להנהיג את הצאן, או לאכול אותו

בס"ד                                                   יג בשבט, תשע"ד

שניים מהמנהיגים המפורסמים ביותר של עם ישראל – משה רבנו ודוד המלך – נלקחו למנהיגות מאחר הצאן. כך מספר המדרש:

"ה' צדיק יבחן, [במה הוא בוחנו], במרעה צאן. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר (תהלים עח, ע): ויקחהו ממכלאת צאן, מהו ממכלאת צאן, כמו (בראשית ח, ב): ויכלא הגשם, היה מונע הגדולים מפני הקטנים, והיה מוציא הקטנים לרעות, כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקדוש ברוך הוא, מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו, יבא וירעה בעמי. הדא הוא דכתיב (תהלים שם, עא): מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו. ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן, אמרו רבותינו, כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לחסית (ירק), כיון שהגיע לחסית, נזדמנה לו ברכה של מים, ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו, אמר אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא, יש לך רחמים לנהג צאנו של בשר ודם כך חייך אתה תרעה צאני ישראל, הוי: ומשה היה רועה".

אלא שיש מצבים שבהם הרועים לא רק שאינם דואגים לצאן, אלא אוכלים אותו. אחד מהם הוא המקרה של הרב דרוקמן, שהכניס את הרב אלון לישיבת ההסדר "אור עציון". מדובר במקרה מובהק שבו הרב דרוקמן הופך את היוצרות. הוא אינו דואג לצאן, לתלמידים, אלא דואג לרעבונו של הזאב שעלול לטרוף אותם.

שירנסקי (2004) הוא משרטט מודל המדבר על שלושה מרכיבים בדפוס התגובה התוקפני:

א.                  דה-לגיטימציה של הנפגעים ומי שתומך בהם,

ב.                  דה-הומניזציה של הנפגעים, או אפילו דמוניזציה שלהם,

ג.                     מוסר כפול במובן של התמקדות השיח בזכויות הפוגע, במקום בזכויות הנפגע והפיכת התוקף לקורבן.

והנה ביום שישי האחרון הרב דרוקמן מדגים לנו כיצד להפעיל את המודל הזה בהקשר להגנה על עברייני מין. אפשר למצוא בדבריו את כל המרכיבים המוכרים של דפוסי התגובה התקפניים: הכחשה ומזעור, האשמת הנפגעים בשקר ובפרשנות מוגזמת, הטלת האשמה של נקמנות אישית על הקורבן והטענה שמדובר שאחרי שמונה שנים יש להניח להאשמות וולהמשיך הלאה. ומעבר לכך, את מרכיבה המודל של נתן שירנסקי -

ראשית, דה-לגיטימציה לפורום תקנה - "פורום כמו 'תקנה' הוא ודאי חיובי ויש בו צורך, אבל יש לי ביקורת קשה על התנהלותו... בזמנו, כשפרסמו את הפרשה, עשו זאת מבלי להודיע על כך מראש לרב ולמשפחתו, וזו לא התנהגות יאה... אני גם לא מבין למה מנהלי הפורום היו צריכים לשכור משרד פרסום כדי להטיל על הרב אלון בוץ במקרה שיזוכה. זו רדיפה". גם באשר לשופטת טוען הרב דרוקמן: "באשר לתלונה הנוכחית שבית המשפט דן בה, היו באותו חדר רק שניים - המתלונן ומי שהתלוננו עליו, ולא אדם נוסף. איש אינו יודע מה היה שם, כולל השופטת. אני חושב שזו טעות להפליל אדם כתוצאה מרושם או ממה ששומעים בתקשורת מבלי שיש הוכחה". אגב, משמעות הטענה כלפי השופטת היא זו: לא קראתי את פסק הדין, וגם לא אקרא אותו, כדי שאוכל לטעון שהרב אלון הופלל כתוצאה ממה שהשופטת שמעה בתקשורת.

שנית, דה-הומניזציה. לנפגעים אין פנים. מול הרב אלון "הסובל" יש את "האחרים", חסרי הזהות. כאשר נשאל הרב דרוקמן האם אין במהלך של הכנסת הרב אלון לישיבת אור עציון משום פגיעה בנפגעים הוא משיב: "אני לא יודע במי מדובר מלבד המקרה האחרון שאמרתי את דעתי עליו, אבל מה שעבר על הרב אלון ומשפחתו בשמונה השנים האחרונות לא מספיק לאלו שנפגעו? זה שום דבר?" 

המשפט האחרון מוביל אותנו למאפיין השלישי – התמקדות בזכויותיו של הפוגע. הרב דרוקמן ממשיך באותו קו: "אם אני חושב שבית המשפט טעה, צריך לעשות עוול לבן אדם ולרדוף אותו כל הזמן? מספיק מה שבית המשפט גזר ומה שעבר עליו כל השנים האלה".

עכשיו הכול מובן. עבריין המין הוא בעצם הקרבן בפרשה. הטעון הזה כל כך מוכר, וגם מעורר בחילה.

אסיים בדבריה המדויקים להפליא של ג'ודית הרמן, כשהיא מתארת את דפוסי ההכחשה של פגיעות מיניות:

"התוקף המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידו הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה צעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה".

או בשפתו של הרב דרוקמן: "מה שעבר על הרב אלון ומשפחתו בשמונה השנים האחרונות לא מספיק לאלו שנפגעו? זה שום דבר?"  כלומר, הגיע הזמן לשכוח ולהתקדם הלאה.

אז זהו, שלא. הנפגעים עתידים לשאת את משא הפגיעה של הרב אלון למשך שארית חייהם. מן הדין שכך יהיה גם עם הרב אלון. ולא, זו אינה "נקמה" של הנפגעים כפי שסבור הרב דרוקמן. זהו "צדק" שמוטל עלינו לעשות כחברה אנושית.

שלכם

אודי

סיכום ביניים

בס"ד                                                                                      ח' באלול, תשע"ג

                              החוק למניעת הטרדה מינית – סיכום ביניים      

                                ורדה וירט-ליבנה,  
                       שופטת בית הדין הארצי לעבודה 

אחת המטרות של הבלוג ה זה היא לאתגר את הפיקוח על השיח של קרבנות תקיפה מינית. משפחות, או חברות סגורות, נוטות להשתיק את המתלוננות, בתואנה שאת "הכביסה המלוכלכת" לא מכבסים בחוץ. הבעיה עם התפיסה הזו היא שזה יוצר מצע פורה לתוקפים למיניהם לייצר עוד ועוד כביסה מלוכלכת. לכן סברתי שצריך לשים את המציאות על השולחן. כן, יש אצלנו פגיעות מיניות. הסטטיסטיקה חוצה מגזרים: אחת ל-4-3 נשים ואחד לשישה ילדים יותקף מינית, בתוך המשפחה או מחוץ לה. אורח החיים הדתי אינו מגן מפני פגיעה מינית, והוא גם אינו מפחית את שיעור הפגיעות המיניות. אחרי שהמציאות נמצאת על השולחן ומדברים עליה, אפשר להתחיל לחשוב מה עושים.

גם כאשר הדרך ברורה לך, מידי פעם כדאי לעצור ולעשות סיכום ביניים, היכן אנחנו נמצאים. לתחושתי, ההרשעה במשפט אלון וההתרחשויות הנלוות אליה הם ציון דרך מתאים לסיכום כזה.

היכן אנחנו נמצאים מבחינת השיח על עבירות מין בחברה הדתית?

• יש את פורום "תקנה". מחד, הפורום הוא אכן תקנה גדולה. מאידך, הפורום כוחו במעשים. דיבורים אינם הצד החזק שלו. התפיסה של הפורום היא שתקיפות מיניות זה דבר שצריך לסגור בשקט, ורק בלית ברירה נאלצים לדבר על זה. התפיסה שלי היא הפוכה וכבר כתבתי רשימה בנושא.
• http://ercheiadam.wordpress.com/2013/01/09/%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%A1-
• לפורום "תקנה" יש מתנגדים. השבוע נתקלתי בפייסבוק באחד שקרא לפרק מידית את פורום "תקנה", ושאם הרב שרלו מתבסס על אמון הציבור, כפי שאמר בכתבה שהתפרסמה במוסף של "מקור ראשון", אזי לו עצמו אין שום אמון בפורום. אחרי דין ודברים אתו, כתבתי לו (בפרטי) בין השאר כך:

"כמה נתונים:

א. נער שהתחיל לפגוע מינית בגילאים הצעירים יפגע בממוצע 380 פעם בימי חייו. זה תלוי גם בכמות הזדמנויות שיש לו. אם הוא מנהל בית ספר תהיינה לו יותר הזדמנויות והכמות תגדל.  

ב. ההתנהגות של תקיפה מינית היא כפייתית וממכרת, ולכן אין לצפות שיום אחד התוקף יפסיק עם זה. פורום "תקנה", במה שהוא כבר עשה, ולדעתי זה מאד מינורי לעומת מה שהוא היה צריך לעשות, כבר מנע מאות ואלפי פגיעות מיניות. נניח שהוא הוריד ברבע את כמות ההזדמנויות לתקיפה שיש לכל תוקף. תכפול את מספר המקרים שהופיעו לפני הפורום במאה, ותבין מה הוא מנע. במקרה של הרב אלון לבד נמנעו להערכתי עשרות פגיעות מיניות נוספות שלו. באמת נראה לך שאכפת לנפגעים ולנפגעים הפוטנציאלים מכך שאתה לא מאמין ברב יובל שרלו ואתה מעדיף שיפגעו בהם? מה שמעניין אותם זה שחייהם נצלו בזכות הפורום.

אז כן, יש גם אנשים שנשארו מאחור.

• אתמול פרסם ארגון הרבנים של "בית הלל" את ההודעה הבאה:

"קיבלנו בזעזוע ובכאב את הרשעתו של הרב מוטי אלון, הנוספת על קביעות פורום 'תקנה' בעניינו. אנו קוראים לתמוך בנפגעים הן באופן אישי והן בפן הציבורי.
אנו קוראים לפעול למען יצירת אווירה ציבורית שתאפשר העלאת עבירות מין על פני השטח כדי לצמצם פגיעות כאלה בעתיד (ההדגשה שלי). על עולם התורה שנפגע להוביל תיקון גדול על ידי אימוץ כללים ונורמות שמונעים מצבים שבהם עלולות להתרחש פגיעות מיניות.

בנוסף, אין זה ראוי שמי שהורשע בעבירת מין ילמד תורה ויעסוק בייעוץ תורני ואישי. על כן אנו קוראים לרבני קהילות, ראשי ישיבות וראשי ציבור ולציבור לא לתמוך ולהשתתף בשיעורי תורה של הרב אלון".

גילוי נאות, אני נמנה על רבני הארגון. ובכל זאת, אני רואה באמירה הזו של כלל רבני הארגון נקודת ציון חשובה. נדמה לי שמבחינת הנפגעים והנפגעות יש ערך גדול והכרה משמעותית בעניינים. אין מדובר בעוד ארגון פמיניסטי, בעל תודעה מפותחת במיוחד לנושא, אלא ברבנים שנמצאים במיינסטרים של השיח המגזרי.

מבחינת ארגוני הרבנים, זהו הארגון היחיד שלעת עתה יצא בהצהרה כזו, אבל לצערי אני מניח שתהיינה הזדמנויות נוספות, וארגונים אחרים יצטרפו לקול הזה.

• אחד מאלו שנשארו מאחור הוא הרב דרוקמן, שהזמין את הרב מוטי אלון להמשיך ולהעביר שיעורים בישיבתו (אני בכוונה כותב "הרב" מוטי אלון, ללמדכם שהעובדה שמישהו "רב" אינה תעודת ביטוח). הרב מיכאל מלכיאור פרסם אתמול בדף הפייסבוק שלו את הסטטוס הבא:

"לפני זמן מה התקשרו אליי וביקשו ממני לצרף את שמי לרשימה של רבים וטובים מקיר לקיר בציונות הדתית לברכות לרב חיים דרוקמן לכבוד קבלתו את פרס ישראל. אני סירבתי. הרב דרוקמן - ראש ישיבות ומוסדות בני עקיבא ומי שנחשב במשך תקופה ארוכה כמנהיג הבלתי מעורער של הציונות הדתית - מקבל פרס ישראל, ואני מסרב לחתום?

היו גורמים שהתקשרו אליי חזרה והבהירו לי שהרשימה כוללת אנשים מכל הקשת הציונית דתית ועוד נוספים רבים וטובים מהחברהה הישראלית, ואני היחידי שמסרב לחתום.
הסברתי שגם אם יש לרב דרוקמן זכויות רבות ועשיה חינוכית, לא אוכל לתת יד בדרך כלשהי לאדם שאחראי על בני נוער, ופעם אחרי פעם מחפה ומגן בעקביות על מי שפוגע בבני נוער במקום להגן על הקרבנות כפי שראוי ומצופה מכל איש ציבור, מחנך או אדם שמוסר כלשהו בקרבו, ובוודאי כפי שמצופה ממי שעומד בראש כלל מוסדות החינוך של ערכי תורה ועבודה.

לא התפלאתי כשקראתי אתמול שהרב דרוקמן ממשיך להזמין את הרב מוטי אלון לתת שיעורים לבחורים בישיבה שלו באור עציון אחרי העבודה החשובה והיסודית של פורום "תקנה" וההרשעה בבית המשפט(!)

אני רק שואל עד מתי הציונות הדתית, ישיבות בני עקיבא וישיבות ההסדר יראו את זה כדבר נכון וראוי שהאדם הזה ימשיך לעמוד בראשם? האם אפשר להיכנס לחודש הרחמים והסליחות ולימים הנוראים ולטעון בפני הבורא שעשינו מה שמוטל עלינו כדי להוות דוגמה ולהגן על ילדינו?

האם לא על זה נאמר שבמקום של חילול השם אין חולקים כבוד לרב, גם אם הרב הוא אייקון, האם יכול להיות חילול השם גדול מזה"?

ככל שאני מסוגל לשפוט, אנחנו מתקדמים. נותר לנו רק לקוות שפריצת גבולות ההשתקה תביא בעקבותיה פיקוח אפקטיבי על עבריינות המין, כזה שיקטין את שיעור הקרבנות באופן משמעותי.

שלכם

אודי