להיות כתובת רלוונטית

בס"ד                                                              ל במרחשוון, תשע"ד

שלחו לי הערב את הסרט "ארמון של שתיקה". http://www.youtube.com/watch?v=E_Lzma9w7MM

פעם ראשונה שראיתי אותו. הוא עורר בי מחשבות. אחת מהן היא על כך שההורים של הנפגעות הם רק לעתים נדירות הכתובת האופטימלית לסיפור הפגיעה. ראשית, הנפגעות חסות עליהם. שנית, אם הן  כבר מספרות, רוב ההורים אינם מסוגלים להכיל את זה. לפעמים הם מגיבים באדישות, לפעמים בכעס, ולעתים בבכי של חוסר אונים. מחקרים מאששים את המחשבה הזו. רק מיעוט מן הילדים שפתחו את סוד הפגיעה בפני ההורים חוו חוויה חיובית (ועדיין לא דיברנו על גילוי עריות בתוך המשפחה).

נראה כי מורים היו עשויים להיות כתובת טובה יותר.  דיברתי פעם עם ראש אולפנה של כמה מאות בנות. שאלתי אותו האם הוא מודע לסטטיסטיקה, שבערך 100 בנות אולפנה עברו פגיעה. הוא השיב שהוא מודע, אבל הוסיף שהבנות בכלל אינן רואות בצוות האולפנה כתובת לעניין. אין בכלל פניות בנושא, הוא אמר.
לעומת זאת סיפר לי ראש מדרשה הוא יצא פעם עם בנות המדרשה לשבת. בדברים שהוא אמר בסעודת השבת הייתה איזושהי הזמנה לדבר על פגיעות מן העבר. נגשו אליו במשך השבת 8 בנות שדווחו על פגיעות חמורות. 

מסתבר כי כאשר מורה משדר פתיחות והזמנה לדבר על זה, הוא יהפוך לכתובת. אם לא, חלק גדול מן הנפגעות תישארנה ללא כתובת זמינה לפתוח את סיפור הפגיעה.
מה המורים צריכים לפתח כדי להפוך והיות כתובת כזו?
נראה לי כי הדבר הראשון שהם צריכים לפתח הוא ידע ואמון בסטטיסטיקות. אחר כך, לרכוש נכונות ופתיחות להיות כתובת לילדים ולנערות, ולבסוף, ליצור טכניקות המזמינות את הנפגעים והנפגעות לפתוח את הסוד.

בתקווה שיהיו לנו הרבה מורים כאלו

שלכם

אודי