פרשת הרב קופלוביץ


פרשת קופולוביץ' הייתה הפרשה הראשונה שבה דווח לקהילה הדתית כולה על איש חינוך שפגע מינית בתלמידים רבים. בשונה מן הפרשות שבאו אחריה, כאן ניתן היה לזהות רק אחד משני הנרטיבים – הנרטיב הדתי. הפמיניזם הדתי עדיין לא החל להתארגן, ולכן גם לא הגיב. הנרטיב הדתי משל בכיפה, והצליח להסתיר את הפרשה במשך שנים. רק לאחר זמן, כאשר מעצבי הנרטיב הדתי-רבני לא היו ערים לשינוי ביחסי הכוח במגזר, התעוררו מחדש הדי הפרשה ההיא (לביא, 2003), פרק זה יעסוק בחמש שאלות:
·           מהם הנרטיבים ששלטו ושולטים במגזר הציוני דתי בהקשר לפרשת הרב קופולוביץ'?
·           מהם הכוחות שהבנו את הנרטיבים הללו דווקא באופן שבו הם הובנו?
·            מהי התפיסה של הקהילה הדתית את הפרשה כיום?
·           מהי משמעות ההבניה הזו מבחינת הנפגעים?
·           ביקורת

הישיבה התיכונית "נתיב מאיר" הוקמה בשנת 1953 על ידי הרב אריה בינה שעמד בראש הישיבה עד שנת 1986. עם השנים הפכה לישיבה תיכונית מובילה במגזר הדתי, תוך שהיא מתאפיינת ברף קבלה גבוה ובמתח למודים נוקשה. לאחר פרישתו של הרב בינה החליף אותו בראשות הישיבה הרב זאב קופולוביץ'. בשנת 1997 הואשם הרב קופולוביץ' במעשים מגונים בתלמידים. תלמידים דיווחו על כך לרבנים מרכזיים במגזר הדתי – לרב אברהם שפירא שהיה לימים הרב הראשי לישראל, ולרב חיים דרוקמן, ראש ישיבות "בני עקיבא", אולם הללו משיקולים של "כבוד התורה" לא דווחו על כך למשטרה והעדיפו "לסגור את העניין" בשקט.
מספר אחד התלמידים שלמדו באותה עת בישיבה: בחודש שבט תשנ"ד, 1994, בט"ו בשבט, פנינו לשני המחנכים שלנו בישיבת "נתיב מאיר". היינו שמיניסטים, מחזור מגובש, חבר'ה חזקים, שמרנו אחד על השני וכך הפגיעות בנו היו פחות חמורות. תלמידי המחזור שלמדו שנה אחת מעלינו וכבר עזבו את הישיבה נפגעו קשה יותר. היו שם חבר'ה שהוא אנס אותם, כלומר קיים איתם יחסי מין מלאים. סיפרנו למחנכים הכול לפרטי פרטים. הם הלכו להתייעץ עם הרב אברהם שפירא ועם הרב דרוקמן. כעבור יום או יומיים הם חזרו אלינו ואמרו לנו שקופולוביץ' יפוטר בסוף השנה. "ומה עד אז"? שאלנו, זה היה בט"ו בשבט, מחצית השנה. "עד אז תפקחו עיניים שהוא לא מתקרב לחבר'ה צעירים יותר, ולהורים, עדיף לא לספר". אלה היו ההנחיות מגבוה (שפירא, 2010).
בסיום אותה שנה קופולוביץ' פוטר בתואנה שהוא סובל ממחלת לב. מאבקי ירושה התעוררו, והוא ניצל זאת, ניהל קמפיין להחזרתו ושב לעמוד בראש הישיבה. גל שני של פגיעות התרחש, עוד מעגל של נפגעים. רק בתום שנה נוספת של פגיעות, הגיעו התלונות למשטרה על ידי הנפגעים עצמם ובעקבות זאת התקיים משפט אשר הסתיים לבסוף בעסקת טיעון (שפירא, 2010).
במהלך עסקת הטיעון בין הפרקליטות לרב קופולוביץ', נבחנה גם אחריותם של הרבנים דרוקמן, שפירא וצוקרמן שידעו על הפגיעות אך לא דיווחו. בעיתונות (מעריב, ידיעות אחרונות, 1998) דווח כי  הרבנים שפירא ודרוקמן ייחקרו באזהרה על שלא דיווחו על מעשים מגונים. מהחקירה עלה שרבנים בכירים ידעו על מעשיו של קופולוביץ' במשך שנים, ואף דרשו ממנו לחדול ממעשיו, אך לא דיווחו למשטרה. בהמשך, הפרקליטות שקלה להעמיד רבנים אלה לדין על כך שלא עמדו בחובת הדיווח הקבועה בחוק ומחייבת מחנכים ואנשי טיפול לדווח למשטרה על עבירות מין המסכנות שלומם של קטינים. לפרקליטות לא היה ספק שהרבנים ידעו על הפגיעות ולא דיווחו עליהן. הדבר היחיד שמנע הגשת כתב אישום נגד אותם רבנים הייתה שאלה משפטית טכנית, והיא: האם הרבנים היו בתפקיד פורמאלי שמאפשר את הגשת כתב האישום. למעשה הרב שפירא והרב דרוקמן הפקירו את תלמידיהם לאונס ומעשי סדום מתוך נאמנות לחברם הרב קופולוביץ. הם שתקו ביודעם שהאיש עושה מעשים איומים ופוגע בתלמידים פגיעה קשה בגופם ובנפשם לכל חייהם. אליקים רובינשטיין, שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה, הבין שהגשת כתב אישום היא בעייתית מבחינה משפטית אבל בצעד חריג כתב מכתב נזיפה לרבנים (שפירא, 2012). "קשה להטיל ספק שלו דווחו, כמתחייב בחוק, המעשים המיוחסים לרב קופולוביץ' - היו נמנעים מעשים קשים נוספים. משלא ניתן אמון בדברי התלמידים ולא דווח על כך כחוק, לא רק נחסמה האפשרות להפסיקם, אלא שהדעת נותנת כי נגרמה פגיעה נוספת בתלמידים שלא נענתה זעקתם לעזרה", כתב רובינשטיין (1998).
כאמור, בסופו של דבר הוגשו תלונות למשטרה על ידי הנפגעים עצמם בשנת 1997. בשלב הזה משאלת הלב של החברה הדתית הייתה שהוא יזוכה במשפט, אולם בשנת  1999 קופולוביץ' הורשע בעסקת טיעון בהטרדות מיניות של 12 מתלמידיו במהלך השנים 1997-1991 ונגזרו עליו שלוש וחצי שנות מאסר. במידה מסוימת היה זה האירוע שהביא לראשית תהליך פריצת חומת השתיקה של הקהילה הדתית באשר להימצאות התופעה של פגיעות מיניות בתוכה. אם בעבר, במקרה שראש אולפנה לבנות פגע מינית בתלמידותיו, הפרשה נסגרה בפיטורים שקטים, הפרשה הנוכחית  זכתה לחשיפה ציבורית. עם זאת, קשה לומר שהחשיפה הייתה אפקטיבית במישור הציבורי. אף אחד לא דיבר על הנפגעים הקטינים, רק על "כבוד התורה" (קהת, 2010). בעיתון של המפלגה הדתית לאומית, "הצופה", הופיעה כתבה קטנה יחידה של אילת וידר-כהן, פסיכולוגית קלינית שהתמחתה בנפגעות תקיפה מינית. היא שאלה את השאלה המתבקשת "ומה עם הקרבנות?" - מי דואג להם? מי לוקח אחריות על שיקומם? השאלה הזו לא הייתה בראש מעיניהם של רבני המגזר (קהת, 2010). אותם העסיקה יותר השאלה כיצד לשקם את תדמיתו של המגזר הדתי בכלל, ושל הרבנים בפרט. התקווה הייתה להחזיק את הגלגל לאחור, לצייר את האירוע כיוצא דופן. לא היה שום ניסיון למנף את החשיפה למטרת ההתמודדות עמה.
דומה שבנרטיב הדתי נתפסה פרשת קופולוביץ' כסוג של תקלה, משהו שכלל לא היה אמור לקרות, ועל כן יש להתעלם ממנו ככל האפשר. ההתעלמות החזיקה מעמד שנים לא מועטות. הפרשה התעוררה מחדש בשנת 2012, כאשר הרב דרוקמן, אחד מעמודי התווך של השתקת הפרשה, היה מועמד לפרס ישראל. בנקודת זמן זו נעשו ניסיונות לנתח את היחס של הקהילה הדתית לחשיפת פגיעות מיניות בתוכה בכלל, ואת התנהגותו של דרוקמן בפרשה בפרט. קולם של הנפגעים עצמם כמעט ולא נשמע. פה ושם בסופן של תגובות לכתבות אחדות חתם מישהו: "נפגע". הקול העיקרי שמחה נגד מתן פרס ישראל לרב דרוקמן בשל חלקו בהשתקת פרשת קופולוביץ' היה הכוח הפמיניסטי. זה תבע ראשית להתייחס לעובדות כפי שהיו. מסתבר כי מספר שנים טרם התפוצצות הפרשה, הגיעה קבוצה מצומצמת של תלמידים מהישיבה לפגישה חשאית בביתו של רב חשוב בציונות הדתית, שם דווחו על מה שעברו תחת ידיו של ראש הישיבה. אותו רב הקשיב, ובסופו של דבר אמר רק: "לשון הרע היא עבירה עליה גם יום כיפור אינו מכפר".(שפירא רוזנברג, 2012). לאור זאת עלתה התביעה שהרבנים ששתקו והשתיקו יתנו את הדין, ולכל הפחות לא יוענק להם פרס כה חשוב (וייס, 2012).
הרב דרוקמן טען להגנתו כי הוא אכן טעה בכך שלא דיווח למשטרה. הוא תירץ את הטעות בכך שלא ידע על קיומה של חובת הדיווח. תגובתו התקבלה בחוסר אמון על ידי חלק מן הכותבים (וייס, 2012). מי שכיהן כחבר כנסת וכשר חינוך אמור לדעת על חובת הדיווח במקרים מסוג זה. ברם היו גם מי שהתגובה של דרוקמן, שכללה סוג של התנצלות, התקבלה על דעתם. כותבת פמיניסטית מתוודה כי גם היא עצמה עברה מהפך בשני העשורים האחרונים. קודם לכן לקתה בנאיביות רבה באשר להימצאותן של פגיעות מיניות בחברה הדתית (זיוון, 2012). ניתן אפוא לשער כי גם הרב דרוקמן לקה בתמימות יתר באותה עת, ומיני אז הוא התפקח (זיוון, 2012). אחרים טענו כי השגיאה של הרב דרוקמן בפרשת קופולוביץ' היא זניחה יחסית לפועלו רב השנים, והטוענים שבגינה יש לשלול ממנו את פרס ישראל לוקים ב"טהרנות" (שרלו, 2012). לטענתם, אם נחתור לאנשים שהם כלילי השלמות בלבד, נקבל אמנם דמויות חפות מטעות, אולם כאלו שלא עשו דבר בחייהם (שרלו, 2012; שטח, 2012). הרב שרלו הוא חבר בפורום "תקנה" ואחד המעצבים המרכזיים של הנרטיב הרבני-ליברלי בקהילה הדתית, ועל כן התפיסה שלו מייצגת במידה רבה את הנרטיב של הזרם הזה. מבקריו של שרלו טוענים כי פעמים רבות הוא מנסה לאחוז את החבל משני הקצוות, והעמדה האמביוולנטית המוצגת על ידו, לפיה מחד יש להוקיע פגיעות מיניות ומאידך להעניק פרס ישראל לרב דרוקמן משקפת את הנטייה הזו. על כל פנים עמדתו של שרלו, שמבטאת ככל הנראה את עמדתו של חלק גדול מהציבור הדתי, רואה בשלב הזה חשיבות בטיפול נקודתי בפגיעות מיניות ובפוגעים, אולם שוללת את הדרישה הפמיניסטית לתת לבעיה הזו את מרכז הבמה ולהתייחס לשגיאות שנעשו בתחום הזה כאל שיקול מכריע.
באשר לנרטיב הדתי בפרשה זו יש להבחין בן הנרטיב המכחיש והמשתיק, אותו מייצג הרב דרוקמן, לבין הנרטיב הממזער, אותו מייצג הרב שרלו. ניתן לזהות שלושה גורמים שהבנו את הנרטיב המכחיש. האחד הוא האמונה כי פרסום הפרשה יפגע בערך המכונה "כבוד התורה". התפיסה הזו אינה מיוחדת דווקא לעברייני מין. בשנות ה-70 של המאה ה-20 נשאל הרב צבי יהודה קוק האם לאשפז רב המאיים על אשתו כי ירצח אותה. הוא השיב שהדבר יפגע ב"כבוד התורה" ועל כן אין לעשות דבר. הבעל אכן רצח את אשתו מאוחר יותר. תפיסתו זו של הרב צבי יהודה חלחלה לתלמידיו, ועל כן היא באה לידי ביטוי גם בפרשת קופולוביץ'.
הגורם השני הוא הדיסוננס הקוגניטיבי. תגובת הקהילה במקרה של פגיעה מינית על ידי איש דת הנמנה על מנהיגיה דומה מאד לתגובת המשפחה במקרה של גילוי עריות (Fortune, 1991). הקרובים ביותר לאיש הדת, או המשפחה הקרובה, במקרה של גילוי עריות, מגיבים בדרך כלל בחוסר אמון לתלונות נגדו. הם מדגישים את העובדה שהאיש "צדיק", ורואים זאת כהוכחה לכך שמדובר בתלונות שקריות. המונח "עלילה", נלווה בדרך כלל לטיעון הזה. קבוצה זו אכן איננה מצליחה להאמין לתלונות על תקיפה מינית בשל אמונתה בהיותו של הרב או של האב איש מעלה. הקונפליקט הזה, שכונה על ידי הפסיכולוג החברתי הידוע ליאון פסטינגר Festinger, 1957))בשם "דיסוננס קוגניטיבי" יוצר קושי אמתי להאמין באירוע הנוגד את האמונה הזו. דרך קלה לפתור את הדיסוננס הקוגניטיבי היא להתעלם מהמידע החדש שעורר אותו.
גורם שלישי שהתווה את הנרטיב הרבני-דתי, זה שניסה בהצלחה חלקית להשתיק את הפרשה הוא האינטרסים. בעלי אינטרסים בחברה פועלים כדי למחוק את גילוי העריות מסדר היום הציבורי. בין בעלי האינטרסים הללו ניתן למצוא אנשי דת ואחרים בעלי עמדות כוח, השואפים לשמר את המבנה הפטריארכלי הקיים (זליגמן, 2008). ההשתקה של פרשת קופולוביץ' נבעה בין השאר מן האינטרס המגזרי לשמור על הדימוי האידיאליסטי של מפעל הישיבות התיכוניות, ועל מעמדם של ראשי הישיבות.
בנרטיב הרבני ליברלי ניתן לזהות מנגנון הגנה בשל מעט יותר – מינימיזציה, או מזעור. מי שמפעיל הגנה זו מכיר אמנם במציאות, אך מכחיש את החומרה של האירוע (זומר, 1999). מכאן הטענה כי אמנם נעשתה בפרשת קופולוביץ' "טעות", אך יש לראות אותה בפרופורציות ממזערות. את המנגנון הזה יש לראות בהקשר של השאיפה האוניברסלית שלא לראות רע (הרמן, 2003), יחד עם התקווה להמשיך לראות ברב דרוקמן אחת מאושיות החינוך הדתי לאומי, על אף עמדתו בפרשה.
בנרטיב הפמיניסטי, להתייחסות לפגיעות מיניות יש משקל מרכזי. על כן הנטייה למזער את הפרשה נתפסת כבלתי לגיטימית. מעבר לכך, בנרטיב הפמיניסטי הדתי הסמכות הרבנית נתפסת כבעיה חברתית, ולא כנכס, וכך גם השאיפה להגן על כבודם של רבנים כאלה ואחרים. הרב דרוקמן נתפס בנרטיב הפמיניסטי כמי שמנסה לחפות על עבירות מין במגזר הדתי בעקביות במשך שנים, למן פרשת קופולוביץ' ועד לפרשת אלון, כאשר בתווך התערבותו וחיפויו על עברייני מין נוספים (וידר-כהן, 2014). זוהי התפיסה שעמדה ברקע לסירובו להצטרף לפורום "תקנה" שנוסד במטרה להתמודד עם התופעה (וידר-כהן, 2014). בראיון עמו אמר הרב דרוקמן כי בפעם הראשונה כשעלו חשדות נגד קופולוביץ' הוא כלל לא נשא תפקיד רשמי במרכז ישיבות "בני עקיבא". כאשר עלו התלונות שוב הוא הפסיק את עבודתו של קופולוביץ' בו ביום. השגיאה היחידה הייתה בכך שלא דיווח למשטרה.  פעילות ב"קולך" טוענות כי התיאור של הרב דרוקמן אינו נאמן לעובדות, כפי שהן עולות ממי שהיה להם חלק כזה ואחר בפרשה (וידר-כהן, 2014). בנרטיב הפמיניסטי החברה החרדית הייתה ונשארה מקום שבו מדחיקים ומשתיקים את הנגע של פגיעות מיניות. גם החברה הדתית הייתה כך עד לראשית שנות האלפיים, ויש מי שנשארו מאחור (קהת, 2010), כאשר אחד הבולטים שבהם הוא הרב דרוקמן, המשתמש במעמדו הציבורי כדי לזרות חול בעיני הציבור ולזרוע ספק ובלבול (וידר כהן, 2014).
קופולוביץ' עצמו לא היה חלק מן הקהילה הדתית. הוא היה קרוב יותר לקהילה החרדית. ההגנה עליו הייתה יותר מתוקף תפקידו כראש ישיבה תיכונית מאשר כאישיות רבנית בקהילה הדתית. מרגע שבית המשפט קבע שהוא אשם, לא היה על כך חולק, אם כי שורה של רבנים העידו לטובתו בנוגע לגזר הדין. כאשר הקיבוצים רוצים להסביר את מציאותה של התנהגות פלילית בקרבם הם משתמשים לא פעם ב"מודל היבוא", כלומר, מדובר בעבריינים שאינם שייכים באופן אורגני לקיבוץ, ילדי חוץ, שהביאו את ערכי הפשיעה מבחוץ (שהם, 2006). על אף שהדברים לא נאמרו במפורש, דומה שבתודעה הציבורית השתמשה הקהילה הדתית בטכניקת הגנה דומה, לפיה קופולוביץ' הוא "יבוא" מן החברה החרדית, ואת ערכי העבריינות המינית הוא הביא מ"שם". ברם טכניקת ההגנה הזו שהופעלה בהקשר לקופולוביץ' לא הייתה שימושית בהתמודדות עם הטענות כלפי דרוקמן. עם זאת, החברה הדתית ברובה שמחה לקבל את התנצלותו ואת טענותיו כאילו לא ידע מן החשדות כלפי קופולוביץ', ואמצה את טכניקת המזעור שהציעו שרלו (2012) ועוד.
בפרשת קופולוביץ' הנפגעים לא שתקו, כפי שקורה בדרך כלל במקרים של עבריינות מין. העצומה נגד הענקת פרס ישראל לרב דרוקמן בשנת 2012 הייתה יוזמה של נפגעי קופולוביץ'. במכתב ששיגרו בוגרי הישיבה, בעקבות ההחלטה על הענקת פרס ישראל לרב דרוקמן, הם ביקרו את התנהלותו של הרב וכתבו כי הם "חושבים שאדם שהסתיר מרשויות מדינת ישראל פושע מין שהתעלל בקטינים אינו ראוי לקבל את פרס ישראל" (פולק, 2012). במקביל למכתב החלה להיות מופצת עצומה באינטרנט (עצומה, 2012). אולם בסופו של דבר חתמו על העצומה רק קצת למעלה מ-300 איש. התגובה הכללית של הקהילה הדתית הייתה גיבוי לדרוקמן. פרס ישראל שהוענק לו נתפס כאישור לכך שהחינוך הדתי, שהרב דרוקמן נמנה על מוביליו, זוכה להערכה בחברה הכללית. החברה הדתית, שנזקקה באותו זמן ללגיטימציה, התקשתה לוותר על הלטיפה הזו לאגו הציבורי. הנפגעים נחלו אפוא אכזבה, הן משר החינוך, והן מן הציבור הדתי בכללו. כותב אחד הנפגעים:
דרוקמן ידע הרבה לפני שנפגעתי. דרוקמן מעולם לא התקשר אלי לומר סליחה… הרי ההלכה אומרת שצריך לבקש סליחה באופן אישי. לא כך? הסליחה שלו בתקשורת הייתה מזויפת, לא מספקת, ונעשתה בכדי שיקבל את הפרס. היו לו 15 שנה לבקש סליחה. הוא לא ביקש סליחה מאף אחד. הוא לא ביקש אפילו סליחה חלקית ומזויפת בתקשורת עד אשר הדבר סיכן את קבלת פרס ישראל בו חשק. לא רק הרב דרוקמן פשע. הציבור הדתי לאומי כולו פשע וממשיך לפשוע בכך שהוא מגבה את דרוקמן" (תגובית בתוך שפירא-רוזנברג, 2012).
על אף הרשעתו של קופולוביץ' עצמו, האכזבה של הנפגעים כפולה. לתחושתם רבנים מובילים פעלו מעט מדי ומאוחר מידי, ובעצם ניסו לטייח את הפרשה ללא הצלחה. מעבר לכך, חלק משיקומו של כל נפגע מותנה בהכרה של הקהילה הסובבת שנעשה כלפיו עוול וגביית מחיר ממי שעשה את העוול (הרמן, 2003). במקרה הזה העוול היה כפול, הן הפגיעה והן הסתרתה. הפגיעה זכתה להכרה מסוימת, וקופולוביץ' שילם מחיר כלשהו, גם אם נמוך יחסית לעוול שנעשה. ההסתרה לא הוכרה כעוול, ומי שיזם אותה קיבל לבסוף פרס ישראל. ברור שהתנהגות הקהילה לא תרמה לשיקומם של הנפגעים.
יש הטוענים כי בשעתו לא ניתן היה לעשות יותר ממה שנעשה. הרב דרוקמן  היה חלק מחברה שלקתה בנאיביות בנושא פגיעות מיניות, וברצון לכבס את הכביסה המלוכלכת בבית, רצון המאפיין קהילות סגורות באשר הן, קיבוצים, בני מיעוטים וקהילות אתניות (שוהם, 2006). אין זה הוגן לדרוש את הסטנדרטים של הטיפול בתופעת הפגיעות המיניות היום, ממי שפעלו לפני 15 שנה (זיוון, 2012). מדובר בטענה מאד לא מדויקת. באירוע של תקיפה מינית של ילד שהתארח בישיבה של המגזר הדתי בשנות ה-80, נשאלו ראשי הישיבה על ידי התלמידים מה הם אמורים לעשות. כל אחד מהם ענה בנפרד כי יש לפנות למשטרה. כל מבוגר עם יושר אישי סביר נהג כך עוד הרבה לפני שנחשפה פרשת קופולוביץ'. מי שלא פנה למשטרה עשה זאת תוך שהוא מכיר בכך שהוא משתף פעולה עם עבירה פלילית. יש להניח שגם דרוקמן, בוודאי כאיש ציבור, היה מודע למשמעותה של השתקת הפרשה. ניתן לפיכך לטעון כלפיו שהוא שיתף פעולה עם העבריין מתוך מודעות, ועל כן, תפיסתו כיום כמנהיג ציבורי של הקהילה הדתית מעידה על כך שהקהילה הזו נותרה מאחור בתחום הזה.
זאת ועוד. גם כיום נוטה החברה הדתית למזער את השתקת הפרשה ההיא ולטעון שלנוכח מפעליו הרבים של דרוקמן בתחום החינוך הפרשה מתגמדת. הרב דרוקמן ממשיך להתקבל כאישיות רבנית מובילה בישיבות תיכוניות ובישיבות הסדר. לא אחת ניתן לשמוע ראשי ישיבות הטוענים שגם אם ניתן לחלוק על דרכו באשר להתייחסותו לפגיעות מיניות, אין חולק על כך שמדובר באיש אשכולות (שרלו, 2012). הרב דרוקמן אף הוצג בבחירות האחרונות כסמכות הרבנית המובילה של מפלגת "הבית היהודי", מה שמלמד שלפחות מבחינת סקרי דעת הקהל שערכה המפלגה, הצגתו של הרב דרוקמן בחזית היא תרומה אלקטורלית. הנחה זו תואמת את העובדה כי על העצומה נגד הענקת פרס ישראל לרב דרוקמן חתמו רק כ-300 איש. זאת כאשר מדובר בהרס חייהם של עשרות ילדים. זוהי אף תפיסת עולמם של רבנים ליברליים כדוגמת שרלו, ושל אנשי שמאל בקהילה הדתית (שטח, 2012).
המסקנה המרכזית מן ההתייחסות לרב דרוקמן כיום היא כי החברה הדתית איננה מוקיעה את מי שקשורים בצורה כזו או אחרת לפגיעות מיניות. היא אינה מוקיעה את הפוגעים עצמם (גרוס, 2014), ועל אחת כמה וכמה שהיא אינה מוקיעה את מי שחיפו עליהם. קשה לקבוע האם היעדר ההוקעה הוא תוצאה של ההכחשה והמזעור, או אולי להפך – חוסר היכולת לעמוד פנים אל פנים מול התוקף ותומכיו ולהוקיע אותם גורם להכחשה והמזעור, אולם נראה כי קיים קשר בין שני הגורמים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה