בסופו של דבר החוק מאפשר פרסום מונע סיכון

בס"ד                                                                            ו כסלו תשע"ג

הבטחתי ברשימה הקודמת לטפל בחוק החיסיון, המהווה מכשול לכאורה לקיים את הצו "לא תעמוד על דם רעך".

מהו חוק החסיון ?  על מי הוא נועד להגן? אז כך,

סעיף 70 לחוק בתי המשפט כולל בתוכו איסורים כלליים וגם איסור שיכול בית המשפט לתת מכוח צו.

החוק מתחיל באיסורים הכלליים:

"לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות אלא ברשות בית המשפט.

לא יצלם אדם באולם בית משפט ולא יפרסם תצלום כזה אלא ברשות בית המשפט.

לא יפרסם אדם, בלי רשות בית המשפט, שם קטין שלא מלאו לו שמונה עשרה שנים והוא נאשם או עד במשפט פלילי, או מתלונן או ניזוק במשפט בשל עבירה לפי סעיפים 345 עד 358, סעיף 360 וסעיפים 208 עד 214 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ולא את תמונתו, מענו או פרטים אחרים העשויים להביא לזיהויו של הקטין".

אחר כך באים איסורים מכוח צו של בית המשפט:

"בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם.

 בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, או פרט אחר מפרטי החקירה, אם הדבר עלול לפגוע בחקירה שעל פי דין.

)ה1)(1) בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום".

חלק מן הסעיפים מגינים לכאורה הן על החשודים בפגיעה והן על הנפגעים. חלקם האחר מגן בעיקר על החשודים.

למי זה טוב? מי מעוניין בחיסיון?

המציאות מוכיחה כי בדרך כלל מי שיבקש את צו החיסיון יהיה עורך דינו של התוקף, מה שמלמד שהחוק נועד בעיקר לטובתו. את היעדר הצורך של הנאנסת בחיסיון ניתן ללמוד גם מן הפסוק המפורסם:

"כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה: כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה (הנער) הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ" (דברים כב, כו).

התורה אומרת דבר פשוט: אין לנערה במה להתבייש. היא אנוסה והיא אמורה לצעוק כדי שיושיעו אותה.

היא אמורה  לצעוק לפני המעשה והיא אמורה לצעוק גם אחרי המעשה, כפי שעשתה תמר אחות אבשלום (שמואל ב, יג, יט):

"וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה".

אברבנאל שם מפרש שזה על דרך "צעקה הנערה ואין מושיע לה".

לתמר הנאנסת לא היה עניין בחיסיון. היא צעקה, כי הנאנסת צועקת.

שתיקה, סודיות, חיסיון...

החיסיון הניתן בחוק הוא בעיקרו לטובת התוקף. "התוקף המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו" (הרמן). עבריינות מינית הוא סוג של אלימות בטוחה. פוגעים מינית משוכנעים למדי שהנפגעים והנפגעות לא ידברו. הרבה פעמים זהו בעצם קריטריון מרכזי לבחירת הקורבן. החיסיון ושמירת הסודיות היא מבחינתם המשכו של הקו הזה.

אכן, חוק החיסיון אינו סוף פסוק. תקדים חשוב בנושא הזה הושג על ידי מרכז נוגה, לזכויות נפגעי פשיעה, בדצמבר 2008.

בהחלטה תקדימית, קבע בית המשפט המחוזי, על פי בקשת מרכז נגה, לפרסם את שמו ותמונתו של עבריין מין קטין שפגע בשני קטינים אחרים. מרכז נגה, שייצג את אחד מהקטינים, הגיש את הבקשה לאחר שעבריין המין נמלט ממשמורת חוקית. בעקבות הבקשה שהגיש המרכז, הצטרפה הפרקליטות לבקשה והגישה בקשה לחשיפת הפרטים מטעמה. הקטין הורשע בביצוע מעשי סדום בשני ילדים ונידון למאסר של שלוש שנים במעון נעול. מטרת הפרסום היא- להזהיר את הציבור מפני העבריין ולסייע למשטרה בתפיסתו. לבקשת הסנגוריה, ביצוע ההחלטה עוכב למשך שבוע, במהלכו תתאפשר הגשת ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה התקדימית. בית המשפט העליון קבע כי שמו ותמונתו של הקטין הנמלט יפורסמו, והקטין יוצג כמי שביצע עבירות פליליות ונמלט מריצוי עונשו (תקדימי נגה).

בית המשפט הכיר אפוא למעשה בסיכון שיש בחוק החיסיון. בית המשפט העליון סבר אמנם שניתן למנוע את הסיכון באמצעות פרסום כללי שמדובר בקטין שביצע עבירות פליליות, אך לא חלק על העיקרון, לפיו חובה לפרסם את פרטיו של עבריין מין המהווה סכנה לציבור, קטין כבגיר.

פורום "תקנה" אשר פרסם את היותו של הרב אלון בגדר סיכון למי שמתייחדים עמו, עשה זאת לאחר התייעצות משפטית, אשר הכירה באינטרס הציבורי שבפרסום פרטי הפרשה בכדי למנוע נפגעים נוספים.

איני משפטן, אך נראה שלא תעברו על החוק אם תפרסמו כל פרט שפרסומו יזהיר את הציבור מעברייני מין. כן תעברו על החוק, אם תפרסמו פרטים שניתן היה למנוע את הסיכון באותה מידה גם אם היו נשארים חסויים.

יחד עם זאת, כמו שאני מכיר את המצב בשטח, הפוגעים מפזרים איומים בתביעות דיבה ואיומים נוספים גם על אנשים שאינם עוברים על החוק, ונדרש בהחלט אומץ מסוים בכדי לא להתרשם מן האיומים הללו. קחו גם את זה בחשבון.

שלכם

אודי

אתם יודעים על מישהו שפגע מינית? צו התורה הוא לפרסם זאת

בס"ד                                                     ראש חודש כסלו תשע"ג

כתבתי כבר רשימה או שתיים לגבי לשון הרע, אבל חשוב לי לומר, שלא רק שמותר לומר, אלא שהתורה מצווה ומחייבת אותנו לפרסם פוגעים ופגיעות, ולא לעשות להם הנחות.

במקביל, היא אוסרת עלינו לשתוק!

נשאל את עצמנו:

אם מישהו ביישוב שבו אנו גרים נטפל לילדה של השכן, האם מישהו יידע על זה?

ואם הבן של החברים שלנו נחשף לאלימות מינית בבית הספר, האם מישהו ידווח על כך?

אם לא ידעו על המקרים הללו יהיה רע, ובכדי לקדם את האפשרות לדעת, עלינו לקדם ציווי נשכח, נשכח בהקשר של פגיעות מיניות, הציווי "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז).

"כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך. וכן הרואה את חבירו טובע בים. או ליסטים באים עליו. או חיה רעה באה עליו. ויכול להצילו הוא בעצמו... או ששמע עובדי כוכבים או מומרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גלה אוזן חבירו והודיעו.... וכל כיוצא בדברים אלו. העושה אותם עובר על 'לא תעמוד על דם רעך'.

הרואה רודף אחר חבירו להרגו או אחר ערוה לבועלה ויכול להציל ולא הציל. הרי זה ביטל מצות עשה שהיא 'וקצותה את כפה'. ועבר על שני לאוין על 'לא תחוס עינך' ועל 'לא תעמוד על דם רעך'

אע''פ שאין לוקין על לאוין אלו מפני שאין מעשה בהן חמורים הם, שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו אבד כל העולם כולו. וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים כל העולם כולו".

(רמב"ם רוצח א, יד-טז).

ברשימה שפרסמתי בעבר כבר כתבתי, כי המציאות בהקשר של פגיעה מינית היא שאין מדובר בהתנהגות חד פעמית של אדם שבסיטואציה מסוימת נסחף או נכנע לייצרו. מדובר בדפוס התנהגות של אנשים מסוימים. בארץ לא נעשו די מחקרים בנושא, אך נוכל ללמוד ממחקרים שנעשו בארצות הברית.

אחד המחקרים המעניינים בדק את התהליך שעובר קטין פוגע מינית עד להתבגרותו. בארצות הברית, אחוז הקטינים הפוגעים מכלל הפוגעים הינו 20%. כ - 50% מבין המבוגרים הפוגעים מינית מדווחים על כך שהחלו בפגיעה כבר במהלך גיל ההתבגרות. מדובר בדפוס התנהגות מתמשך, המתחיל בגילאים הצעירים, ומסתיים מי יודע מתי. על פי חישוב של החוקרים, בממוצע, קטין אשר מתחיל בפגיעה בגילאים הצעירים עלול לבצע מעל ל- 380 פגיעות מיניות במהלך חייו.

בתופעת העבריינות המינית קיים גם פן ממכר מובהק הנובע מעיוותי חשיבה ומדפוסי התנהגות המתגבשים כתוצאה מכך.

במשפט התורה, בעל דפוס התנהגות פוגעני מוגדר כמי ש"מוחזק בדבר".

כך לדוגמה השולחן ערוך (חושן משפט, שפח, יא)  פוסק לגבי דין מי שהוחזק למסור ממון חברו:

"עשה המוסר אשר זמם ומסר, אסור להורגו אלא אם כן הוחזק למסור, שהרי זה ייהרג שמא ימסור אחרים".

דין מוסר הוא סעיף של דין "הצלה מרודף", הדין שהזכיר הרמב"ם בהלכות רוצח, אותו ציווי שהמפר אותו, עובר על הצו "לא תעמוד על דם רעך". הציווי להרוג רודף כאשר הדבר דרוש, אינו מוגדר כעונש, אלא נעשה לשם הצלת הנרדף. לכן, אם המוסר כבר עשה את מה שעשה, הריגתו לא תחזיר את הגלגל לאחור, ועל כן אסור להורגו. אולם אם מדובר במצב שבו המוסר "הוחזק" למסור, אנו מניחים שימשיך בכך גם להבא, ויש בהריגתו משום הצלה.

מהי ההגדרה של "הוחזק"?

"הוחזק" הוא מי שמסר או עבר את העבירה המדוברת שלוש פעמים. זוהי דעת המהר"ם מרוטנבורג והראש, וכך פסק המחבר בשולחן ערוך (חושן משפט שפח סעיף טו):

"מי שמוחזק ששלושה פעמים מסר ישראל או ממונם ביד אנסים, היו מבקשים עצה ותחבולה לבערו מן העולם".

על פי המחקרים שהבאתי, מי שסיגל לעצמו דפוס התנהגות פוגעני, מעמדו ההלכתי הוא כמי שהוחזק בדבר. התראה מפניו מהווה הצלת נפשות של ממש. אוסיף, שישנו מתאם גבוה בין ילדים שחוו התעללות מינית בילדות לבין ניסיונות התאבדות ("טראומה והחלמה", עמ' 141). גם מובן מאליו, שבמקרה של הצלה מסכנה, או הצלה ממי שמוגדר כרודף אחר הערווה, ספק נפשות להחמיר.

אנחנו חיים במדינת חוק, ואנחנו לא סוקלים מחללי שבת וגם לא הורגים "רודפים".אך מבחינה ערכית מדגישה התורה כי חובה לנקוט בכל דרך אפשרית בכדי להציל את מי שעלולים להיפגע מינית, בין אם מדובר בילדים קטנים, נערות, או נשים. הדרך הפשוטה ביותר היא פשוט לפרסם, בתפוצה הרחבה ביותר. אין דרך אחרת.

נותר מכשול אחד בדרך – חוק החיסיון, המגן על פוגעים קטינים ואחרים מפני פרסום. על כך ברשימה הבאה.

שלכם

אודי