אונס ופגיעות מיניות בבתי הספר

אונס הילדה: מצעד נערים בחדרי החקירות

פרשת האונס הקבוצתי של בת ה-12: לאורך כל היום נמשך במרחב דן מצעד החשודים, ומספר העצורים הגיע כבר ל-13. החוקרים נאלצים להתמודד גם עם ההורים שמתקשים לשמוע את ההאשמות החמורות. המשטרה: זה לא הסוף.

בס"ד                                                                     כא בטבת תשע"ד

כרגיל, ההורים של האנסים יטענו שמדובר בבני טובים, שזה היה משחק ילדים, אולי יטענו שזה היה בהסכמה, יטילו את האשמה על הנאנסת. אנחנו מכירים את מודל התגובה של האנס המצוי.

בסקירת ספרות בנושא, שעליה מתבסס גם חוזר מנכ"ל משרד החינוך נכתב:  

עד לאחרונה לא היה הרבה מחקר בנושא, משנות ה-70 של המאה ה-20, החלו פרסומים על מתבגרים תוקפים מינית, ומשנות ה90 הופיעו תיאורים על ילדים  מתחת לגיל 12 התוקפים מינית. בארה"ב אחוז הקטינים הפוגעים מינית מכלל הפוגעים הינו 20%. כ - 50% מבין המבוגרים הפוגעים מינית מדווחים על כך שהחלו בפגיעה כבר במהלך גיל ההתבגרות. נתון זה מצביע על כך שלהתנהגויות של פגיעה מינית מועד התחלה מוקדם. מעבר לכך, בני נוער מהווים כ 60% מקרב מבצעי עבירות מיניות בילדים מתחת לגיל 12. נתון מזעזע מורה כי בממוצע, קטין אשר מתחיל בפגיעה בגילאים הצעירים עלול לבצע מעל ל 380 פגיעות במהלך חייו.

עבודות בקרב עברייני מין מבוגרים הראו שרובם מדווחים שהם החלו לפגוע לפני גיל 18. ההערכה הינה שעד חמישית  ממקרי האונס, וכמחצית מפגיעות מיניות בילדים נעשות ע"י קטינים. רוב בני הנוער הפוגעים מינית מתחילים לפגוע לפני גיל 15, וזה לא נדיר לפני גיל 12. בעבודה של Ryan G. משנת 1991, שסקרה בסיס נתונים של 1600 פוגעים בארה"ב, נמצא שיותר מ 60% מהפגיעות היו כרוכות בחדירה (!) במחקר זה  42% מן הפוגעים מבינים מין כדרך לחוש שליטה, כוח, לפגוע, להעניש, או לבטא כעס.

התפיסה החברתית לתופעה מאופיינת בפיצול בין ההכחשה שילדים יכולים לפגוע מינית ושמדובר בצורך טבעי וסקרנות להתנסות ועד ההבנה שכל ילד פוגע הוא עבריין מין, ומתן התייחסות טיפולית בדומה למבוגרים  Rasmussen L, 2005) (Miccio-Fonseca LC&.

עד כאן סקירת הספרות הקצרה. כאמור, על הסקירה הזו מתבססות הוראות חוזר מנכ"ל בנושא פגיעות מיניות המתרחשות בבית הספר. אלא שהחוזר הזה "נחמד מדי". ככל הנראה בסופו של דבר הגישה האנכרוניסטית  הרואה בעבירות מין של ילדים "משחק ילדים" חלחלה אליו.

התייחסתי בהזדמנות אחרת לטענה: "הוא רק ילד", אבל נראה לי שצריך לומר זאת שוב. כאשר מדברים על ענישה, יש הגיון בטענה הזו. אתה לא יכול להעניש ילד כמו שאתה מעניש מבוגר. פדופילים מבוגרים נכנסים לכלא, לפחות מבחינת החוק היבש. ילדים לא. אבל אנחנו לא מדברים על ענישה. אנחנו מדברים על מוגנות. בהקשר של מוגנות, ילד שעתיד לפגוע מאות פעמים הוא מפגע. אין מנוס מלשים אותו תחת השגחה, של הורים, מורים, משגיחים שכירים, במשך 24 שעות ביממהכל רגע שהילד הזה אינו מושגח זוהי הזנחה פושעת, של הוריו, ושל הורי הילדים שבסביבתו. אתם לא שולחים את הילדים לבקר ילד החולה במחלה מידבקת. לא מפני שהילד החולה אשם, אלא מפני שמחלתו מידבקת. כך גם כאן. אין שום דרך אחרת להגן על הילדים. אנא שמרו על ילדיכם.

יותר מכך. כאשר ילד נפגע מינית, כל מפגש עם הפוגע משחזר אצלו את הטראומה. הנפגעת לא אמורה לראות את האנסים יותר. חד משמעית, אין להם מה לחפש שוב באותו בית ספר, ולמעשה באותו אזור בו חיה הנפגעת. אין שום אפשרות לעשות "הנחות" במרכיב הזה. על הורים לילדים עברייני מין להבין שזהו חלק מהמחיר שעליהם לשלם. במציאות הם כמובן לא יבינו זאת, שכן בדרך כלל המצע לגידולו של ילד עבריין מין היא המשפחה. לכן על הרשויות להבהיר להם את הנקודה הזו חד משמעית. בהקשר הזה הנחמדות, או מצג השווא כאילו עבריין מין ניתן לריפוי מוחלט היא אסון.

הוראות חוזר מנכ"ל נותנות משקל יתר לשיקול הדעת של הצוות החינוכי של בית הספר שבו אירעה הפגיעה המינית. צריך לזכור, צוות בית הספר מונע בדרך כלל מהרבה אינטרסים זרים. השאיפה ל"שקט תעשייתי" פועלת בכוח בכדי להשתיק תלונות על פגיעות מיניות בבית הספר. משפחות הפוגעים הן בדרך כלל משפחות כוחניות, אשר צוות בית הספר מעדיף שלא להתעמת איתן. כך קורה בסופו של דבר שמי שתשלם את המחיר היא בדרך כלל הנפגעת.

לכן על ההנחיות לבוא מלמעלה, ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים:

א.      עברייני המין יעזבו את בית הספר, ויעברו תהליך של שיקום, שבעקבותיו ניתן יהיה לקוות שהמספר הממוצע של 380 פגיעות במהלך החיים יקטן.

ב.      המעשה יוקע באופן חד משמעי בפני כל תלמידי בית הספר. במהלך ההוקעה תודגש אחריותם של העבריינים למעשה.

ג.       משרד החינוך ימנה צוות משפטי שתפקידו יהיה להתמודד עם המשפחות של עברייני מין שהוקעו מן המערכת.

כמובן, יש מקום להצעות נוספות, בתנאי שיש נכונות להביט על המציאות הקשה של עבריינות מינית של ילדים כפי שהיא.

שלכם

אודי

אין בור ירא חטא

בס"ד                                                                    כז סיון, תשע"ג

הדס שטייף כתבה היום בעמוד הפייסבוק שלה:

"צעירה, היום בת 19, נאנסה בהיותה בת 13בידי ארבעה צעירים פלסטינים, תושבי מחנה הפליטים שוועפט. זה קרה בעת שפסעה ברגל אל ביתה הממוקם בישוב סמוך למחסום חיז'מה. הארבעה הורשעו ונכלאו.

שלשום בבוקר התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בתל אביב ,שדן בערעורה של הצעירה על החלטת משרד הביטחון שלא להכיר בה כנפגעת פעולת איבה כפי שהיא דורשת .
במהלך הדיון ניסתה עורכת דינה של הצעירה רוני סדובניק, לשכנע את שופטי ההרכב ,בראשם השופט בדימוס ניסים ישעיה, כי ישנם מקרי אונס שנסיבותיהם מצדיקים הכרה כאירוע פעולות איבה.

ואז, טוענת עורכת הדין סדובניק, כשניסתה לשכנע את השופטים שהנאנסת נאנסה כי היא יהודיה, אמר השופט ניסים ישעיה בקול "יש בנות שנהנות מאונס".

באולם השתרר שקט, ותדהמה. הנאנסת נסערה ונפגעה מאוד. שני חבריו להרכב, ניסו להרגיע את הרוחות ולגמד את המשפט.

מהנהלת בתי המשפט נמסר בתגובה כי בלהט הדיון נאמרו דברים ברוח זו. וכי לא הייתה בהם כוונה לפגוע או לזלזל חלילה בנפגעות מעשה אונס. השופט מתנצל על הדברים. הנהלת בתי המשפט תבחן את המקרה. והשופט בדימוס יזומן לבירור בימים הקרובים.

שתי נקודות, הקשורות להשכלה של  השופטים:

ראשית, קיים מרכיב מביך של בורות וקהות בתפיסה של השופט המדובר. אתה לא מצפה משופט לאמץ תפיסת עולם כזו. לחילופין, אתה לא מצפה ממי שזו היא תפיסת עולמו להיות שופט. לתת לשופט שכל הכשרתו מתמצה בשלוש שנות לימוד של משפטים לשפוט עברייני אונס זה בערך כמו לתת למתמחה לרפואה לנתח ניתוח לב פתוח. מרופאים אנחנו דורשים התמחות ספציפית בתחום שבו הם מתעתדים לטפל. גם משופטים יש לדרוש התמחות כזו. על המערכת המשפטית ליצור מערכת התמחות כזו, לטובת הצדק, וגם לטובת האופן שבו היא מצטיירת בעיני הציבור.

נקודה שנייה קשורה להיבטים משפטיים של תפיסת האונס, שלפחות אותם הייתי מצפה משופט לדעת. בפברואר 2001 הרשיע בית הדין הפלילי הבינלאומי לעניין יוגוסלביה שלושה חיילים סרבים באשמת מעשי אונס, שיעבוד ועינוי של נשים מוסלמיות בשנת 1992, במהלך המלחמה בין הסרבים למוסלמים. בכך, יצר בית-הדין נורמה משפטית בינלאומית כי אונס הוא אמצעי כוחני ואכזרי של שליטה פוליטית-חברתית גברית הנורמה מיישמת את ההבנה ההומאנית של 50 השנים האחרונות, שמצאה את ביטויה הראשון בספרות הפמיניסטית.

סעיף 7 לאמנת רומא (המהווה את חוקת בית הדין הפלילי הבינלאומי), שנחתמה בשנת 1998 – הקובע את מרכיבי העבירה של פשע נגד האנושות, כאשר הם מתבצעים כחלק ממתקפה נרחבת או שיטתית המכוונת נגד אוכלוסייה אזרחית, מתוך ידיעה – מונה גם, בס”ק 7g: ”  אונס, עבדות מינית, זנות, הריון כפוי, עיקור כפוי, או כל צורה אחרת של אלימות מינית בעוצמה דומה”. סעיף 8 מונה תופעות אלה כאשר הוא דן בפשעי מלחמה.

אמנם אונס קבוצתי שלא מטעם מדינה אינו מוגדר כפשע מלחמה, אבל ברור שהמשפט הבינלאומי מבין שאונס הוא סוג של אלימות הננקט במסגרת פעולות לחימה, כאמצעי לשליטה אלימה בנשות האויב. מה יותר פשוט מאשר להכיר באונס קבוצתי שנעשה על ידי קבוצה המייצרת טרור נגד ישראלים כפעולת איבה? ההכרה הזו אמורה להיות פועל יוצא של ההשכלה המשפטית של השופטים וההשכלה הבטחונית של אנשי משרד הביטחון. זו לא אמורה להיות תוצאה של היענות לדרישת עורכת הדין של הקרבן (אגב, אני מזמין אתכם לקרוא את המניפיסט של רוני סידובניק, באתר שלי "פגיעות מיניות, פוקחים עיניים" - http://ercheiadam.wordpress.com/%D7%94%D7%97%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%A9).

הרושם הוא שסקטורים שלמים  בחברה הישראלית חיים ברמה כזו של חוסר ידע שאינה מאפשרת להם למלא את תפקידם ברמה הבסיסית הנדרשת. נדמה לי שנדרשת רפורמה שתחייב את הסקטורים הללו ברכישת הידע המעודכן בנושאים שבהם הם אמורים לטפל. עד שזה יקרה, נקרא כל פעם בחדשות על מעשה טיפשות נוסף שגרם לנאנסת טראומה נוספת מעבר לזו שכבר חוותה.

שלכם

אודי

אף אחד לא באמת יכול לפגוע בך

בס"ד                                                             מוצ"ש וירא, יט במרחשוון תשע"ג

נפגעת אונס מתארת את ההתנתקות: "באותו שלב עזבתי את גופי. עמדתי על יד המיטה וראיתי את זה קורה... התנתקתי מחוסר ישע. עמדתי על ידי, ועל המיטה הייתה קליפה ריקה... הרגשתי ריקות. אני רק הייתי שם. כאשר אני חוזרת ורואה את החדר, אני לא רואה אותו מן המיטה, אלא מצידה. משם צפיתי במה שקרה" (הרמן, "טראומה והחלמה", עמ' 62).

פסיכולוגים מכנים את התופעה הזו "דיסוציאציה", כלומר, היפרדות. זהו מנגנון הסתגלותי, שמאפשר לנאנסת לשרוד את האונס. מנקודת ראותי, השאלה שאני שואל את עצמי היא: מהי המשמעות של התופעה הזו? האם זהו רק שימוש שנעשה בדמיון לצורך הסתגלותי, או שמדובר אכן במצב ממשי (לא דמיוני).  

רבי חיים ויטאל, תלמידו של המקובל הגדול האר"י ז"ל, כותב בהקדמה לספר שערי קדושה, כי הזהות של האדם אינה הגוף. הגוף הוא רק לבוש לנשמה (אולי זוהי הסיבה שאדם הראשון קודם לחטאו לא נזקק ללבוש נוסף. כאשר בתודעתו הנשמה היא ה"אני", והגוף הוא הלבוש, אין צורך בעוד לבוש). הזהות האישית, ה"אני" הוא הנשמה, ולא הגוף – "נודע אל בעלי מדע, כי גוף האדם איננו האדם עצמו מצד הגוף כי זה נקרא בשר האדם, כמו שכתוב (איוב י, יא) 'עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני', ועוד כתיב (שמות ל, לב) 'על בשר אדם לא ייסך' (שמן המשחה). נמצא האדם הוא הפנימיות, אבל הגוף הוא ענין לבוש אחד תתלבש בו נפש השכלית אשר היא האדם עצמו בעודו בעולם הזה, ואחר הפטירה יופשט מעליו הלבוש הזה ויתלבש בלבוש זך ונקי רוחני, וכמו שכתוב (זכריה ג, ד) 'הסירו הבגדים הצואים מעליו והלבש אותך מחלצות', הוא הנקרא 'חלוקא דרבנן'".

להבנתו של רבי חיים ויטאל, התיאור "הייתי קליפה ריקה" אינו דמיון. זוהי מציאות. זוהי אמנם שפה שאנחנו איננו רגילים לדבר בה, מפני שאנחנו כמעט ולא מדברים על דברים שאנחנו לא רואים, שומעים, או מרגישים, אבל שפה המייצגת משהו ממשי, שאכן קיים כישות רוחנית. "אני" זו הנשמה שלי. הגוף הוא סוג של לבוש. אפשר לפשוט את הלבוש הזה, ולהשאיר אותו שוכב במיטה. מי שמתארת את התיאור הזה לא רק דמיינה שהיא לא הייתה שם. היא באמת לא הייתה שם!

בהקשר דומה כותב הרב קוק שבאמצעות ההבנה שגם מה שאנחנו לא רואים קיים, וכשאדם מפנים שתודעת ה"אני" שלנו, הזהות שלנו היא ישות רוחנית פנימית, "מרגיל האדם בזה את עצמו להביט על מגרעותיו כעל דבר העומד מחוץ לעצמותו העיקרית, ובזה שופט הוא את עצמו בצדק" (אורות הקודש חלק ג).

באופן מעשי, מי שראו כך את העולם ואת ה"אני" היו דווקא אנשים הקרובים לנבואה, אנשים שהרוח תפסה אצלם מקום הרבה יותר גדול מהחומר. כך לדוגמה כותב השולחן ערוך בהלכות תפילה (אורח חיים צח, א):

"וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונים בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה".

חסידים אמרו על דרך עבודת ה' זו "בעת שהאדם עומד להתפלל אזי נפשט מהחיות שלו ומדבק את עצמו בחיים של אין סוף. ברוך הוא - - כל אחד לפי מדרגתו ובעת תפלתו שהוא מתלהב בכל לבבו ובכל נפשו אזי הנשמה שלו מתענגת מאד מחמת התפשטות הגשמיות שלו ואז נשאר רק נשמתו" (ר' לוי יצחק מברדיטשב, קדושת לוי, פרש' ויצא).

לפי חז"ל (סנהדרין עד, ב), אסתר היא דוגמה תנכי"ת למצב של דיסוציאציה. מדוע נבעלה אסתר לאחשוורוש ולא העדיפה להיהרג ולא לעבור? הם שואלים. ומשיבים: "אסתר קרקע עולם הייתה". התודעה שלה לא הייתה שם, עם המלך. גופה, שבאופן סמלי הוא עפר מן האדמה, הפך בהקשר של האונס להיות באמת כזה. אחשוורוש בעל רק את הקליפה הריקה, את הגוף. הנשמה הייתה במקום אחר.

לא רק שהאונס לא יכול היה לטמא את אסתר המלכה, אלא שהתודעה הרוחנית שהיא נאלצה לעלות אליה, הפכה אותה לאחת משבע הנביאות. על הפסוק – "ותלבש אסתר מלכות" אמרו חכמים: "שלבשתה רוח הקודש" (מגילה יד, ב). שני מאמרי חז"ל סובבים סביב אותו רעיון. התודעה של אסתר המלכה הייתה תודעה רוחנית. הגוף נחשב בעיניה רק כאשר התודעה בתוכו. כאשר הוא מופשט מן התודעה, הוא חסר משמעות. האונס שאנס אותה המלך היה לכן משהו שמחוץ לתודעת ה"אני" שלה. אחשוורוש לא באמת היה יכול לעשות לה משהו, כל עוד היא בתודעתה אינה משתפת איתו פעולה.

אותה תודעה רוחנית עצמה, הפכה אותה בסופו של דבר לנביאה, שכן מי שחי את התודעה הפנימית שלו, את שורש נשמתו, חווה את הרוחניות כממשות גם באשר ליכולת לשמוע את דבר ה'.

שלכם

אודי

הערה: פסיכולוגים לא אהבו את הפרשנות האמפאתית שלי לדיסוציאציה. בטיפול בדרך כלל מדברים על זה כמשהו שצריך לרפא; לאחות את ה"אני".

ובכל זאת נדמה לי שאפשר להבחין בין שני שלבים. השלב של הדיסוציאציה הראשונית, זו שתיארתי ברשימה, מקוטלגת כצורך הסתגלותי. לדעתי, רק כאשר משתמשים במנגנון הזה בהמשך, זה הופך למשהו לא נכון. להבהרת המושג העתקתי כמה מלים מהערך "דיסוציאציה" בויקיפדיה.

דיסוציאציה נורמלית

במצבי לחץ, לשם הסתגלות, האדם יוצר מחיצות בין חלקי "אגו" שונים או בין רעיונות שונים. לדוגמה: מיד לאחר תאונת דרכים אלחוש רגשי ופיסי עשוי להיות הסתגלותי כדי לצאת מן הרכב המחוץ. ההיבט הנורמאלי של הדיסוציאציה היא בהתנהגות ההסתגלותית, כלומר הדגש מושם על השפעת ההתנהגות על תפקודו של הפרט.

קיימים כמה היבטים של דיסוציאציה נורמאלית:

§         מידור – ידע, מודעות או התנסות מסוימת מנותקות נשמר בהקשרים ספציפים בלבד ולא נכנס באופן אניטרגטיבי לחוויה הכללית. כדוגמה לכך שהמנגנון הזה הסתגלותי ויעיל ניתן לראות כי ישנם אנשים המסוגלים לשכוח בעיות וטרדות הקשורות בחיים האישיים כאשר הם בעבודה, אך מיד יזכרו בהן כאשר הם מגיעים הביתה. דוגמה זו מראה כי זיכרון של משימה ממודר ונשלף רק בהקשר הביתי והאישי ולא בהקשר המקצועי.

§         אוטומטיזציה- ביצוע משימה או פעולה בלי להיות מודע לשלבי הביצוע או חלוקת הקשב בין שתי משימות בו זמנית. הדוגמה הפופולארית היא נהיגה אוטומטית, כאשר אדם נוהג בדרך שהוא מכיר חושב על דברים אחרים ולפתע מגלה שהגיע למחוז חפצו בלי לשים לב לכך.

דיסוציאציה פתולוגית

מצבי לחץ חריפים עלולים להתפתח מוקדי שליטה שונים, בהם היבטים של החוויה מנותקים וממודרים. זהו כשל בתפקוד המנטלי האינטגרטיבי מתפתחים מצבים כגון חוסר קשר בין רגשות, התנהגויות וזיכרון. חוויה של לזכור מבלי להרגיש. דיסוציאציה פתולוגית מתארת מצב של התמוטטות כה עמוקה של האינטגרציה של האגו , שנראה כי האישיות מתפרקת. האסטרטגיה של התת-מודע לנהל רגשות שליליים חזקים היא בעזרת פיצול (splitting) של המחשבות, הרגשות, התחושות ו/או הזיכרונות מן האגו. היחיד החווה דיסוציאציה מתרחק טכנית מן המצב שעמו אינו יכול להתמודד, אך חלק מן היחיד נשאר מחובר למציאות, לכן יש מצבים שבו נראה שיש ליחיד אישיות שונות להתמודד עם מצבים שונים. כאשר פצל אישיותי אינו יכול להתמודד עם הדחק, המודעות של היחיד "נמסרת" לפצל אישיותי אחר כדי להעלים את טריגר או הלחץ הגורם לדחק. חסימת התגובה הרגשית מביאה להקלה חלקית על הדחק הביולוגי הנגרם על ידי הטראומה המקורית.

רעיון מעורר צמרמורת

בית הדין הגדול: "על המוטרדת מינית להתנצל בפני הנתבע בגין לשון הרע"

לפני כשנתיים נערך דיון, שבסיכומו, חייב בית הדין הגדול של הרבנות הראשית לישראל אשה שהוטרדה מינית, להתנצל בפני הנתבע על לשון הרע וביזוי כבוד התורה. 

בפסק הדין של בית הדין הגדול היו פגמים מספר שלא אדון בהם עתה (מנה אותם במכתב הרב דב לוין, אב בית הדין לדיני ממונות בירושלים). הנקודה שאליה אני רוצה להתייחס היא הרעיון המופרך שהועלה על ידי בית הדין, ולפיו אשה שמתלוננת על הטרדה מינית, אם ההטרדה לא צולמה במצלמת אבטחה, או שלא היו עדים למעשה – זהו לשון הרע.

מניין לקח בית הדין הגדול את הרעיון הזה?

כל אחד מבין מה האינטרס של התוקף בתלונה המופרכת הזו, אבל מניין שאב בית הדין הגדול את הרעיון הזה?

ובכן, לכאורה ישנה סוגיה הטוענת כך במפורש. זוהי סוגיה במסכת פסחים (קיג, ב), המהווה את המקור העיקרי לטענה שהועלתה על ידי בית הדין הגדול.

הגמרא שם מביאה מעשה ברב פפא, שקבע שבמקרים שבהם עדות העד אינה קבילה, מי שמעיד יחידי לא זו בלבד שמתעלמים מעדותו, אלא אף מלקין אותו מכת מרדות. כך מובא בתלמוד הבבלי במסכת פסחים (בתרגום לעברית):

"שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן... והרואה דבר ערווה בחברו ומעיד בו יחידי. כמו המקרה שבו טוביה חטא (בזנות), ובא זיגוד לבדו והעיד לפני רב פפא. הלקה רב פפא את העד זיגוד. אמר ליה (זיגוד לרב פפא): טוביה חטא וזיגוד לוקה? אמר לו: כן, דכתיב (דברים יט, טו) 'לא יקום עד אחד באיש' ואתה לבדך העדת בו -שם רע בעלמא אתה מוציא עליו".

סוגיה זו נתפסת כאבן יסוד לאיסור להעיד יחידי.

לכאורה אם כן, אישה שנאנסה, ואין עדים לאונס, אינה רשאית להתלונן על האונס, שכן לעדותה על האונס אין כל משקל, משני טעמים. ראשית, היא פסולה לעדות. שנית, אפילו לא הייתה פסולה לעדות, היא עד אחד.

בהתאם לכך, שוב, לכאורה בלבד, כאשר אישה תתלונן על אונס, היא יענישו אותה על הוצאת שם רע, כמו שנענש זיגוד במעשה רב פפא.

זהו אם כן הבסיס לקביעתו של בית הדין הגדול, שעל המתלוננת להתנצל על שהוציאה את דיבתו של הרב המטריד אותה רעה.

דוד המלך ותחושת הצדק הטבעית

הרעיון הזה, הנוגד כל כך את תחושת המוסר ואת הצדק הטבעי, מעורר צמרמורת!

האם ניתן להעלות על הדעת שמי שנמצאת בטראומה פיזית ונפשית לא תוכל לספר על כך לאף אחד, ולא תהיה רשאית לקבול על כך בפני הרשויות?

כשאנו בוחנים בתשומת לב את מעשי האונס המתוארים בתנ"ך, אנו מוצאים ביסוס לתחושתנו, שמדובר ברעיון בלתי סביר בעליל. בספר שמואל (ב, יג, יט-כב) לאחר מעשה אמנון ותמר, מסופר כך:

"וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ. וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד. וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ".

שלוש דמויות מתוארות בקטע קצר זה. האחת היא דמותה של תמר. תמר אינה שומרת על "חיסיון". היא זועקת בכל מקום שאליו היא הולכת. את הזעקה הזו מפרש אברבנאל שם כבבואה של הפסוק בספר דברים (כב, כו): "צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ". זה הדבר ההגיוני ביותר לעשות, טוען אברבנאל. התורה מניחה שהנערה שנאנסה צעקה, צועקת, ותמשיך לצעוק עד אשר מישהו יושיע אותה.

הדמות השנייה היא דמותו של אבשלום, המורה לאחותו "החרישי". לא אתעכב עתה על פשר שתיקתו.

הדמות השלישית היא דוד. דוד שומע. הוא אינו טוען שהוא לא יכול להאמין מפני שמדובר בלשון הרע, אלא מגיב בחרון - וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד:.

יתר על כן, פרופ' יהודה אליצור במאמר, כותב שהתגובה המצופה מדוד הייתה לא רק לכעוס ולהחריש, אלא לפעול. הסיבה לכך שדוד החריש היא היותו של דוד בעל תשובה ואיש מוסר, ומאחר שהוא עצמו נכשל בחטא בת-שבע, נמנע להוכיח את בנו באותו עניין עצמו. גם אם אמנון לא היה מעז פנים כנגד תוכחתו של אביו ולא היה משיב: גם אתה עשית כך, קולו הפנימי של דוד היה אומר לו זאת. כך או כך, מכלל הדברים עולה שקבלתו של דוד את זעקתה של תמר הייתה אולי פחות מן המינימום המתבקש. וודאי שלא הייתה מעבר לו.

המשנה בסוף מסכת ברכות פוסקת שמעשיהם של זקני האומה – אישי התנ"ך, הם מקור ללימוד הלכה. הרב שלמה מן ההר, (מהר שלם, עמ' כ-כא) בעקבות המשנה, כותב בצורה חד משמעית כי "בשבילנו כל הכתוב בתורה ובנביאים ובכתובים, כולו אינו אלא הוראה למעשה – כזה ראה ועשה. אנו חייבים להבין שכל אישי התנ"ך מלמדים אותנו בהתנהגותם כיצד להתנהג.... וכל מקום שלא נמצא בפירוש בגמרא ובפוסקים הלכה מנוגדת למה שנהג צדיק מצדיקי התנ"ך, ודאי שאנו מחויבים ללמוד ממנו, כי לשם לימוד הוזכרה ההלכה בתנ"ך".

דוד המלך נתפס כאחד הצדיקים בתנ"ך, הן על ידי המקרא, והן על ידי חז"ל. זעקתה של תמר וקבלתו של דוד את צעקתה מוכיחים אם כן שהלכת רב פפא אינה רלוונטית במקרה זה. העיקרון של רב פפא הוא מוגבל, והוא אינו תקף בהקשר הזה. אין בכוחו להשתיק את זעקת הנאנסות והמוטרדות, גם אם יש שרוצים בכך (כמו שכבר כתבתי, "הכל אינטרסים").

נחזור למעשה המובא בגמרא. היכן תקפה הלכת רב פפא? מן ההקשר משמע שזיגוד רצה להעיד שטוביה חטא, בכדי לפסול אותו לעדות ולשבועה, כפי שכותב הרמב"ם (עדות יב, א):

"כל הנפסל בעבירה אם העידו עליו שני עדים שעשה עבירה פלונית, אף על פי שלא התרו בו שהרי אינו לוקה, הרי זה פסול לעדות".

דבריו של זיגוד נאמרו במטרה להעיד. לא הייתה לו כל תביעה על טוביה, ומכל בחינה שהיא הוא לא היה בעל דינו. במקרה כזה אומרת הגמרא שדבריו אינה אלא שם רע.

אולם כאשר אדם תובע את חברו ואין לו עדים ודאי לא נאמר שהוא מוציא שם רע בעלמא!

באופן דומה נפגעת אונס והטרדה רשאית להתלונן נגד האנס והמטריד, גם אם אין לה לעת עתה ראיה!

מעשה פילגש בגבעה (שופטים יט, כה) מוביל אותנו לאותה מסקנה:

"וְלֹא אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ (בעלות) כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַתָּבֹא הָאִשָּׁה לִפְנוֹת הַבֹּקֶר וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית הָאִישׁ אֲשֶׁר אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם עַד הָאוֹר. וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל הַסַּף. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה וְאֵין עֹנֶה וַיִּקָּחֶהָ עַל הַחֲמוֹר וַיָּקָם הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ. וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל:  וְהָיָה כָל הָרֹאֶה וְאָמַר לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה שִׂימוּ לָכֶם עָלֶיהָ עֻצוּ וְדַבֵּרוּ:

וַיֵּצְאוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה כְּאִישׁ אֶחָד לְמִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל יְהוָה הַמִּצְפָּה:  וַיִּתְיַצְּבוּ פִּנּוֹת כָּל הָעָם כֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בִּקְהַל עַם הָאֱלֹהִים אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי שֹׁלֵף חָרֶב".

לכאורה, לפי הלכת רב פפא, כל הרואים היו אמורים לומר: זו סתם הוצאת שם רע על שבט בנימין. אך לא זו הייתה התגובה הרווחת. כל הרואים אמרו: תועבה כזו, שלא נעשתה מיום שעלינו ממצרים, מחייבת תגובה! ואכן התגובה לא אחרה לבוא.
הדגם הזה של תגובה הוא הדגם הראוי שעל פיו אמורים השומעים להגיב, אבל על כך ברשימה אחרת.

שלכם

אודי