"עשו תמיד כמיטב יכולתכם"

בס"ד                                                      כז בתשרי, תשע"ד

הגעתי להסכם הרביעי, רשימה אחרונה בסדרת "ארבע ההסכמות".

הסכם הרביעי שדון מיגואל רואיס קורא לנו להסכים עם עצמנו הוא:

"עשו תמיד כמיטב יכולתכם"

בביטוי "כמיטב יכולתכם" הכוונה היא לא פחות, אבל גם לא יותר. לא פחות, מפני שכאשר אתם עושים פחות ממה שאתם יכולים אתם חיים באופן חלקי. חיים מלאים הם חיים שבהם אתם ממצים את היכולת שלכם. אתם חיים בלהט, פוריים, ושבעי רצון מעצמכם וממה שאתם עושים.

לא יותר מהמיטב, מפני שבמקרה כזה אתם סוחטים את עצמכם, מבזבזים אנרגיה ובסופו של דבר נעשים פחות אפקטיביים. אתם מחלישים את עצמכם, ואחר כך תוכלו לעשות פחות ופחות.

לעשות כמיטב יכולתכם פירושו לבטא את מה שאתם, ואת כל מה שאתם, כאן ועכשיו, באמצעות עשייה. רעיונות, מחשבות, תכנונים  עשויים להיות מוצלחים, אבל ללא הוצאתם אל הפועל אתם אינכם מבטאים את עצמכם.

מה כל זה קשור לנפגעי תקיפה מינית?

ובכן, זה קשור לעבר, וגם להווה ולעתיד. לעבר, מפני שהנטייה של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית היא לתת לשופט הפנימי לשפוט אותם בחומרה. זה משהו מההסכמים הישנים, שאולפנו להסכים עם עצמנו. כל נפגעת יודעת בינה לבין  עצמה שבזמן הפגיעה היא עשתה כמיטב יכולתה כדי שזה לא יקרה לה. אף אחת לא בקשה להיות קרבן לתקיפה מינית. ככל הנראה "כמיטב יכולתה" של רגע התקיפה, לא הספיק בכדי להגן על עצמה, אבל זה מה שהיה "מיטב יכולתה" אז. היום היא אולי פיתחה יכולות נוספות והשופט הפנימי המחמיר תובע ממנה לדון את עצמה לפי היכולות החדשות שפיתחה, לפי "מיטב יכולתה" עכשיו. ההסכם החדש שתעשו עם עצמכם הוא: "אני עושה בכל רגע כמיטב יכולתי באותה עת". את ההסכם הישן, שלחו לכל הרוחות. חשוב להפנים, "מיטב יכולתכם" משתנה כל הזמן, אפילו מרגע אחד למשנהו. כאשר אתם מלאי אנרגיה "מיטב יכולתכם" נמצא ברמה גבוהה יותר מאשר כאשר אתם עייפים. אבל זוהי היכולת הזמינה, ואתם מגייסים אותה לעשייה של אותו רגע.

ההסכם הרביעי קשור גם להווה ולעתיד. הדרך הטובה ביותר לחיות את החיים היא לעשות כמיטב יכולתכם בכל רגע נתון. כדי שתוכלו לעשות את זה אתם חייבים להרפות מן העבר ולחיות את הרגע, את הכאן והעכשו. כשאתם חיים את העבר, את הפגיעה/התקיפה לא נותרות בכם אנרגיות להווה. אינכם נהנים מהמתרחש כרגע מפני שאתם רוצים לתקן משהו שלא ניתן לתקן אותו. וכמובן שאתם אינכם מסוגלים לעשות "כמיטב יכולתכם" עם האנרגיות הדלות שנותרו בכם, וכך אתם מוצאים את עצמכם חיים למחצה, מלאי רחמים עצמיים, סבל ודמעות. כל אלו הם תוצאות של ההסכם הישן, השיפוט העצמי המחמיר.

כאשר אתם מקבלים על עצמכם את ההסכם הרביעי, אתם משחררים את העבר. כך אתם מאפשרים לעצמכם לחיות את הרגע בשלמותו, לעשות עכשיו כמיטב יכולתכם ולבטא את עצמכם עכשיו ביטוי מיטבי, ולהיות שבעי רצון ממה שאתם  עושים בעולם.

שלכם

אודי

ההסכם השני – אל תיקחו שום דבר באופן אישי

בס"ד                                                            כז באלול תשע"ג

אנחנו נתקלים בתגובות של אנשים כל הזמן.

בעקבות מחקר שעשתה ד"ר עירית נגבי על תגוביות (טוקבקים) רשת, היא כותבת:

"אל מול סיפורים קשים של אונס, בין שאושרו על-ידי בית-המשפט ובין שהיו עדיין בגדר כתב אישום או תלונה בלבד, תגובותיהם של הגולשים הן בלתי-נסבלות מבחינת הנאנסות. לדוגמה, מתוך 59 תגוביות על ידיעה בדבר ילדה בת אחת-עשרה שהתלוננה כי נאנסה, 28 תגוביות היו עוינות לילדה, ורק 11 תגוביות הפגינו כלפיה אמפתיה, חמלה ותמיכה. העובדות שהופיעו בכתבה, שהסתמכה על כתב האישום, היו שהנאשם יזם את ההיכרות עם הילדה, ומשנענתה לפניותיו ונפגשה עימו, אנס אותה פעמיים, בשתי פגישות שונות. בהתבסס על דיווח זה הפנו התגובנים אצבע מאשימה לא אל האנס, אשר לא נרתע מלבצע את זממו בילדה קטנה, אלא דווקא אל הילדה, על שהייתה טיפשה דייה להיפגש עם הנאשם פעם שנייה לאחר שכבר נאנסה על-ידיו. כמו-כן הופנתה ההאשמה אל הוריה של הילדה, אשר כשלו בשמירה עליה, ואל הנשים בכלל:

"זה החינוך שניכשל של החילונים. דור נאנס, הפקרות ההורים";

"בלי להקל בכך, מה עושה ילדה בת 11 עם אדם זר במכונית?";

"הורים זבל. חינוך על הפנים. לאן היגעתם?";

"בת 11 לבד כבר מחפשת";

"הערבוש לא אשם, פשוט בנות ישראל מקטנות כבר נהיות ייצאניות חובבות";

"הילדה מטומטמת וגם ההורים שלה";

"להעמיד לדין הוריה ואת העובדת הסוציאלית שטיפלה בה";

"שיסרסו נשים פדופיליות בעקירת רחם... מדובר בסך הכל בנערה ששכבה מרצונה עם הגבר...";

"להחמיר בעונש בפרט של נשים המתעללות בקטינים ואונסים אותם... נשים אלו הרסו כל חלקה טובה[.] מה הפלא שנערים גדלים להיות עבריינים".[1]

שוו בנפשכם מה הרגישה אותה ילדה קטנה בת אחת-עשרה שנאנסה אם חלילה עלה בדעתה לגלוש ולחפש מעט ניחומים מהגולשים על האירועים המזעזעים שעברה".

לא נדיר לשמוע מצד התוקף תגובות כמו: שקרנית, זו עלילה,,. " היא נכשלה כישלון אדיר במשרד התיירות. אי אפשר היה לסבול אותה, היא חיפשה כל דרך לפגוע בי. שמעו אותה אומרת שהיא תגיד שהטרדתי אותה, ושאם תצטרך לשקר כדי להפיל אותי, היא תשקר" (הנשיא לשעבר קצב).

כאשר מדובר בקהילה סגורה, הנפגעים ישמעו תגובות כמו: "אף אחד לא יודע מה באמת היה שם". "כל אדם הוא בחזקת חף מפשע". "יש מי שמטפל בזה". וכדומה.

אם תקחו אישית את מגוון התגובות הללו, או אפילו רק חלק קטן מהן, אתם עלולים ללקות בהרעלה רגשית חמורה. כאן מגיע ההסכם השני שמציע דון מיגואל רואיס בספרו: ארבע ההסכמות. אתם לוקחים משהו באופן אישי כאשר אתם מסכימים עם הנאמר. ברגע שהסכמתם, הרעל זורם בכם. כשתחשבו על זה היטב, לקיחת דברים באופן אישי היא ביטוי לתפיסה של חשיבות עצמית שחורגת מפרופורציה. כשאנו לוקחים דברים באופן אישי אנחנו יוצאים מתוך הנחה שהכול קשור בנו, בי.

קצת ענווה. שום דבר שאנשים עושים אינו נעשה בגללכם! הוא נעשה בגללם. הם חיים במציאות של עצמם, הם רואים את העולם באופן שונה לחלוטין מן האופן שבו אתם רואים אותו, והם מגיבים בהתאם לתפיסת המציאות שלהם ובעיקר, מכוח המצוקות הרגשיות שלהם. גם כאשר אחרים מעליבים אתכם באופן ישיר, אין לכך קשר אליכם. זה קשור לאמונות שלהם ולתחושות שלהם. הם מנסים להעביר אליכם את הרעל שבדעות האישיות שלהם. לקיחת דברים באופן אישי הופכת אתכם לטרף קל. אותם טורפים יכולים להרעיל אתכם בקלות, מפני שאתם לוקחים את הדברים באופן אישי. לעומת זאת אם אינכם לוקחים את האמירה הזו באופן אישי, אתם מחוסנים. החיסון הוא המתנה של ההסכם הזה.

היעד הרגשי של ההסכמה השנייה הוא להגיע למצב שבו לא חשוב לי מה חושבים עלי. אני לא לוקח דעות של אנשים עלי באופן אישי, לא כאשר הם מחמיאים לי, וגם לא כאשר הם מחווים עלי דעה שלילית.  אני יודע שכאשר הם מחמיאים לי זה מפני שהיה להם יום טוב. כאשר הם מנסים להעליב אותי זה מפני שהם לא מסתדרים עם עצמם. זה לגמרי שלהם, לא שלי. אם אנשים אומרים לכם עד כמה אתם נפלאים, הם לא אומרים את זה בגללכם. אתם יודעים שאתם נפלאים, אבל אין צורך להסתמך על דבריהם של אחרים בכדי להאמין בכך.

כשאנחנו רואים אנשים אחרים כמות שהם, בלי לקחת את דבריהם באופן אישי, אין מצב שניפגע ממה שהם אומרים או עושים. גם כאשר הם עומדים מולכם בבית המשפט ומשקרים במצח נחושה באמצעות עורך הדין שלהם, זה לא משהו אישי נגדכם. הם משקרים מפני שהם פוחדים. הם פוחדים לחשוף את הצד אפל שבהם, הם פוחדים שתגלו שכל מה שהם מפגינים כלפי חוץ הוא מצג שווא של אישיות חלולה. מכאיב להם להסיר את המסכה החברתית הזו, ולכן הם משקרים. אפשר לשים לב לכך שאנשים משקרים, אבל אין צורך לקחת את זה באופן אישי, מפני  שהם אינם עושים זאת בגללנו, אלא בגללם. התפיסה הזו עשויה לחסוך מכם כאב רגשי רב. בכלל, ההרגל לא לקחת שום דבר באופן אישי חוסך כאבים רבים בחייכם. אתם מחוסנים מפני הרעלה רגשית של החברה הסובבת. הקהילה יכולה לרכל עליכם כאוות נפשה. אתם מחוסנים. זה לא נוגע לכם.

כשאתם הופכים זאת להרגל, לא לקחת שום דבר באופן אישי הערכתכם העצמית נובעת מתוככם פנימה. אתם לחלוטין אינכם אחראים למה שאחרים אומרים או חושבים. את אחראים רק לעצמכם, וכך אתם הופכים להיות דומים לאותו אילן, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אינן מזיזות אותו ממקומו.

שנה טובה ומבורכת לכולכם

שלכם

אודי

---

[1]           גלעד גרוסמן "אישום: תושב סילוואן התחזה ל'עמיר' – ואנס בת 11" וואלה 25.1.2011, תגוביות מס' 3, 4, 5, 6, 7, 21, 22, 29 ו-45, news.walla.co.il/?w=/10/1784557.

למה לא שומעים את הצעקה של הילד?

"שום דבר שאנשים אחרים עושים אינו נעשה בגללכם. הוא נעשה בגללם. כל האנשים חיים בחלום משלהם, בתודעה האישית שלהם; הם נמצאים בעולם שונה לחלוטין מהעולם שבו אנחנו חיים. כשאנו לוקחים דבר מה באופן אישי, אנו יוצאים מן ההנחה שהם  יודעים  מה נמצא בעולם שלנו, ובכך אנו מנסים לכפות את עולמנו על עולמם" (דון מיגל רואיס, ארבע ההסכמות).

זה מוזר, אבל מעט מאד אנשים חיים את המציאות. רובם חיים את הסיפור שהם מספרים לעצמם. לדוגמה, רבים מהפוגעים מינית סובלים מהפרעת אישיות אנטי-סוציאלית. בספר האבחנות של איגוד הפסיכיאטרים האמריקני, ה-DSM, מוגדרת הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית (=פסיכופתיה)  כדפוס התנהגות הכולל התעלמות חוזרת ממה שנתפס בדרך כלל כזכות לגיטימית של בני-אדם אחרים. אלו אנשים המספרים לעצמם שהעולם קיים בכדי לספק את היצרים והצרכים שלהם. כאשר פשעיהם מתגלים הם הופכים את עצמם מיידית לקרבן, כי כך זה בסיפור שלהם. על פי תפיסת הצדק שלהם, שמורה להם הזכות לאנוס. אפשר לשמוע אנסים ופוגעים באמצעי התקשורת שמדברים על העוול שנעשה להם כאשר "זכות בסיסית" זו נשללת מהם. מתוך הבועה שבה הם נתונים, האם יש סיכוי שהם ישמעו את זעקתה של הנאנסת? האנשים הללו באמת מאמינים במה שהם אומרים, כי הסיפור שלהם הוא שלאחרים אין שום זכויות לגיטימיות, רק להם עצמם.

דוגמה אחרת, הרבה פעמים הורים אינם שומעים את פעמוני האזעקה של ילדיהם, מפני שהם שקועים עד צוואר בסיפור שהם מספרים לעצמם על החיים, על כך שלהם זה לא יקרה, על כך שסביבם נמצאים רק אנשים טובים. כך קורה גם בקהילות וישובים, המשתיקים ומטייחים סיפורים על פגיעות מיניות  של אנשים מרכזיים, כי זה פשוט לא מתאים לחלום שהם חיים בו. קיבוצים, ישובים קהילתיים, דתייים כחילוניים, מספרים לעצמם שבישוב שבו הם גרים חיים רק "אנשים טובים" ולכן אין סיכוי שאצלם קיימות פגיעות. ואז, כשהילד צועק, הם משתיקים אותו, כדי שלא יקלקל להם את החלום.

אבל למה אנשים כל כך מתעקשים להיצמד לסיפור שאותו הם מספרים לעצמם?

התשובה היא "פחד". ההורים שמתעקשים לומר שלילד שלהם פשוט יש תקופה קשה, הקיבוצים הנצמדים למנטרה ש"אצלנו לא פונים למשטרה", חברי הקהילה הטוענים "אנחנו לא יודעים מה היה", כולם אנשים מפוחדים. "בכל מקום שאליו תגיעו, תמצאו אנשים שישקרו לכם. אל תצפו מאנשים לומר לכם את האמת, מפני שהם משקרים גם לעצמם. גם אם אנשים משקרים, זה בסדר, הם משקרים מפני שהם פוחדים. הם פוחדים שתגלו כי הם אינם מושלמים, וזה מכאיב להסיר את המסכה החברתית הזו" (ארבע ההסכמות).

אתם הנפגעים, אל תיקחו את זה אישית, זה הסיפור שלהם. את התמיכה שלכם תקבלו מאנשים שיש להם האומץ לחיות את המציאות.

שלכם

אודי