"עקרון העל" המסביר את הטיוח וההשתקה

בס"ד                                                                      טו באייר, תשע"ג

בשנת 1968 פרסם לורנס ג'יי פיטר את מה שמכונה "העיקרון הפיטרי". השאלה שהוא שאל את עצמו היא: מדוע רוב המשרות מאוישות על ידי אנשים שאינם עושים אותן כפי שצריך? ההסבר שלו היה שאיוש כוח אדם בארגונים מבוסס על קידום. כאשר אדם מבצע את עבודתו היטב, הוא מתקדם לרמה הבאה. הוא יחדל להתקדם, כאשר יגיע למקום שבו הוא אינו מבצע את עבודתו היטב. שם הוא יתקבע. במשך הזמן מתקבעים יותר ויותר אנשים במשרה שאותה הם אינם מבצעים היטב, וכך נוצרת מציאות שבה רוב המשרות מאוישות על ידי אנשים שאינם מוכשרים דיים בכדי לבצע אותן.

נזכרתי בעיקרון הזה כאשר קראתי את אחת התגובות בדף הפייסבוק לרשימה שלי מן השבוע שעבר. הטענה הייתה שגם רבנים מטייחים פגיעות מיניות, וזה כמובן נכון. כאן אנחנו מגיעים לשאלת המפתח: מדוע כולם מטייחים פגיעות מיניות? במערכת הציבורית עושות זאת מערכת המשפט, הפרקליטות, המשטרה ולשכות הרווחה. ברמה החברתית מדובר על קהילות שאינן מוקיעות פוגעים, ולמעשה מגבות אותם, בתי ספר, רבנים שמשתיקים מקרי אונס פדופיליה והטרדה מינית בתואנה של לשון הרע, ומנהיגי קהילה אחרים. הממדים של תופעת ההשתקה והטיוח מלמדים על תופעה כלל ארצית, ובעצם גם כלל עולמית. העיקרון הפיטרי בנוי על ההנחה שכאשר נתקלים בתופעה כלל עולמית, קיימת אפשרות סבירה שהיא נובעת מ"עיקרון על", המסביר אותה.

האם קיים "עיקרון על" המסביר את התופעה הכלל עולמית של טיוח והשתקת פגיעות מיניות?

ח"כ מיכל רוזין, איתה ישבתי בפאנל בשבוע שעבר, סביב הסרט "חטא כמוס", סיפרה שבכנס של אנשי משפט בנושא, טענה שופטת, שהסיבה לכך שהמשטרה ובית המשפט אינם מטפלים כפי שצריך בעבריינות מינית היא פשוטה – גם שם ישנם תוקפים מינית. הדאגה הראשונה של מערכות וארגונים היא לעצמם, ועל כן, במצב שבו ישנם תוקפים ומטרידים בתוך המערכת, המערכת תימנע מלטפל בתופעה.

מסתבר שאת העיקרון הזה ניתן להחיל על תופעת ההשתקה והטיוח בכללה. רבנים משתיקים פגיעות מיניות ביישובם מפני שגם בקרב הרבנים ישנם תוקפים ומטרידים מינית. אנשי השררה בקהילות משתיקים את התופעה מפני שלפחות חלקם פוגעים מינית בעצמם.

מה זה אומר על הפתרון לנפגעות ונפגעים?

ג'ודית הרמן, בספרה "טראומה והחלמה", מדברת על תפקיד הקהילה בריפוי טראומות שנוצרו עקב פגיעות מיניות. מסתבר, שהקהילה בכל רמה שהיא, אם זו המערכת הציבורית מטעם המדינה, ואם זו המערכת החברתית או הדתית הסובבת את הנפגעים, אינה מוכנה "להרים את הכפפה" מפני שהיא עצמה חלק מהבעיה. היא המקור לחלק לא מבוטל מהפגיעות.

את הריפוי לטראומות אנחנו צריכים לחפש אפוא במקום אחר. אשמח להצעות.

שלכם

אודי

מעגלי פשיעה מינית, ומעגלים תומכי פשיעה

בס"ד                                                                                      ח' באייר, תשע"ג

שלום לכולכם.

אתמול השתתפתי בפאנל בנושא "לא תעמוד על דם רעך" http://www.kolech.com/events_show.asp?id=2576.

 דיברתי שם על שלושה מעגלי פשיעה סביב התקיפה המינית. ראשית, התוקף עצמו, שמלבד התקיפה המינית גם מאיים על הנפגע/ת שאם לא תשתוק הוא יהרוג אותה/את משפחתה, הוא יתבע אותה תביעת דיבה, ועוד איומים יצירתיים. המעגל השני הוא המעגל של הסנגורים במשפטי אונס ותקיפה מינית. הללו לא בוחלים באמצעים בכדי להכחיש את התקיפה. הם מחברים עם הנאשם את הסיפור השקרי שלדעתם יציל אותו מעונש במשפט הפלילי, תוך שהם עוברים עבירות שונות בחוק העונשין - בידוי ראיות (238), הדחה בחקירה (245), שיבוש מהלכי משפט (244), הדחה בעדות (246), וסיוע לאחר מעשה (260-261), שעל כל אחת מהן העונש הוא בין 3 ל-7 שנות מאסר. המעגל השלישי הוא התומכים האקטיביים של הנאשם, אלו שמגישים תלונות שווא במשטרה נגד הנפגע/ת ותומכיו, מפנים אליהם את חוקרי מס הכנסה, מאיימים עליהם בטלפון, וכן הלאה.

לאחר הפאנל נגשה אלי מישהי שעוסקת שנים רבות בתחום, ואמרה לי ששכחתי שני מעגלים נוספים: השופטים, והמשטרה.

יש בזה משהו. חוסר היעילות של המערכות האלה הוא מדהים. מחקרים מצאו שרק ב-1% מהמקרים אנסים בסופו של דבר מורשעים ויושבים בכלא. המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט מייצרים הרבה תירוצים, אבל הסיבה האמתית היא חוסר מקצועיות של הרשויות האלה – הרשות המבצעת ורשות השופטת. אתחיל במשטרה. המשטרה עוסקת בעבריינות מינית בשיטות מיושנות. החוקרים לא מקצועיים, ובנוסף, על אף ההנחיה הקובעת לחקירה בידי חוקרת ובאופן לא פוגעני, קורה לא מעט שהחקירה במשטרה היא מעין אונס שני. השיטות המיושנות לא מייצרות ראיות, ובאין ראיות, אין אפשרות להעמיד לדין פלילי. למעשה ניתן להרשיע רק על סמך עדות ראייה או מצלמות שצלמו את האירוע. לעתים נדירות, אם המתלוננת הגיעה מיד לאחר האונס, ניתן להיעזר בבדיקות A.N..D

זו לא אמורה להיות בעיה גדולה לייצר עשרות ראיות חדשניות. מושיבים רעיונאי, הוא מייצר 100 רעיונות חדשים לראיות, מעבירים את הרעיונות לשדה המחקר, מקצים משאבים מתאימים וקובעים תאריך סיום למחקרים, ויש לך עוד 50 סוגים של ראיות קבילות במשפט הפלילי. אך כנראה מהלך פשוט כזה נתפס בעיני המשטרה כמורכב. וכך אנו מוצאים פרשיות של אונס קבוצתי, של פדופיליה רבת נפגעים ועוד, שבהן המשטרה אינה מצליחה להביא את החקירה לידי אישום, וסוגרת את התיק "מחוסר ראיות". מדובר במחדל שגובה הרבה קורבנות. סוג כזה של משטרה הוא קרקע פורייה לצמיחת פשיעה. האנסים והפדופילים בשיתוף הסנגורים הפליליים מדלגים בקלילות מעל למשוכה הנמוכה שמציבה המשטרה, ולוקחים כהנחת עבודה שהמשטרה לא תצליח לייצר ראיות נגדם, על אף  ידיעתה שבצעו את הפשע. אני לא יודע אם זהו מעגל פשיעה, אבל זה בהחלט מעגל המחדל, המאפשר את הפשיעה.

גם רמת המומחיות של הרשות השופטת לוקה בחסר. השופטים אולי למדו משפטים, אבל  ברובם הם חסרים ידע תיאורטי ומעשי בנושא פשיעה מינית. לא נדרשת מהם תעודה בתחום, ופעמים רבות המצב הזה מביא להתייחסות חובבנית לפשיעה המינית. כאשר שופט שהתמחה בדיני תאגידים יושב בדיון על פשיעה מינית, הסיכוי שהוא יצליח לדלות את התנאים להרשעה פלילית נמוך מלכתחילה. הוא חסר את הכלים לעשות את זה. הרבה פעמים הוא פשוט מתחמק מלדון בנושא על ידי שליחת הצדדים לגישור, מבלי שיש לו מושג ירוק על המושגים "צדק מאחה" ו"גישור", ומבלי שהוא יודע מיהם אנשי המקצוע המתאימים להליך הזה, ומהם התנאים הבסיסיים לקיום ההליך. די לו בכך שקיים חוק המאפשר לו לשלוח את הצדדים לגישור ולהימנע מדיון. המערכת המשפטית רשלנית במובן הזה לא פחות מהמערכת המשטרתית.

הפתרונות פשוטים:

א.      להקצות משאבים לייצור עשרות ראיות חדשות שתהיינה קבילות במשפט הפלילי.

ב.      לחייב שופטים בלימודים נוספים בכדי לקבל את ההסמכה לדון במקרים של פשיעה מינית.

לעת עתה, מדובר בשתי מערכות רשלניות, שאולי אינן חלק ממעגלי הפשיעה האקטיביים, אך הן תומכות פשיעה מינית באמצעות חוסר המקצועיות שלהן.

שלכם

אודי