על מה ולמה שיתפתי את הסטטוס נגד הרב הצבאי הראשי

בס"ד

אתמול שיתפתי סטטוס שבו נכתב:  

את מי אירח הרב הצבאי הראשי בשבועות ביישובו נווה?

הרב מוטי אלון שהעביר שיעור ביישוב, ולא היה פוצה פה ומצפצף.

האם שאל את עצמו הרב הצבאי הראשי איזה מסר הוא שולח בכך? מהי אחריות ציבורית? מהי התנערות ממעשים העולים כדי עבירת מין?

בעקבות זאת, כותב לי אחד מתלמידיי בעבר:

אני מבין את הצורך להוקיע את אלו שפגעו. אך האם ישנו צורך להוקיע גם את כל מי שמרחם עליהם או בא עימם במגע? אני חושב על סיפורי הגבורה על רב האסורים שגדלנו עליהם, ודווקא פה אני רואה שהרב יוצא בחריפות נגד הרבצ"ר.

ובכן, למעשה, הרבצ"ר כשלעצמו אינו מעניין אותי. אני מבין שהוא מצדד בגישתו של הרב דרוקמן לפיה יש לעשות הכול, כולל הכול, בכדי לטאטא פגיעות מיניות אל מתחת לשטיח. הנקודה היא אחרת לגמרי – מהי החוויה של הנפגעים כתוצאה מן הלגיטימציה לה זוכה עבריין המין המורשע שפגע בהם? כל ירושלים מלאה בנפגעי הרב אלון. כל מתן לגיטימציה בצורה כזו היא רמיסת הנפגעים. קולם של הנפגעים צריך להישמע, ואני לוקח על עצמי להשמיע את הקול הבריא הזה בצורה צלולה.

הדבר נכון בכל פשיעה שיש בה קרבנות. אתמול, זמן מה לפני כן, נשאלתי האם נכון ללכת לחתונה של מי שככל הנראה קיים רומן בהיותו נשוי, אחר כך התגרש, ובחתונה הוא בעצם מממש את אותו רומן. לכאורה, זכותו של כל אדם להתחתן ולהתגרש כרצונו. אבל האם נכון ללכת לחתונה המתקיימת תוך התעלמות מדמעותיה של גרושת החתן? השבתי שאני לא הייתי הולך. מעשה שדורך ורומס את הקרבנות, גם אם אין בו איסור אחר, הוא עוול כלפי הקרבנות.

במשך לא מעט שנים הרב מן-ההר, מי שהיה רבה של שכונת בית וגן בירושלים, לא הקים סוכה בחג הסוכות, בגלל התנגדותה של שכנה אלמנה. אשתו הרבנית טענה שאין כל צדק בהתנגדות הזו של השכנה, אבל הוא השיב: איך אני יכול להקים סוכה על דמעותיה של אלמנה?

איני יודע איך הרבצ"ר יכול לערוך תיקון ליל שבועות על דמעותיהם של נפגעי הרב אלון. ברור לי שהתפיסה הכוחנית הזו אינה תואמת את המוסר היהודי. המודל של רבותינו היה מתחשב הרבה יותר.

שלכם

אודי

"עולם קטן" ואינטרסנטי

בס"ד                                                                                יז בטבת תשע"ה

השבת (וישלח) פורסמה בעלון בית כנסת בשם "עולם קטן" על ידי מי שמנסים להחזיר את עבריין המין המורשע, הרב אלון, לימי גדולתו מודעה אודות שיעוריו ודרשותיו. לטעמי, מעבר לרמיסת הנפגעים, מדובר גם בסיוע לשיקום הדפוס של פגיעה מינית על ידו. לא מזמן מישהו שאל אותי אם אני מנסה לקבור את הרב אלון. האם אני רוצה שהוא יתאבד כמו דודו טופז? ניהלנו התכתבות קצרה שבסופה כתבתי לו ש בסופו של דבר הוא זה המתאכזר לרב אלון, ולא אני. נניח שתומכי אלון ינחלו הצלחה, והרב אלון יתחיל לכתוב ספרים ולשקם את מעמדו. ברגע שהוא ירגיש שמעמדו שוקם הוא ימשיך לפגוע. לעת עתה, ההלם שלו מהמצב שבו הוא מצוי מונע ממנו לפגוע. אבל מחקרים מראים שיש למצב הזה תאריך תפוגה. לכן דמם של הנפגעים הבאים יהיה בראשם של תומכיו ומי שנותנים לו לגיטימציה. מתן במה למודעה מהסוג שפורסם בהחלט מהווה סוג של לגיטימציה לעבריין.

השבוע קיבלתי בקשה למחות בפני העלון על המודעה הזו. לא נעניתי מסיבות טקטיות. מאחר שאני נתפס כמי שרודף את הרב אלון באופן שיטתי חשבתי שיהיה נכון שאחרים ימחו. אתם מוזמנים לעשות זאת.

אני מצרף את מכתבה של אמא של נפגע שפרסם איש התקשורת רינו צרור בעקבות תכניתו "הולך בחצות. זה מכתב שחייבים לקרוא מידי פעם, כדי לא לשכוח...

שלכם

אודי

רינו צרור:

המכתב הגיע לידי. את תמציתו סיפרתי, ב"הולך בחצות". אם שבנה 'נפגע' מהרב מוטי אלון עושה חשבון ראשון. מבקשת את בקשת הסליחה - מכתב מֵאֶם, פגועת הרב אלון :

כאמא של בחור, שהלך להתייעץ עם מורו ורבו, והוא - פגע בו פגיעה אנושה, אינני יכולה עוד לכלוא את תסכולי אחרי שנים ארוכות, בהן אני חווה עם בני, את הקושי העצום עמו הוא מתמודד (בצורה מעוררת הערכה), מאז 'מפגש הסיוע' עם 'הרב' אלון בהתלבטותו, פנה בני לרב, וביקש ממנו לשוחח עמו שיחה אישית. הרב הסכים מיד, נקבעה פגישה, בכניסת בני לחדרו - נעל הרב את הדלת כחלק ממיצג שווא אכזרי, בהסבירו לבני שהוא רוצה להעניק לו את מלוא תשומת הלב. כך, בהיות שניהם בחדר הסגור, ביצע הרב, את זממו. איך אוכל לשתוק לנוכח המחשבה שרב,

מורה רוחני, איש עצה, לקח אדם במצב של חולשה, נצלו לסיפוק צרכיו ובכך ריסק את נשמתו התמימה, האם ניתן לשתוק על כך?! למראה פניו בשובו הביתה, אי אפשר היה לטעות ! היה ברור לחלוטין שהוא עבר אירוע קשה. אולם, חרף הפצרותיי בני לא הסכים בשום אופן, לשתפנו במה שאירע. הוא נכנס מיד לחדרו ולא יצא משם שעות רבות. כל ניסיונותינו לדובבו, ולהושיט לו עזרה עלו בתוהו, הוא סירב נחרצות לדבר על סיבת מצוקתו. לאחר ימים ארוכים, בהם כמעט לא אכל, התקשה להירדם, מיעט בפעולות שאינן הכרחיות, לא נפגש כלל עם חברים והיה מכונס כל כולו בתוך עצמו, בפנייתנו אליו בעיניים מתחננות שיספר לנו, את שעובר עליו - הוא פרץ בבכי, ולאחר דקות ארוכות אמר, שאיננו יכול לתאר את מה שקרה, כי הוא בטוח שלא נאמין לו. לאחר שהבהרנו לו, שהוא יקבל את אמוננו המוחלט, הוא החל לגולל את שעבר עליוu/ אודה, חרף אהבתי העמוקה לבני, הערכתי ליושרו, כנותו, והתנהגותו הערכית, ברגעים הראשונים, התקשיתי להאמין למה ששמעתי. לא חשבתי לרגע שהוא משקר, לא היה לי ספק שתיאורו אמין ומדוייק, אבל, לא יכולתי שלא לנסות 'לסדר' לעצמי את הדימוי הכל כך חיובי של הרב אלון, עם התיאור הצורב ששמעתי. זו הסיבה שמיד שאלתי :אולי לא הבנת את הרב אלון ? אולי הוא ניסה להרגיע אותך ? לנחם ? להקרין אכפתיות ? לשדר לך שהוא כל כולו מגוייס לעזרתך ? בני לא ענה, רק הסתכל עליי במבט כאוב, כאומר : 'הלוואי, גם אני הייתי רוצה לחשוב כך. לאחר שתיקה ארוכה הוא המשיך לספר את שאירע. בסיימו, לא היה לנו שום ספק, באשר לאופי החוויה הקשה שבננו עבר/ אין מילים לתאר את התחושות : הרצון לחשוב שזה לא יכול להיות, שמדובר באי הבנה, שאולי מדובר ברגישות יתרשלא ייתכן שהרב המוערך והנערץ, חולל לבנינו פגיעה כל כך קשה. ובמקביל : זעם בלתי נשלט, רצון לצרוח, לברר לשלוח אצבע מאשימה, לדרוש הודאה, להזהיר, לבכות את מות התמימות של בנך, את השריטה שנשרטה בנפשו .אולם, אי אפשר היה לשקוע ברגשות הקשים מנשוא, כל כוחותינו גויסו לטובת בננו. לאחר תהליך ארוך, הוא הסכים לשמחתי, להסתייע בפסיכולוגית חכמה רגישה ומקצועית, שבפשטות - הצליחה להרימו משאול תחתיות, ולעורר בו את הרצון 'לשוב לחיים'. אם יש מלאכים בעולם, אין ספק שהיא אחת מהם. לשמחתנו גילינו עוד כמה... לאחר שהתרשמנו שבננו 'עומד על הרגליים', וחיי את חייו המלאים עם הכוונה וליווי, ניסינו לשתפו בצורך לספר את מה שהוא עבר על מנת לנסות למנוע את הסבל המוכר לו, מאנשים אחרים. לא היה עם מי לדבר ! הוא סירב בכל תוקף/ "אף אחד לא יאמין לכם, אתם לא מבינים ?!" הוא צעק. "מה אתם חושבים שמישהו בכלל יחשיב את המילה שלכם מול ההסברים של האדמו"ר הגדול ?! יעשו מכם צחוק, ישמיצו אתכם, יחרימו, ינדו, וחוץ מזה, אף אחד לא ירצה לשמוע את האזהרה שלכם, אתם לא תצליחו למנוע סבל מאיש ! ובנוסף לזה - אני לא מוכן שאף אחד, יידע מה עבר עליי ! אתם לא מבינים באיזה כוחות מדובר, אם ייוודע למישהו שנדמה לי, שהרב אלון עשה לי משהו, (כמובן שככה יציגו את זה, שאני מדמיין שאני הדפוק שלא מבין, שאני בכל אופן האדם עם הקשיים בכל הסיפור הזה, ובגלל הצרות שלי, לא הבנתי שהוא בכלל ניסה לעזור לי...), מקורביו כבר ידאגו להשתיק אותי !" הוא נעצר לרגע, ואז זעק : "תבטיחו לי שלעולם לא תדברו על זה, עם אף אחד ! תבטיחו לי !". הבטחנו. בלב כבד ומאוד כואב. לא היתה לנו ברירה. חשבתי לעצמי : 'אם בחור אחד נוסף יעבור את מה שהבן שלי עבר, אם אמא אחת נוספת תחווה את מה שאני חווה, אם משפחה נוספת תטולטל, רק בגלל שלא הזהרנו - איך אוכל לחיות עם זה ?!' אבל, כאמור, לא היתה ברירה. הבטחנו כי הרגשנו שאם ניטע בבנינו את חוסר הביטחון, באשר לסודיות המוחלטת אותה הוא דורש, נרע את מצבו, שהלך ב"ה והשתפר, בעקבות תהליך שיקום איטי, שהושג במאמצים רבים. הבטחתנו, ולכן אני כותבת, ופונה בעילום שם. ערב אחד, לאחר חודשים, מתקשרת אליי חברה נסערת ושואלת : "את רואה חדשות ? את שומעת מה הולך ?", "לא", עניתי "מה קרה ?": "את לא מבינה !", היא ממשיכה "אמרו עכשיו בחדשות שארגון בשם 'פורום תקנה' הוציא אזהרה לציבור, שהרב מרדכי אלון, לא נוהג בהתאם לערכי המוסר והקדושה. אין לי מושג מה זה הגוף הזה, ומה המשמעות של האזהרה שלהם, אבל אמרו שזה משהו שקשור ביחסים עם בנים". הרגשתי שהאדמה רועדת תחתיי, התקשיתי לעמוד, שמעתי את חברתי צועקת : "את שם"? את שומעת אותי ? מה את אומרת ? זה לא יכול להיות נכון, נכון ? ברור שיש פה טעות !" לא הצלחתי להוציא הגה. התיישבתי. לא האמנתי שעוד מישהו, עבר את החוויה הקשה שבני חווה, אזר אומץ ואסף כוחות לשתף את מי שחשב שיש לעשות הכל, כדי למנוע פגיעות נוספות ובשל כך החליט לתת פומבי לעוול, שיכול היה להימנע. משהתבררו לי הפרטים אודות 'פורום תקנה', כשהבנתי מי הרבנים העומדים מאחורי האזהרה לציבור, אלו צעדים ננקטו כדי למנוע פגיעות נוספות של הרב אלון, ומדוע הוחלט לצאת ולהזהיר את כלל הציבור באותו ערב - רווח לי. הרגשתי כאילו מטען עצום ירד מכתפיי. לצערי, עכשיו אני יודעת במבט לאחור, שהיתה זו רק התחלה של תהליך ארוך וכואב, אבל אז, בתקופה הראשונה, הרגשתי שאם קיים גוף הפועל על פי ערכי התורה, ולוקח אחריות, עם כל הקושי הכרוך בכך, לבער את הרע מקרבנו - יש תקווה. אולם, חרף תחושת האופטימיות שנבטה בנו, ככל שחלף הזמן, התקשיתי יותר ויותר להכיל את התגובה הציבורית לאזהרה שהושמעה. אני יודעת שחובתי לגייס את כל כוחותיי, כדי למחול, לסלוח, לשכוח ולהמשיך, אבל - אני מתקשה לסלוח לגדולי תורה, העומדים בראש מערכות חינוך, המפנים גבם פעם אחר פעם לזעקת הנפגעים. איך אני אמורה להרגיש כאשר רב גדול - אחד ממנהיגי הציבור שאני שייכת אליו, חוזר וקורא לרב שהורשע בתקיפה מינית, ללמד בישיבתו ?! הלסדום היינו, שאין מי שמוחה בקול צלול על התנהלות שאיננה עולה בקנה אחד עם ערכי התורה והמוסר הבסיסיים, של האחראי לחינוך ילדינו ?! האם יכולה להיות הבעת חוסר אמון גדולה יותר, בכאבם העמוק של  הנפגעים? אני מתקשה לסלוח לכל אותם רבנים, שבגדו בשליחותם הציבורית והחרישו, לנוכח המתקפות של הרב הפוגע ומקורביו, על מפרסמי האזהרה. אני מתקשה להסתכל לבני בעיניים, ולהמשיך בנחישות, לשדר לילדיי שדרך התורה היא דרך האמת הרגישות לזולת, ההיחלצות לעזרתו והדרך המחייבת את ההתגייסות למניעת צרה ממנו ? איך אביט בעיניהם, לנוכח ציפייתנו הברורה מהם, להעניק יחס מכבד לרבנים - תלמידי חכמים, בהיותם המנהיגים את הציבור לילך בדרכה של התורה? בכאב צורב, ברור לי שאחת התשובות לשאלת הנביא : "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה ?" היא, הגיבוי הציבורי שהרשעים זוכים בו לעיתים קרובות מידי, מפשוטי העם, אך, במיוחד ממי שאמור לקחת אחריות מנהיגותית ובמקום זאת, אולי מתוך חשש או פחד תומך בצורה אקטיבית או פאסיבית, במעש, או בשתיקה כהודאה, בהמשך שליטת הַרִשְעָה אני מתקשה לסלוח לכל אותם עיתונאים, מ'המגזר' ומחוצה לו, שנתנו לרב אלון פתחון פה ובמה ציבורית לשאת בה את דברו תוך שהוא חוזר ופוגע בנפגעיו שוב ושוב, מבלי לדרוש ממנו, הסבר מניח את הדעת להתנהגותו ולהאשמות כלפיו. אני זוכרת היטב, את תחושתי הקשה כשקראתי באחד מ'אתרי המגזר', ניתוח משפטי, לכאורה, שפורסם בטרם הכרעת הדין: "קו ההגנה של תקנה יבהיר, כי הפורום הוקם על מנת להתמודד עם מעשים שאינם בהכרח פליליים ... ובכל אופן, זיכוי של הרב אלון, יעורר ביקורת נרחבת על פורום תקנה".התחשק לי לצרוח : "תגידו, השתגעתם ?! פורום תקנה צריך קו הגנה, או הציבור שלא הקשיב להם ?! הביקורת אמורה להיותעל מי שמסרו נפשם, על קיום צו התורה של : 'לא תעמוד על דם רעך', חרף הקושי העצום הכרוך בכך ?! או על מי שפגע במודע בזולתו, פעם אחר פעם ?! האם איבדנו לחלוטין את המצפון ? את חוש הכיוון המוסרי ?אני רוצה לצעוק, אך אני מחרישה. אני חוששת שבני ישמע אותי ויחוש את הקושי שלי להכיל את התסכול, אבל כנראה שתיקתי נובעת גם מהידיעה שרכשתי בחודשים האחרונים, שמעטים מאוד, אם בכלל, ישמעו את זעקותיי ויטו אליהן אוזן. אינני יכולה להבין את אנשי התורה ומנהיגי הציבור, מחנכים ואנשי טיפול, שחיכו עד הכרעת הדין של השופטת, ורק אז הביעו את דעתם על הרב ועל מעשיו, כאשר חלקם אפילו כעת, לאחר ההכרעה המשפטית, סוכרים פיהם. האם לא היה מספיק לשמוע את האזהרה החמורה נגד רב אהוב ומקובל כל כך, כדי לעמוד כחומה בצורה מול ניסיונות ההשתקה וההכחשה, של האיש ובאי  כוחו.  אני מתקשה לסלוח, לחסידי הרב אלון, שעשו הכל, תוך שימוש באמצעים שאינם ראויים, על מנת להכחיש את שעשה מורם ורבם. אבל, גם אם אני יכולה להבין את הקושי שהם חוו בקבלת האמת, אינני יכולה למצוא כל נקודת זכות, למאות האנשים שבהשתתפותם בשיעוריו של הרב אלון, במקומות שונים בארץ, היו כמביטים בעיניי בני, ואומרים לו ולשאר הנפגעים : 'איננו מאמינים לכם, גם אם אולי נגרם לכם עוול - לִבֵּנוּ קהה לסבלכם, אנחנו מתעלמים מכאבכם וממשיכים 'ללמוד תורה', ממי שהמלכנו על עצמינו, כנושא דברה הנאמן לערכיה. איך אפשר להבין את מאות האנשים שעמדו לצדי, בחתונה אליה הוזמנתי, עת הרב אלון ערך את החופה, ולא נמצא בקהל, וְלוּ אדם אחד שזעק את זעקת המעונים. התקשיתי להאמין למראה עיניי, כאשר בסיום החופה נגשו עשרות אנשים ונשים, נערות ונערים, אל הרב לקבל את ברכתו, ו-חיבוקו. אף שהתכוננתי לתגובתו הקשה של בני בחוזרי לביתי, החרשתי כששאל : "זה היה הוא שערך את החופה נכון ?! אמרתי לך! הוא ממשיך להנהיג ביד רמה ואין פוצה פה, הציבור ממשיך לשאת אותו על כפיים ! את רואה ? אפילו אחרי שרבנים אמרו שהוא מסוכן - אנשים לא מאמינים, אז את רצית להזהיר את הציבור ?! ועוד חשבת שמישהו יקשיב לך, יאמין לך ?!" מתוך נשיאת הכאב יחד עם בני, על העוול שנעשה לו, דווקא על ידי המתחזה כנושא דברה של תורה, הרומס את דרכה וערכיה ברגל גסה, אני רואה לעצמי חובה לתאר את אלומות האור, שהאירו את דרכינו באפילה. אף שמעולם לא היה לי קשר עם חברי פורום תקנה - חבר אנשי התורה הללו, החזירו את עטרתה והאירו את זוהרה, בימים קשים. על האור שהם הפיצו, בדרך טיפולם בפרשה כל כך קשה, אחוש לעולם אסירת תודה. בנוסף, אני חשה הערכה עמוקה, לכל אותם אנשים ונשים שנשאו קולם בעוז, כבודדים, נגד הפגיעות והפוגע, חרף האווירה הציבורית, שלתחושתי היה בה כדי לתמוך בעוול ומחוללו. בנוסף לכל אלה, אני מתפעלת, נדהמת ושואלת : מהיכן לקח א' - המתלונן שעליו 'הונח' התיק המשפטי, את כוחות הגוף והנפש, לשאת על כתפיו את המאבק הקשה הזה ? כיצד הוא עמד בהליך המשפטי, הכרוך בבירור תלונתו ובמתקפות שכוונו נגדו, לאורך כל התקופה ? אינני יודעת מה מקור תעצומות נפשו, אולם, אם הייתה לי הזדמנות, הייתי אומרת לו בקול צלול וברור: 'אין לך מושג כמה עזרת לבני ולכל שאר הנפגעים בעבר, והלוואי שלא יהיו - גם בעתיד ! הוכחת להם בדרכך הנחרצת, שאפשר לעמוד, מול אישיות אהובה ונערצת ולהוכיח שאתה יודע היטב, את מקור הכאב שאתה נושא, שאין לך ספק מי האחראי לו, ושאתה נחוש למנוע ממנו את האפשרות להמשיך לפגוע, תוך תביעה לתשלום המחיר על התנהגותו הפוגענית. שימשת פה לאנשים רבים, ולי ברור, שמנעת צער וסבל מרבים נוספים. יהי רצון שהקב"ה ישלם לך כגמולך הטוב, וימלא כל משאלות לבך לטובה - אתה ראוי אף ליותר מזה ! תם ולא נשלם, מעט מאשר עם לבי חלקתי עמכם, בתקווה ובתפילה למחשבה עמוקה, רגישות אנושית, הושטת עזרה ולקיחת אחריות, בהתרגש הצרה על מי מזולתנו.

הַמְעָרַת פָּרִצִים, הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה

בס"ד                                                     מוצאי שבת, אור לב' אדר א, תשע"ד

שוב נתקלתי ברב אלון. התפללתי הבוקר בשטיבלך בקטמון, ועשו "כבוד" לרב אלון והעלו אותו לתורה. הוא לא עלה ל"שלישי", עלייה השמורה למכובדים, אבל בכל זאת... כאשר ראיתי לפתע שהוא עולה לתורה שקלתי כיצד נכון להגיב. מצד אחד היה אתו ילד, כנראה אחד הנכדים, ולא רציתי שיעבור חוויה טראומטית. מצד שני, פטור בלא כלום אי אפשר. ניגשתי לבימה ואמרתי לגבאי ולמתפללים סביב: "בשם כל הנפגעים, אני מוחה", ועזבתי את המניין הזה. המתפללים היו לרגע בהלם, מכך שמישהו מפר להם את השקט והשלווה ששררו בתפילה, אבל מיד כשעזבתי המשיכו בשלהם. ציפיתי לתגובה כזו. כבר מזמנו של ירמיהו הנביא ישנה דו פרצופיות המתבטאת בהתחסדות במקום התפילה.  ח הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם, עַל-דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר--לְבִלְתִּי, הוֹעִיל.  ט הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף, וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל; וְהָלֹךְ, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.  י וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי, בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, וַאֲמַרְתֶּם, נִצַּלְנוּ--לְמַעַן עֲשׂוֹת, אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה.  יא הַמְעָרַת פָּרִצִים, הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו--בְּעֵינֵיכֶם; גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי, נְאֻם-יְהוָה (ירמיהו ז). אשתי היא הנכדה השנייה של הרב מן ההר זצ"ל, מי שהיה מפליטי העיר העתיקה, שהקימו את השטיבלך כאשר שוכנו בשכונת קטמון. הוא היה איש אמת, ומן הסתם עכשיו שפתיו דובבות בקבר את דברי ירמיהו.

אתם מן הסתם שואלים: אם ידעתי שהתגובה תהיה כזו, מדוע בכלל מחיתי? לכאורה, כאשר אין עם מי לדבר, תקף הכלל: כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע.

ובכן, מסתבר שהגמרא מורה לנו למחות גם במצבים כאלו. במסכת שבת (נה, א) מסופר על רבי זירא, שביקש מרבי סימון להוכיח את עבדיו של ראש הגולה. אמר לו רבי סימון, הם אינם מקבלים את דברי. ענה לו רבי זירא: אף על פי שלא יקבלו את דבריך, הוכח אותם, וראיה לדבר מדברי יחזקאל הנביא (פרק ט), המתאר את העונש שקבלו צדיקים שקיימו את כל התורה כולה, רק מפני שלא מיחו באנשי דורם. את ההוראה של רבי זירא מסביר הרב קוק בחיבורו עין אי"ה כך:

"השאיפות המוסריות, ביותר הגדולות והכלליות, שהן הינן אור העולם ומעמד החיים האנושיים, צריכות הן לעולם להיות מוכרות בחשיבותן העצמית באופן היותר נעלה מצד עצמן, מצד חמדתן המלאה חיים עז וברכה, יותר ממה שהן מוכרות לחשיבות מצד פעולותיהן היוצאות מהן. והפעולות הטובות הנמשכות מהן, הינן השלמות טובות להן, שאם יבאו במילואן יעטרו אותן יפה, אבל כלום לא יחסר מהודן והדרן אפילו בשעה שאינן פועלות בפועל המעשי מאומה. וכל ההשתדלות שבעולם צריכה לעולם לבא מכל מי שיש לו שאר רוח, להוציאן מן הכח אל הפועל, לכל הפחות בדיבור אמיץ וחזק, באופן הראוי להתקבל מצד היושר והשכל, בכל אופן שיהיה. ודוקא בשעה ובמקום שהמניעות מצד המצב הירוד והמקולקל של סדרי החברה והחיים, הן פועלות שדברים טובים גדולים ונכחים אינם יכולים להתקבל בפועל, מפני שמעמד הקישור החברותי עומד על מצב לקוי, עד שמי שהיכולת בידם אינם מוכשרים להיות מתרוממים אל במתי הצדק והאור הטוב העליון, דוקא אז הזמן הוא להוציא אל הפועל את ההגיון הטוב של התוכחה, הראויה לחול על ראש אדירים בעם, ובין מצד עצם יקרות הענינים, בין מצד ההבטחה של פעולתם לטובה להבא בבא מועדם, בין מה שמ"מ מוכרחים הם לפעול ג"כ בהוה באופן מסותר לביצור ומיעוט של כח הרע וההשחתה, כל אלה הם נותנים תוקף  דאע"ג דלא מקבלי לוכחינהו מר , הראוי ומוכשר להוכיח אפסי ארץ בשבט פיו ורוח שפתיו".

אתרגם: כאשר אנחנו מדברים על אמירה ציבורית, אנחנו מחויבים למחות על התנהגות שפלה, גם כאשר ברור שהמחאה אינה אפקטיבית. יש חשיבות לעצם העובדה שהקול השפוי נשמע, אף אם בעקבות זאת לא מתרחש שום דבר. יותר מכך, דווקא כאשר המצב מקולקל עד כדי כך שאנשים רבים אינם מסוגלים לקבל את רעיונות הצדק והיושר, ואף עושים "כבוד" לאנשים מקולקלים, זהו הזמן הנכון להשמיע את הדברים. יש לכך מספר נימוקים: ראשית, עצם האמירה חשובה, שכן אם יש בציבור מי שעדיין מעלה על נס את הערכים הללו, יש לציבור הזה תקווה כלשהי. שנית, מתישהו יבשילו התנאים לכך שהדברים יזיזו משהו. שלישית, גם עכשיו, אף שנראה שהאמירות האלה אינן משפיעות על איש, הן פועלות מאופן נסתר למתן את הרוע.

אני יודע שרבים מכם התייאשו מלומר דברים שאינם נשמעים, אבל עלינו להתגבר על הנטייה לשכנע את המשוכנעים, ולנסות בכל זאת לדבר אל "הקירות". כאמור, יש ערך לעצם האמירה, וקיימת התקווה שבבוא היום הדברים יפלו על אוזניים יותר קשובות.

שלכם,

אודי

להנהיג את הצאן, או לאכול אותו

בס"ד                                                   יג בשבט, תשע"ד

שניים מהמנהיגים המפורסמים ביותר של עם ישראל – משה רבנו ודוד המלך – נלקחו למנהיגות מאחר הצאן. כך מספר המדרש:

"ה' צדיק יבחן, [במה הוא בוחנו], במרעה צאן. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר (תהלים עח, ע): ויקחהו ממכלאת צאן, מהו ממכלאת צאן, כמו (בראשית ח, ב): ויכלא הגשם, היה מונע הגדולים מפני הקטנים, והיה מוציא הקטנים לרעות, כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקדוש ברוך הוא, מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו, יבא וירעה בעמי. הדא הוא דכתיב (תהלים שם, עא): מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו. ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן, אמרו רבותינו, כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לחסית (ירק), כיון שהגיע לחסית, נזדמנה לו ברכה של מים, ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו, אמר אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא, יש לך רחמים לנהג צאנו של בשר ודם כך חייך אתה תרעה צאני ישראל, הוי: ומשה היה רועה".

אלא שיש מצבים שבהם הרועים לא רק שאינם דואגים לצאן, אלא אוכלים אותו. אחד מהם הוא המקרה של הרב דרוקמן, שהכניס את הרב אלון לישיבת ההסדר "אור עציון". מדובר במקרה מובהק שבו הרב דרוקמן הופך את היוצרות. הוא אינו דואג לצאן, לתלמידים, אלא דואג לרעבונו של הזאב שעלול לטרוף אותם.

שירנסקי (2004) הוא משרטט מודל המדבר על שלושה מרכיבים בדפוס התגובה התוקפני:

א.                  דה-לגיטימציה של הנפגעים ומי שתומך בהם,

ב.                  דה-הומניזציה של הנפגעים, או אפילו דמוניזציה שלהם,

ג.                     מוסר כפול במובן של התמקדות השיח בזכויות הפוגע, במקום בזכויות הנפגע והפיכת התוקף לקורבן.

והנה ביום שישי האחרון הרב דרוקמן מדגים לנו כיצד להפעיל את המודל הזה בהקשר להגנה על עברייני מין. אפשר למצוא בדבריו את כל המרכיבים המוכרים של דפוסי התגובה התקפניים: הכחשה ומזעור, האשמת הנפגעים בשקר ובפרשנות מוגזמת, הטלת האשמה של נקמנות אישית על הקורבן והטענה שמדובר שאחרי שמונה שנים יש להניח להאשמות וולהמשיך הלאה. ומעבר לכך, את מרכיבה המודל של נתן שירנסקי -

ראשית, דה-לגיטימציה לפורום תקנה - "פורום כמו 'תקנה' הוא ודאי חיובי ויש בו צורך, אבל יש לי ביקורת קשה על התנהלותו... בזמנו, כשפרסמו את הפרשה, עשו זאת מבלי להודיע על כך מראש לרב ולמשפחתו, וזו לא התנהגות יאה... אני גם לא מבין למה מנהלי הפורום היו צריכים לשכור משרד פרסום כדי להטיל על הרב אלון בוץ במקרה שיזוכה. זו רדיפה". גם באשר לשופטת טוען הרב דרוקמן: "באשר לתלונה הנוכחית שבית המשפט דן בה, היו באותו חדר רק שניים - המתלונן ומי שהתלוננו עליו, ולא אדם נוסף. איש אינו יודע מה היה שם, כולל השופטת. אני חושב שזו טעות להפליל אדם כתוצאה מרושם או ממה ששומעים בתקשורת מבלי שיש הוכחה". אגב, משמעות הטענה כלפי השופטת היא זו: לא קראתי את פסק הדין, וגם לא אקרא אותו, כדי שאוכל לטעון שהרב אלון הופלל כתוצאה ממה שהשופטת שמעה בתקשורת.

שנית, דה-הומניזציה. לנפגעים אין פנים. מול הרב אלון "הסובל" יש את "האחרים", חסרי הזהות. כאשר נשאל הרב דרוקמן האם אין במהלך של הכנסת הרב אלון לישיבת אור עציון משום פגיעה בנפגעים הוא משיב: "אני לא יודע במי מדובר מלבד המקרה האחרון שאמרתי את דעתי עליו, אבל מה שעבר על הרב אלון ומשפחתו בשמונה השנים האחרונות לא מספיק לאלו שנפגעו? זה שום דבר?" 

המשפט האחרון מוביל אותנו למאפיין השלישי – התמקדות בזכויותיו של הפוגע. הרב דרוקמן ממשיך באותו קו: "אם אני חושב שבית המשפט טעה, צריך לעשות עוול לבן אדם ולרדוף אותו כל הזמן? מספיק מה שבית המשפט גזר ומה שעבר עליו כל השנים האלה".

עכשיו הכול מובן. עבריין המין הוא בעצם הקרבן בפרשה. הטעון הזה כל כך מוכר, וגם מעורר בחילה.

אסיים בדבריה המדויקים להפליא של ג'ודית הרמן, כשהיא מתארת את דפוסי ההכחשה של פגיעות מיניות:

"התוקף המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידו הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה צעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה".

או בשפתו של הרב דרוקמן: "מה שעבר על הרב אלון ומשפחתו בשמונה השנים האחרונות לא מספיק לאלו שנפגעו? זה שום דבר?"  כלומר, הגיע הזמן לשכוח ולהתקדם הלאה.

אז זהו, שלא. הנפגעים עתידים לשאת את משא הפגיעה של הרב אלון למשך שארית חייהם. מן הדין שכך יהיה גם עם הרב אלון. ולא, זו אינה "נקמה" של הנפגעים כפי שסבור הרב דרוקמן. זהו "צדק" שמוטל עלינו לעשות כחברה אנושית.

שלכם

אודי

וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל

בס"ד                                                                         טו בטבת, תשע"ד

היום, יום לאחר גזר דינו, הרב אלון העביר שיעור בירושלים.

מיהם התלמידים? אני יכול לשער שמדובר בחסידים שוטים.

מה המחיר שהם משלמים על שמיעת הרב אלון?

את המחיר נוקבת המשנה במסכת אבות (פרק א' משנה יא):

"אבטליון אומר, חכמים היזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות, ותיגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל".

כאשר אומרי התורה מתחייבים חובת גלות, זה גורר בעקבותיו "מיתה" רוחנית של תלמידיהם.

חובת גלות היא תוצאה של דעות מוטעות. כך כותב הרב חרל"פ בספרו מי מרום על מסכת אבות:

"הדעות הישרות הן בחינת "ארץ ישראל" – ארץ נושבת. והדעת הבלתי ישרות הן בחינת גלות... וכיוון שדעות בלתי ישרות הן מבחינת הגלות, הרי הן מושכות אותו באמת אל הגלות, לצאת מן הארץ הנושבת, ארץ ישראל, ולגלות לארצות שאר העמים".

במקרה הזה הקשר בין הדעות הנותנות לגיטימציה לעבריין מין ללמד תורה לבין גלות הוא קשר ישיר. הרמב"ן בסוף פרשת אחרי מות כותב:

"החמיר הכתוב בעריות בעבור הארץ שתטמא בהן ותקיא הנפשות העושות ...לכך אמר (להלן כ כב) ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ ...והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי עבודה זרה ומגלים עריות".

כאשר רבנים ומורים פוגעים מינית, או מצדיקים פגיעות מיניות, הם מתחייבים אפוא "חובת גלות". מי שרוצה דוגמה מהתקופה האחרונה יכול לראות את הסרטון הבא, על  מסעותיו_של הרב ברלנד ברחבי העולם.

התורה הנלמדת ממי שנתחייבו חובת גלות אינה תורת חיים, אלא "סם המוות", כפי שמכנה הגמרא במסכת קידושין את תורתו של מי שלא זכה.

ביצירת תלמידים מעוותים מסוג זה "נמצא שם שמים מתחלל". כך אומרת הגמרא במסכת יומא (פו, א):

"איך הוא חילול השם? ... אביי אמר, כדתניא: ואהבת  את ה' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה אוי להם לבריות שלא למדו תורה פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט, ג) 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'. אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו ועליו הכתוב אומר (יחזקאל לו, כ):  וַיָּבוֹאו אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם יְהוָה אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ".

שלכם

אודי

סיכום ביניים

בס"ד                                                                                      ח' באלול, תשע"ג

                              החוק למניעת הטרדה מינית – סיכום ביניים      

                                ורדה וירט-ליבנה,  
                       שופטת בית הדין הארצי לעבודה 

אחת המטרות של הבלוג ה זה היא לאתגר את הפיקוח על השיח של קרבנות תקיפה מינית. משפחות, או חברות סגורות, נוטות להשתיק את המתלוננות, בתואנה שאת "הכביסה המלוכלכת" לא מכבסים בחוץ. הבעיה עם התפיסה הזו היא שזה יוצר מצע פורה לתוקפים למיניהם לייצר עוד ועוד כביסה מלוכלכת. לכן סברתי שצריך לשים את המציאות על השולחן. כן, יש אצלנו פגיעות מיניות. הסטטיסטיקה חוצה מגזרים: אחת ל-4-3 נשים ואחד לשישה ילדים יותקף מינית, בתוך המשפחה או מחוץ לה. אורח החיים הדתי אינו מגן מפני פגיעה מינית, והוא גם אינו מפחית את שיעור הפגיעות המיניות. אחרי שהמציאות נמצאת על השולחן ומדברים עליה, אפשר להתחיל לחשוב מה עושים.

גם כאשר הדרך ברורה לך, מידי פעם כדאי לעצור ולעשות סיכום ביניים, היכן אנחנו נמצאים. לתחושתי, ההרשעה במשפט אלון וההתרחשויות הנלוות אליה הם ציון דרך מתאים לסיכום כזה.

היכן אנחנו נמצאים מבחינת השיח על עבירות מין בחברה הדתית?

• יש את פורום "תקנה". מחד, הפורום הוא אכן תקנה גדולה. מאידך, הפורום כוחו במעשים. דיבורים אינם הצד החזק שלו. התפיסה של הפורום היא שתקיפות מיניות זה דבר שצריך לסגור בשקט, ורק בלית ברירה נאלצים לדבר על זה. התפיסה שלי היא הפוכה וכבר כתבתי רשימה בנושא.
• http://ercheiadam.wordpress.com/2013/01/09/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%A1-
• לפורום "תקנה" יש מתנגדים. השבוע נתקלתי בפייסבוק באחד שקרא לפרק מידית את פורום "תקנה", ושאם הרב שרלו מתבסס על אמון הציבור, כפי שאמר בכתבה שהתפרסמה במוסף של "מקור ראשון", אזי לו עצמו אין שום אמון בפורום. אחרי דין ודברים אתו, כתבתי לו (בפרטי) בין השאר כך:

"כמה נתונים:

א. נער שהתחיל לפגוע מינית בגילאים הצעירים יפגע בממוצע 380 פעם בימי חייו. זה תלוי גם בכמות הזדמנויות שיש לו. אם הוא מנהל בית ספר תהיינה לו יותר הזדמנויות והכמות תגדל.  

ב. ההתנהגות של תקיפה מינית היא כפייתית וממכרת, ולכן אין לצפות שיום אחד התוקף יפסיק עם זה. פורום "תקנה", במה שהוא כבר עשה, ולדעתי זה מאד מינורי לעומת מה שהוא היה צריך לעשות, כבר מנע מאות ואלפי פגיעות מיניות. נניח שהוא הוריד ברבע את כמות ההזדמנויות לתקיפה שיש לכל תוקף. תכפול את מספר המקרים שהופיעו לפני הפורום במאה, ותבין מה הוא מנע. במקרה של הרב אלון לבד נמנעו להערכתי עשרות פגיעות מיניות נוספות שלו. באמת נראה לך שאכפת לנפגעים ולנפגעים הפוטנציאלים מכך שאתה לא מאמין ברב יובל שרלו ואתה מעדיף שיפגעו בהם? מה שמעניין אותם זה שחייהם נצלו בזכות הפורום.

אז כן, יש גם אנשים שנשארו מאחור.

• אתמול פרסם ארגון הרבנים של "בית הלל" את ההודעה הבאה:

"קיבלנו בזעזוע ובכאב את הרשעתו של הרב מוטי אלון, הנוספת על קביעות פורום 'תקנה' בעניינו. אנו קוראים לתמוך בנפגעים הן באופן אישי והן בפן הציבורי.
אנו קוראים לפעול למען יצירת אווירה ציבורית שתאפשר העלאת עבירות מין על פני השטח כדי לצמצם פגיעות כאלה בעתיד (ההדגשה שלי). על עולם התורה שנפגע להוביל תיקון גדול על ידי אימוץ כללים ונורמות שמונעים מצבים שבהם עלולות להתרחש פגיעות מיניות.

בנוסף, אין זה ראוי שמי שהורשע בעבירת מין ילמד תורה ויעסוק בייעוץ תורני ואישי. על כן אנו קוראים לרבני קהילות, ראשי ישיבות וראשי ציבור ולציבור לא לתמוך ולהשתתף בשיעורי תורה של הרב אלון".

גילוי נאות, אני נמנה על רבני הארגון. ובכל זאת, אני רואה באמירה הזו של כלל רבני הארגון נקודת ציון חשובה. נדמה לי שמבחינת הנפגעים והנפגעות יש ערך גדול והכרה משמעותית בעניינים. אין מדובר בעוד ארגון פמיניסטי, בעל תודעה מפותחת במיוחד לנושא, אלא ברבנים שנמצאים במיינסטרים של השיח המגזרי.

מבחינת ארגוני הרבנים, זהו הארגון היחיד שלעת עתה יצא בהצהרה כזו, אבל לצערי אני מניח שתהיינה הזדמנויות נוספות, וארגונים אחרים יצטרפו לקול הזה.

• אחד מאלו שנשארו מאחור הוא הרב דרוקמן, שהזמין את הרב מוטי אלון להמשיך ולהעביר שיעורים בישיבתו (אני בכוונה כותב "הרב" מוטי אלון, ללמדכם שהעובדה שמישהו "רב" אינה תעודת ביטוח). הרב מיכאל מלכיאור פרסם אתמול בדף הפייסבוק שלו את הסטטוס הבא:

"לפני זמן מה התקשרו אליי וביקשו ממני לצרף את שמי לרשימה של רבים וטובים מקיר לקיר בציונות הדתית לברכות לרב חיים דרוקמן לכבוד קבלתו את פרס ישראל. אני סירבתי. הרב דרוקמן - ראש ישיבות ומוסדות בני עקיבא ומי שנחשב במשך תקופה ארוכה כמנהיג הבלתי מעורער של הציונות הדתית - מקבל פרס ישראל, ואני מסרב לחתום?

היו גורמים שהתקשרו אליי חזרה והבהירו לי שהרשימה כוללת אנשים מכל הקשת הציונית דתית ועוד נוספים רבים וטובים מהחברהה הישראלית, ואני היחידי שמסרב לחתום.
הסברתי שגם אם יש לרב דרוקמן זכויות רבות ועשיה חינוכית, לא אוכל לתת יד בדרך כלשהי לאדם שאחראי על בני נוער, ופעם אחרי פעם מחפה ומגן בעקביות על מי שפוגע בבני נוער במקום להגן על הקרבנות כפי שראוי ומצופה מכל איש ציבור, מחנך או אדם שמוסר כלשהו בקרבו, ובוודאי כפי שמצופה ממי שעומד בראש כלל מוסדות החינוך של ערכי תורה ועבודה.

לא התפלאתי כשקראתי אתמול שהרב דרוקמן ממשיך להזמין את הרב מוטי אלון לתת שיעורים לבחורים בישיבה שלו באור עציון אחרי העבודה החשובה והיסודית של פורום "תקנה" וההרשעה בבית המשפט(!)

אני רק שואל עד מתי הציונות הדתית, ישיבות בני עקיבא וישיבות ההסדר יראו את זה כדבר נכון וראוי שהאדם הזה ימשיך לעמוד בראשם? האם אפשר להיכנס לחודש הרחמים והסליחות ולימים הנוראים ולטעון בפני הבורא שעשינו מה שמוטל עלינו כדי להוות דוגמה ולהגן על ילדינו?

האם לא על זה נאמר שבמקום של חילול השם אין חולקים כבוד לרב, גם אם הרב הוא אייקון, האם יכול להיות חילול השם גדול מזה"?

ככל שאני מסוגל לשפוט, אנחנו מתקדמים. נותר לנו רק לקוות שפריצת גבולות ההשתקה תביא בעקבותיה פיקוח אפקטיבי על עבריינות המין, כזה שיקטין את שיעור הקרבנות באופן משמעותי.

שלכם

אודי

תשובה למכתבו של עד התביעה במשפט אלון

בס"ד                                                                   ג באלול תשע"ג

הוקעת התוקף

כתבתי את המכתב לעד התביעה, בעקבות מכתבו שהתפרסם ב – ynet. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4415376,00.html

אני חושב שהוא רלוונטי גם עבור החבורה שקוראת את הבלוג הזה.

עד תביעה יקר,

אני לא מכיר אותך, אבל שאפו על העמידה האיתנה שלך בהליך הפלילי, ותודה על כך שאתה מאתגר את המגזר.

אני רוצה להתייחס לשתי נקודות בקריאתך:

א.      המכותבים שלך

ב.      הרב אלון

אתחיל במכותבים. פוקו בספרו "סדר השיח" (1970) טוען כי הדיבור אינו חופשי. לא כל אחד יכול לומר כל דבר בכל מקום ובכל זמן. לדעתו יש לשים לב לשלשה סוגים של הגבלה או פיקוח על השיח המותר:

1.        הפיקוח על מה מותר לדבר,

2.        הפיקוח על איפה, מתי וכיצד מותר לדבר – טקסיות השיח

3.        הפיקוח על "מי רשאי לומר את זה".

בחברות סגורות, בהקשר לעבריינות מינית, לא אחת על כל האיסורים הללו קיים פיקוח חברתי, אשר למעשה סוכר את פיהם של המתלוננים. באופן ספציפי לגבי המגזר- האם פגיעות מיניות במגזר הוא דבר שמותר לדבר עליו? ואם מותר, היכן? (אולי רק בחדרי חדרים). מתי? וכיצד? (בשקט, לא לצעוק, לא לכבס את הכביסה המלוכלכת מחוץ למגזר). אבל מה אם המתלוננים אינם מסכימים לשתוק? מה אם הזעקה פורצת מפיהם ("צעקה הנערה המאורשה")? כאן אנחנו מגיעים להבחנה השנייה של פוקו. פוקו מבחין בין הדיבור "ההגיוני", זה המבטא בעיני החברה תבונה ונאורות, לבין הדיבור "השיגעוני", זה שבעיני החברה מבטא את שגעונו של הדובר. דיבורו של המשוגע נותר מחוץ לשיח, כרעש רקע. גם רעש יוצר חוסר נוחות. אנשים מעדיפים שקט. אבל בכל מקרה, רעש הוא רק קול. הוא אינו שיח. אין צורך להשיב לו. אם המתלוננים מחליטים לפרוץ את גבולות השיח המקובלים הם יוגדרו על ידי החברה המפקחת כ"משוגעים", כ"חולי נפש", כאנשים שאין צורך להתייחס לדבריהם. כאשר הם ינסו לשכנע שהם הדוברים אמת ואילו התוקף המכנה הוא השקרן, הם ייתקלו בהבחנה השלישית של פוקו: האמת היא לא דבר מוחלט. אנשים מייצרים את האמת שאותה הם מוכנים לשמוע. לכן, מי שנמצא מחוץ לשיח הוא גם שקרן. במציאות, מתארת זאת הרמן כך: "כאשר הנפגע הוא פחות ערך ממילא (אשה, ילד), הוא עלול לגלות שרוב האירועים הטראומטיים בחייו מתרחשים מחוץ לתחום המציאות בעלת התוקף החברתי. חוויותיו נעשות חוויות שאין לדבר עליהן"! (הרמן, 1992).

כשאתה כותב ל"זקן השבט", מי שחיפה בזמנו על קופלוביץ', ומי שמנסה ללא לאות לפקח על השיח של "פורום תקנה" בטענה שהם מדברים יותר מידי, אתה פונה לכתובת הלא נכונה. מדובר באישיות שמזה עשרות שנים, במקום לפקח על העבריינות המינית במגזר מפקח על כך "שלא ידברו", "שלא ידברו בקול" בתואנות שווא של "כבוד התורה", "לשון הרע" ועוד. אין טעם לכתוב למי שזו האג'נדה שלו. בסופו של דבר רבנים הם ככל האדם. יש ביניהם "לוחמי צדק" וישנם אחרים, אולי הרוב, שלא. המשפט שבו הורשע הרב אלון לא ישנה אותם. הם יסדרו את זה איכשהו עם האמונות שהם מקובעים בתוכן (לדוגמה: "עדיין לא היה ערעור", "מה אתה מאמין למשפט בערכאות"?) וימשיכו הלאה.

ובכל זאת, העמידה המופלאה בהליך הפלילי של מתלוננים ועדים מאתגרת את המגזר. ככל שהמגזר יעמוד בפני יותר אתגרים מהסוג הזה, רב הסיכוי שהתגובה המגזרית כלפי תלונות על פגיעות מיניות תלך ותשתנה לטובה במשך הזמן.

ועל הרב אלון. ראה חברי, אני יכול להוקיע, וגם אעשה זאת. אבל מאחר שאני נמצא מחוץ למיינסטרים של השיח המגזרי, ניתן להניח שחוץ מטוקבקים מטופשים ואיומים בטלפון, ההוקעה לא תעשה הרבה. היא בוודאי לא תשכנע את הרב אלון לחזור בתשובה. זה פחות או יותר מה שיצא מהמאמר שכתבתי ל"סרוגים" בזמנו. http://www.srugim.co.il/29061-%D7%94%D7%A8%D7%91-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%9F-%D7%9E%D7%92%D7%99%D7%91-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%A1%D7%A2%D7%A8%D7%94-%D7%A1%D7%91%D7%99%D7%91-%D7%94%D7%AA%D7%91%D7%98

חסידים מספרים על יהודי שמצד אחד היה מלשין על חבריו היהודים לשלטונות הנכרים, ואלו היו מענישים אותם תדיר, מה שנקרא בעגה ההלכתית "מוסר". מאידך, היהודי הזה היה מתפלל כצדיק. לא ידעו איך להתייחס לפיצול האישיות הזה. באו ושאלו את השרף מסטרליסק. השיב להם: אל תחושו לתפילותיו. "אמירתו לגבוה (תפילתו לקב"ה) כמסירתו להדיוט" (כמו מסירתו את היהודים לשלטונות).

אני שומע בקרב הרבנים, וגם בקרב לא רבנים, עמדה אמביוולנטית כלפי הרב אלון. מצד אחד חוטא, ומאידך אדם שעזר להרבה אנשים בצרה.  נחום פצ'ניק קרא אתמול בשיעור של הרב אלון במגדל: "אני רוצה להגיד לך שאתה אדם גדול אבל צריך את האומץ להגיד חטאתי. אתה אדם גדול, תגיד חטאתי!". זה ביטוי לאמביוולנטיות הזו. אלון הוא לא אדם גדול. הוא אדם קטן, שכן אמירתו לגבוה – שיעורי התורה והדרשות שהוא מעביר – כמסירתו להדיוט – כרדיפתו אחר נפגעי עבירות מין פוטנציאלים. אלה כן אלה מבוססים על מרכיבי אישיות בעייתיים.

מההתייחסות של הרב אלון לדברים של נחום אפשר לנתח את האיש - "זהו חודש אלול, חודש הסליחות ואני סולח ושוכח לו. לא מכיר אותו". שני מרכיבים בעייתיים לאישיות הזו. ראשית, מדובר באישיות נרקסיסטית, שמאפייניה העיקריים הם עיסוק מוגזם של הסובל ממנה בעצמו וביכולותיו, והיעדר יכולת לאמפתיה. אני ואני; "אני קיבלתי מתנה"; "אני סולח", "אני מודה לקדוש ברוך הוא, מודה לחבריי, מודה לעורך דיני, מודה למערכת המשפטית, מודה. מודה לכל מי שעשה את שליחותו של הקדוש ברוך הוא וירומם אותנו למקום הרבה יותר עליון". המרכיב האישיותי הזה מתבטא באופן אינטואיטיבי בניסוחים המופיעים בתקשורת, שמקומם לא יכירם בעולם היהודי – "מאמיניו של הרב אלון". על משה רבנו כתוב: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". עם ישראל מאמין בה'. אפשר להאמין שמישהו הוא עבד ה'. היהדות אינה מאפשרת  להיות מאמיניו של רב כלשהו. אבל כאשר מישהו בכל פעולה שהוא עושה, באופן מניפולטיבי זורע זרע של הערצה כלפיו, אנשים הופכים להיות "מאמיניו". אנחנו בכל אופן מאמינים בה'.

המרכיב השני של האישיות הזו הוא חוסר היכולת לתת לגיטימציה לצרכים של אנשים אחרים. בעגה הטיפולית זה נקרא "התנהגות אנטיסוציאלית". זהו מרכיב אישיותי שנמצא אצל 70% מהאסירים בכלא, ולא נמצא לו טיפול פסיכולוגי יעיל, מה שיכול לנבא את הסיכויים שהרב אלון יחזור בתשובה. אתמול, גם אחרי הדברים של נחום, הוא לא הביע שום חרטה. מעולם לא נשמעה ממנו התייחסות אמפתית לנפגעים. הוא פשוט לא רואה אותם. מבחינתו, קיימת לגיטימציה רק לצרכים שלו. אפשר היה לשמוע את זה בדרשתו אתמול במגדל, וגם בדרשות אחרות. מכאן אגב ההפתעה מתוצאות המשפט. מי שמכיר נפגעי תקיפה מינית (ושאפו לשופטת, שגלתה מקצועיות ואומץ), פשוט רואה את זה. אבל מי שאינו נותן שום לגיטימציה לצרכים של אחרים, סבור שהמתלוננים הם "הרעים" והוא "הקרבן". לכן הנאשם, וגם עורך דינו (מי כבר הולך להיות סנגור של תוקפים מינית), פשוט לא ראו את המציאות. הפגיעה המינית שפגע הרב אלון נמצאת בנקודת העיוורון שלהם.

רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן (חלק ב, תורה ז) אומר:

א."כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם (יְשַׁעְיָה מ''ט) הַיְנוּ מִי שֶׁהוּא רַחֲמָן, הוּא יָכוֹל לִהְיוֹת מַנְהִיג כִּי עַל רְשָׁעִים אוֹ עַל רוֹצְחִים וְגַזְלָנִים אָסוּר לְרַחֵם...

ב. וְרַחֲמָן כָּזֶה הוּא רַק משֶׁה רַבֵּנוּ כִּי הוּא הָיָה מַנְהִיג יִשְׂרָאֵל וְהוּא יִהְיֶה הַמַּנְהִיג לֶעָתִיד כִּי ''מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה'' וְכוּ (קהֶלֶת א) כִּי משֶׁה רַבֵּנוּ הָיָה לוֹ רַחֲמָנוּת בֶּאֱמֶת עַל יִשְׂרָאֵל וּמָסַר נַפְשׁוֹ בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁלִיך נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד וְלא הָיָה חוֹשֵׁשׁ עַל עַצְמוֹ כְּלָל".

הרב אלון לא נמצא במקום הזה, וכנראה גם לא יהיה.

חזק ואמץ

הרב אודי פרומן, מוסמך לדיינות,

"הרב של הנפגעים"