בָּזִית; וְאֶת-שַׁבְּתֹתַי, חִלָּלְתְּ.  ט אַנְשֵׁי רָכִיל הָיוּ בָךְ, לְמַעַן שְׁפָךְ-דָּם; וְאֶל-הֶהָרִים אָכְלוּ בָךְ, זִמָּה עָשׂוּ בְתוֹכֵךְ.  י עֶרְוַת-אָב, גִּלָּה-בָךְ; טְמֵאַת הַנִּדָּה, עִנּוּ-בָךְ.  יא וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ, עָשָׂה תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-כַּלָּתוֹ, טִמֵּא בְזִמָּה; וְאִישׁ אֶת-אֲחֹתוֹ בַת-אָבִיו, עִנָּה-בָךְ.  יב שֹׁחַד לָקְחוּ-בָךְ, לְמַעַן שְׁפָךְ-דָּם; נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לָקַחַתְּ, וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק, וְאֹתִי שָׁכַחַתְּ, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.  יג וְהִנֵּה הִכֵּיתִי כַפִּי, אֶל-בִּצְעֵךְ אֲשֶׁר עָשִׂית; וְעַל-דָּמֵךְ, אֲשֶׁר הָיוּ בְּתוֹכֵךְ.  יד הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ, אִם-תֶּחֱזַקְנָה יָדַיִךְ, לַיָּמִים, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אוֹתָךְ; אֲנִי יְהוָה, דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי.  טו וַהֲפִיצוֹתִי אוֹתָךְ בַּגּוֹיִם, וְזֵרִיתִיךְ בָּאֲרָצוֹת; וַהֲתִמֹּתִי טֻמְאָתֵךְ, מִמֵּךְ.  טז וְנִחַלְתְּ בָּךְ, לְעֵינֵי גוֹיִם; וְיָדַעַתְּ, כִּי-אֲנִי יְהוָה.  {פ}

 

זו הייתה אמורה להיות הפטרת פרשת השבוע, קדושים, אך כבר פשט המנהג שלא לקרוא אותה.

אילו היו שואלים אותי (לא שואלים), הייתי אומר שנכנענו כאן לשאיפה האוניברסלית שלא להביט ברוע. דא עקא, שמי שמכיר את "ירושלים של מטה" כיום יודע שיש כאן תיאור נאמן של מה שמתרחש בה יום יום ולילה לילה.

אם לא נכיר במציאות, איך נתקן אותה???

" אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה" (בבלי תענית ה, א). הגאולה מתחילה מ"תחתית החבית", מרגלה של האות האחרונה באלף בית. היא לא משאירה שום דבר מחוץ לה, אפילו את החלקים האפלים, אלו שאנו משתדלים להדחיק. הצעד הראשון הוא להכיר בקיומה של המציאות העגומה המתרחשת בתחתית החבית.