מנגנוני
השתקה הלכתיים/אודי פרומן
ניכרים דברי אמת
השבוע נחשפתי לתלונות וראיות בנוגע
למעלליו של הרב טאו. ניכרים דברי אמת. הבדיקה של רשויות האכיפה, ואם וכאשר תהיה,
היא רק בנוגע לשאלה האם ניתן להרשיע אדם בכפוף לרף ראיות לא עביר, לחזקת החפות,
להתיישנות ולהגנות נוספות שההליך הפלילי מעניק לעבריינים. מבחינה עובדתית, סבורים
מי שנחשפו לדברים, התלונות מוכחות.
בתקשורת המגזרית התפרסמו מספר רשימות
אשר מנסות להשתיק את התמיכה בתלונות. ברשימה זו אתייחס למקורות של שלושה טיעונים
הלכתיים כביכול, המנוצלים דרך קבע, וגם בפרשה זו, לצורך השתקה והתעלמות מדמעת
העשוקים.
השתקת תלונות על ידי התוקף והקהילה והלכות לשון
הרע
ג'ודית הרמן פותחת את ספרה
"טראומה והחלמה בכך שחקר המידע על אודות פגיעות מיניות סובל השתקה מודעת.
הראשון להשתיק את המידע הוא התוקף עצמו. הוא עושה כל שביכולתו לעודד שכחה.
סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו.
אם לא עולה הדבר בידו, הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי,
הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של
טיעונים, החל בהכחשה צעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי
כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן הצטדקויות מוכרות: הדבר לא קרה; הנפגע משקר;
הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים הגיע הזמן לשכוח את העבר
ולהתקדם הלאה.[1]
המעגל השני, מעגל התמיכה האקטיבית
בפוגע, צעקני כמעט כמו התוקף עצמו. לעתים מדובר במי שהואשמו בעצמם בפגיעה מינית. הם
סבורים שאם יטענו שסיפור הפגיעה של פלוני הוא עלילה, הם יוכלו לומר גם על הטענות
נגדם שהם עלילה. "לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב אלא שהוא מינו''.[2]
לפעמים מדובר על אינטרסים חברתיים או כלכליים מובהקים. על כל פנים, מדובר באנשים
המגנים על עניינים שלהם, לא על עולם ההלכה.
המעגל השלישי הוא מעגל האנשים שאין להם
אינטרס מובהק להשתיק את הסיפור, אך יש להם עניין לחיות בשקט.
גדול הפיתוי לעמוד לימין התוקף. זה
אינו מבקש אלא שהצופה מן הצד ישב בחיבוק ידיים. הוא פונה אל הרצון האוניברסלי שלא
לראות רע, לא לשמוע עליו ולא לדבר עליו הנפגע, לעומת זה, מבקש מן העומד מן הצד
לחלוק עמו את משא הכאב. הוא תובע פעולה, מעורבות וזכירה.[3]
הנפגעים הם "רעש" מבחינת
הקהילה. הם תובעים ממנה עשייה.
המאבק אותו מתארת הרמן, בין מי שרוצים
להשתיק את צעקת הנפגעים לבין מי שמטים לה אוזן, קיים גם בשדה ההלכה. לעתים נדמה
שבמקום שההלכה תורה כיצד לנהוג, המשתיקים מנצלים את ההלכה בכדי להצדיק את
התנהגותם. כך לדוגמה, בכדי להשתיק את המחאה כנגד פגיעה ותקיפה מינית, שולפים
המשתיקים את הלכות לשון הרע, קובץ הלכות שמזלן שפר עליהן בדורות האחרונים, והן זכו
ליחסי ציבור מצדו של רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, "החפץ חיים".
קל לראות, שהלכות לשון הרע והוצאת שם
רע מכסות את כל קשת הטענות האופייניות לתוקף. הדרישה ל"סודיות ושתיקה".
מנומקת בכך שהלכות לשון הרע מחייבות אותנו לכך! הפוגע תוקף את אמינות קרבנו,
וטוען שהלה אינו אלא "מוציא שם רע". באמצעות הלכות לשון הרע הוא גם יכול
לכאורה להבטיח שלא יהיו לו שומעים מפני ש"אסור לקבל לשון הרע",
והרי אמרו חכמים: "שלשה לשון הרע הורגת: האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו.
והמקבלו יותר מן האומרו".[4]
התוקף ממשיך וטוען גם שהנפגע משקר,
ואינו אלא "מוציא שם רע". הלכות לשון הרע הן אפוא מקור נרחב לקווי ההגנה
המקובלים על תוקפים מינית. והכול באצטלה הלכתית, פעמים רבנית. רבי אליעזר ממיץ
(ספר יראים, רד-רה), מגדולי הראשונים, בכל מקום שיש באמירת הדברים הצלה מאיסור או
מסכנה, כמו הזהרה מפני מי שהוחזק לפגוע מינית, "מצוה לאדם להגיד
ולפרסם והשומע ישמע והחדל יחדל". מדוע כתב היראים
"השומע ישמע והחדל יחדל" (יחזקאל, ג, כז)?
היא
בטיפול פסיכיאטרי
ביקורת חברתית מקבלת
בדרך כלל יחס צונן. הטענה כי המוכיח בשער אינו אלא משוגע היא טענה עתיקה, שהובאה
בתמצית בנבואת הושע: "אויל הנביא, משוגע איש הרוח" (הושע ט, ז, ואבן
עזרא שם). תלונות על פגיעה מינית גוררות בדרך כלל את הטענה שמדובר ב"משוגעת".
אולם, הטענה שבשל היותה של הנפגעת בטיפול אין לשמוע לה היא כבר הרחבה של הטענה המסורתית שאותה מתאר הושע. פעמים רבות
הנפגעים והנפגעות נמצאים במצב של פוסט טראומה כתוצאה מהתקיפה שחוו. ניצול התוצאה
של הטראומה בידי התוקף ותומכיו בכדי לטעון שבשל היותה של הנאנסת בטיפול אין לשמוע
לה, היא לכן בבחינת "הרצחת וגם ירשת".
מיתוס העלילה
כאשר מדובר על תלונה
הנוגעת לפגיעה מינית על ידי איש דת תגובת הקהילה מתבססת בין השאר על מיתוס
"הצדיק". הקרובים ביותר לאיש הדת מגיבים בדרך כלל בחוסר אמון לתלונות
נגדו. הם מדגישים את העובדה שהאיש "צדיק", ורואים זאת כהוכחה לכך שמדובר
בתלונות שקריות.[5]
כאשר מדובר ברב, מתוספת לכך היערכות
הגנתית על הערך של "כבוד התורה". המונח "עלילה", נלווה בדרך
כלל להגנה על רבנים ואנשי דת. "עלילת השווא" הוא אחד המיתוסים הנפוצים
אודות תלונות על אונס או הטרדות מיניות. זהו נרטיב המבוסס, בין השאר על אמונות בדבר
טיבה הנקמני והערמומי של האישה, או על אמונות אודות היותה יצור לא רציונלי המערב
דמיון ומציאות.[6] בהשראת סיפור יוסף ואשת פוטיפר הופך המיתוס לכדי
אתוס דתי, המתלכד עם נרטיב הרב הצדיק.[7] בהתאם לאתוס
זה, ההכרעה נגד גרסת המתלוננת ולטובת גרסתו של הנלון בהטרדה, או בפגיעה מינית
הופכת למצווה דתית.
במציאות, היה יוסף הצדיק אחד. הבסיס
הרווח לתלונת אינו עלילה, אלא הדרישה לצדק. כיום מקובלת הטענה כי "קורבנות"
אינה מוגדרת רק על ידי העובדות. העובדה שמאן דהו נפגע אינה הופכת אותו מידית
לקרבן. מוטל עליו ועל הסובבים אותו להבנות את מעמד הקורבן. קתלין דלי (2014), מונה חמישה אינטרסים של צדק, של קרבן עבירת מין.
"אינטרסים" במובחן מ"צרכים פסיכולוגיים" של קרבן עבירת מין,
שאינם לדעתה עניין למשפט ולצדק. האינטרסים הם:
1. השתתפות בהליך. לקרבן
יש אינטרס להיות שותף, להבין באיזה שלב נמצא ההליך הפלילי, מהן הדרכים שבהן
מתכננות הרשויות לקדם את הטיפול בו, וכן הלאה.
2. קול. לקרבן העבירה יש
אינטרס שקולו יישמע, שהוא יוכל לספר את הסיפור מנקודת ראותו, ולדווח כיצד הטראומה
השפיעה עליו. זוהי דרך משמעותית שבה יכול הקרבן לקבל הכרה ציבורית. הקול קשור גם
לאמירת "האמת", בהנחה שגרסת העבריין תיטה להכחשת העבירה.
3. אישור. לקרבן יש אינטרס
שהרשויות או השומעים יאשרו את היותו קרבן, ואת העובדה שנעשתה כלפיו עבירה.
4. הצדקה. הדרישה להצדקה היא
בשני מובנים. ראשית, הכרה של הרשויות בכך שמה שעשה העבריין הוא אכן עבירה. שנית,
הכרה בצדקתו של הקרבן, ובעוול שעשה העבריין, מצד בני משפחה, קהילה וגורמים
משפטיים. הציפייה של הקרבן היא לגינוי העבירה, ולהוקעת העבריין. יש לקרבן אינטרס
שלהצדקה יהיה ביטוי מעשה, לדוגמה: התנצלות, הנצחה, סיוע כספי.
5. הטלת אחריות על העבריין.
לקרבן יש אינטרס שהעבריין ייקח אחריות פעילה על העוול, וישלם על מעשיו (Stenning,
1995). זה יכול לבוא לידי ביטוי באמצעות הבעת ביטויים
כנים של צער וחרטה של העבריין, והשלמה עם הגינוי או הסנקציה נגדו.
השאיפה לענות על אינטרסי
הצדק הללו היא הסיבה לתלונה. פעמים רבות נתקלים מתלוננים בתגובה כי מדובר בעלילה. אולם,
שהקביעה
כי מדובר בעלילה יזומה דורשת על פי ההלכה ביסוס. החתם
סופר,[8]
ולפניו מהר"ם אלשיך,[9]
התוו את הדרך המקובלת לבסס קביעה כזו. על פי החתם סופר, כדי להוכיח שאחד מבעלי
הדין מעליל על שכנגדו בזדון נדרשות כמה הוכחות, ראיות נסיבתיות, אשר הצטברותן יחד
מובילה למסקנה זו.[10]
ראיות נסיבתיות הן
ראיות המובילות להיסק בדבר תרחיש סביר אחד ויחיד. פוסקי
זמננו אימצו כלל זה של החתם סופר. כך לדוגמה
כותב הרב אלישיב: "והרואה יראה בעובדא דהחתם סופר, עד כמה היה מהדר הבעל בתר
שיקרא, והחתם סופר מנה ואזיל כשש שבע הוכחות המוכיחות על כוונתו הרעה של הבעל
להעליל עליה עלילות שוא".[11]
נטיית הלב להגן על ערך כזה או אחר אינה מבססת הוכחה לעלילה או להוצאת שם רע.
אונטולוגיה משפטית ואונטולוגיה הלכתית
השתקת הנפגעים משתקפת לעתים נדירות גם בפסיקה,
באמצעות "אונטולוגיה הלכתית". האונטולוגיה היא ענף בפילוסופיה, העוסק
בשאלת היש כשהוא לעצמו. חשיבה אונטולוגית
הלכתית או אונטולוגית משפטית היא חשיבה שבה מושגים
משפטיים או הלכתיים כמו טומאה, בעלות או חפות מפשע נתפסים כישויות ממשיות, כמציאות
ריאלית.[12] על פי תפיסה זו ההלכה והמשפט מגדירים
לא רק את הנורמות ההלכתיות, אלא גם את המציאות הממשית. גישה
הלכתית זו עשויה לתרום להשתקת תלונות על אלימות מינית, שכן הכפפת המציאות הממשית לתפיסה
אונטולוגית של מוסדות הלכתיים כדוגמת "חזקת כשרות" או שני עדים, עלולה
להוביל להתעלמות מעוולות מוסריות.
גישה זו היא דעת מיעוט. מבין פוסקי
זמננו קיים פוסק אחד בלבד המאמץ אותה, הרב מנשה קליין, ומתשובתו קל לראות עד כמה
הגישה חסרת היגיון. הוא נשאל האם מותר לדווח לרשויות על מורה או אב שילדים דיווחו
על פגיעה מינית מצדו, בכדי למנוע פגיעות נוספות. תשובתו היא שעל פי התורה לא ניתן
להסתמך על מידע שיסודו בדיווח של ילדים, ולכן, אין לדווח לרשויות. הוא ממחיש זאת
באמצעות דוגמה:
[נניח] שיש רופא שנודע לו מהאונס, והיאך
נודע לו? ממה שבדק הקטנה ומצא שנאנסה, ושאל על זה היאך קרה הדבר ונודע לו או ממה
שאמרה הקטנה בעצמה שמהאב נאנסה, או ממה שאמרה האם, שהאב אנס אותה והבעל מכחיש, או
אינו מכחיש אין זה ידיעה כלל, ואין בכל זה כלום לגבי האב ולא ידיעה על פי התורה,
הקטנה פסולה להעיד בכלל וכל שכן על אביה, האם פסולה שהיא קרובה לו, ובכלל אשה לאו
בת הגדת עדות היא, ואם כן ידיעה זו אינה ידיעה כלום נגד האב. ואם יגיד הרופא שנודע
לו מהאונס הרי הוא שקרן ומוציא שם רע ... הרופא לא יודע שזה היה האב רק ממה
שאמרה הבת או האם וזה אינו כלום. והרי הוא
מוציא שם רע.[13]
הגישה האונטולוגית הלכתית מעמידה את
המשיב בפני הכרעה בינרית – אמת או עלילה. מאחר שאכן לילדה אין כשירות משפטית
לעדות, הוא נאלץ להכריע כי מדובר בעלילה. התוצאה האיומה היא שגישה זו סוגרת בעדה
את הדלת מלדווח על כך. כאמור, זוהי דעת יחיד. גדולי הפוסקים של הדור הקודם, הרב אליעזר וולדינברג, הרב שלמה
זלמן אויערבך, והרב אלישיב, מתנגדים לרעיון. הם מעריכים את מעמדו של מי שחשוד
בתקיפות מיניות הערכה מציאותית. לדוגמה, הרב אליעזר וולדינברג פוסק כי מלמד שפגע
בתלמידיו מוגדר כ"רודף", וחובה לדווח עליו לרשויות בכדי להציל את התלמידים,
וגם בכדי למנוע ממנו לבצע שוב את האיסור, אפילו כאשר אין עדים על כך.[14] המחקרים לפיהם מדובר בעבירה סדרתית, ולא במעידה חד פעמית,
עומדים ברקע הפסיקה. לפסיקה זו מסכימים גם פוסקים מפורסמים נוספים.[15] הרב שלמה פישר, במסמך שהתפרסם ברשתות החברתיות, השיב כי אין איסור לשון הרע בסיפור מקרה של פגיעה מינית, שכן
מדובר בסיפור הנושא תועלות רבות. מעבר לכך, השתקת הקורבן היא חטא, בשל הציווי
"לא תעמוד על דם רעך". באשר לחזקת הכשרות של מי שמתלוננים כלפיו קובע
הרב פישר כי חייבים לחקור את הדבר, ולא לצאת מנקודת הנחה שלא היה כלום, גם כאשר
מדובר בתלמיד חכם.[16] תשובות אלו
לא היו יכולות להיאמר מתוך התפיסה האונטולוגית הלכתית לפיה חזקת הכשרות של אדם
מגדירה את המציאות הממשית. שכן, אם חזקת הכשרות מגדירה את המציאות, אזי לא אירע
דבר, אין על מה להתלונן ואין למה לחשוש, מבחינת המוגנות של נפגעים עתידיים. על פי
רוב הפוסקים יש לנתק בין הדיון ההלכתי הנוגע לנאמנות העד או התובע, חזקת הכשרות
שלו ועוד, לבין ההשלכות המציאותיות של העדות. את המציאות הממשית אנו מעריכים בהתאם
להיגיון הבריא, ולא בהתאם להגדרות הלכתיות.
הדבר נכון גם בנוגע
לחזקת החפות הנהוגה במשפט המערבי. זוהי פיקציה משפטית שעניינה הגדרות משפטיות של
הנאשם. על פי חזקה זו על השופט להניח שהנאשם חף מפשע כל עוד לא הוכח אחרת, גם אם
ישנן ראיות לאופיו הרע. אולם, לא ניתן לגזור מחזקת החפות למציאות הממשית. ובהקשר
לפרשה הנוכחית, אלו הקוראים לבדיקה של התלונות באמצעות ההליך הפלילי מקווים שהליך
זה יגן על הרב טאו, כפי שהגן על רבים לפניו. אולם יש לזכור כי הגנה זו אינה אלא
הגנה משפטית, ואין כל קשר בינה לבין המציאות הממשית. לא כל מי שהוא חף מפשע מבחינה
ההליך הפלילי, הוא אכן נקי עובדתית. לכן, יהיו אשר יהיו תוצאות החקירה, המציאות
היא שאנחנו נמצאים בעיצומה של מגפה של עבירות מין מכל הסוגים, ואנו נקראים לעשות
כל שביכולתנו לתיקון.
סיכום
א.
הראיות
שאליהן נחשפתי מוכיחות חד משמעית כי לרב טאו דפוס התנהגות של תקיפה מינית.
ב.
הלכות
לשון הרע הן מקור נרחב לקווי ההגנה המקובלים על תוקפים מינית. והכול באצטלה
הלכתית, פעמים רבנית. רבי אליעזר ממיץ (ספר יראים, רד-רה), מגדולי הראשונים, בכל
מקום שיש באמירת הדברים הצלה מאיסור או מסכנה, כמו הזהרה מפני מי שהוחזק לפגוע
מינית, "מצוה לאדם להגיד ולפרסם והשומע ישמע והחדל
יחדל".
ג.
ניצול הטראומה של הנפגעת והיותה בטיפול פסיכולוגי כתוצאה מהפגיעה
בכדי לטעון שלכן אין לשמוע לה,[17] היא לכן בבחינת
"הרצחת וגם ירשת". התוקף הוא זה שגרם לטראומה ולצורך
בטיפול, והוא המנסה להשתיקה. על פי היגיון זה, ככל שהפגיעה עמוקה יותר וטראומטית
יותר, הסיבה שלא להקשיב למתלוננת חזקה יותר. זהו היגיון סדומי.
ד.
הצפת התלונה מצד נפגעות מטרתה היא להשיג צדק. מיתוס העלילה פותח על ידי פוגעים ומטרתו היא השתקת המתלוננת. בהשראת
סיפור יוסף ואשת פוטיפר המיתוס הופך לאתוס דתי ויש המאמינים כי מצווה להאמין
שמדובר בעלילה. אולם, על פי ההלכה, הקביעה כי התלונה היא עלילה יכולה להיעשות רק
על סמך צבר של ראיות נסיבתיות, ולא באופן סתמי.
ה.
המציאות ההלכתית (חזקת הכשרות של הפוגע) והמציאות המשפטית (חזקת
החפות), אינן רלוונטיות למציאות הממשית, אלא רק לקביעת מעמד הלכתי או משפטי. לא ניתן לגזור מן המציאות ההלכתית או המשפטית של היעדר ראיות על
המציאות הממשית. ממילא, היותו של אדם חף מפשע מבחינה משפטית אינו פוטר מן הצורך
לתקן את המציאות העגומה שבה היקף הפגיעות המיניות במגזר הדתי, בפרט בקהילות
הסגורות שבו, הולך וגדל.
[1]
ג'ודית לואיס הרמן טראומה והחלמה 22 (2015).
[2]
בבלי, בבא קמא צב, ע"ב.
[3]
הרמן שם.
[4]
משנה תורה לרמב"ם, דעות פרק ז, הלכה ג.
[5]
אלי זומר יחסים מקבילים: יחסים מקבילים, פיתוי וניצול מיני
בפסיכותרפיה וייעוץ (1999).
[6]
עירית
נגבי סיפורי אונס בבית המשפט (2009).
[7]
בראשית לז.
[8]
רבה של פרשבורג, הונגריה, בראשית המאה התשע-עשרה. נחשב לאחד מגדולי המשיבים
בתקופתו.
[9]
שו"ת מהר"ם אלשיך, סימן מ. ראו גם חיים חפץ "מקומן של
ראיות נסיבתיות במשפט העברי" משפטים א 85-67 (1969).
[10]
שו"ת חתם סופר חלק ד (אבן העזר ב), סימן קו. הובא בפתחי תשובה, אבן העזר,
סימן קעח, ס"ק כא.
[11]
קובץ תשובות הרב אלישיב חלק ב סימן קעד.
[12]
ראו יוחנן סילמן ״היקבעויות הלכתיות בין נומינאליזם וריאליזם -
עיונים בפילוסופיה של ההלכה״ דיני ישראל יב עמ׳ רמט (תשד״ם- תשעיך
מ״ה); יאיר לורברבוים, "ריאליזם הלכתי", שנתון המשפט העברי כז,
(תשע"ב-תשע"ג) עמ' 130-61, שי עקביא ווזנר, "חשיבה אונטולוגית ונטורליסטית
במשפט התלמודי ובישיבות ליטא", דיני ישראל כה (תשסח) 41 - 97.
[13]
שו"ת משנה הלכות, חלק טז סימן נח.
[14]
שו"ת ציץ אליעזר
חלק יט סימן נב.
[15]
ראו אברהם סופר, נשמת
אברהם חלק ד עמ' רו – רי, בשם של הרב אלישיב והרב שלמה זלמן אויערבאך – גדולי
הפוסקים מן הדור הקודם. אף לשיטתם הנימוק הוא היותו של התוקף "רודף".
[16]
הרב של הנפגעים/ות, פיייסבוק, (4.12.2018). https://www.facebook.com/therabbiofthesurvivors
,
[17]
ראו לדוגמה ראובן פיירמן, https://www.inn.co.il/news/613344
