אונס ופגיעות מיניות בבתי הספר

אונס הילדה: מצעד נערים בחדרי החקירות

פרשת האונס הקבוצתי של בת ה-12: לאורך כל היום נמשך במרחב דן מצעד החשודים, ומספר העצורים הגיע כבר ל-13. החוקרים נאלצים להתמודד גם עם ההורים שמתקשים לשמוע את ההאשמות החמורות. המשטרה: זה לא הסוף.

בס"ד                                                                     כא בטבת תשע"ד

כרגיל, ההורים של האנסים יטענו שמדובר בבני טובים, שזה היה משחק ילדים, אולי יטענו שזה היה בהסכמה, יטילו את האשמה על הנאנסת. אנחנו מכירים את מודל התגובה של האנס המצוי.

בסקירת ספרות בנושא, שעליה מתבסס גם חוזר מנכ"ל משרד החינוך נכתב:  

עד לאחרונה לא היה הרבה מחקר בנושא, משנות ה-70 של המאה ה-20, החלו פרסומים על מתבגרים תוקפים מינית, ומשנות ה90 הופיעו תיאורים על ילדים  מתחת לגיל 12 התוקפים מינית. בארה"ב אחוז הקטינים הפוגעים מינית מכלל הפוגעים הינו 20%. כ - 50% מבין המבוגרים הפוגעים מינית מדווחים על כך שהחלו בפגיעה כבר במהלך גיל ההתבגרות. נתון זה מצביע על כך שלהתנהגויות של פגיעה מינית מועד התחלה מוקדם. מעבר לכך, בני נוער מהווים כ 60% מקרב מבצעי עבירות מיניות בילדים מתחת לגיל 12. נתון מזעזע מורה כי בממוצע, קטין אשר מתחיל בפגיעה בגילאים הצעירים עלול לבצע מעל ל 380 פגיעות במהלך חייו.

עבודות בקרב עברייני מין מבוגרים הראו שרובם מדווחים שהם החלו לפגוע לפני גיל 18. ההערכה הינה שעד חמישית  ממקרי האונס, וכמחצית מפגיעות מיניות בילדים נעשות ע"י קטינים. רוב בני הנוער הפוגעים מינית מתחילים לפגוע לפני גיל 15, וזה לא נדיר לפני גיל 12. בעבודה של Ryan G. משנת 1991, שסקרה בסיס נתונים של 1600 פוגעים בארה"ב, נמצא שיותר מ 60% מהפגיעות היו כרוכות בחדירה (!) במחקר זה  42% מן הפוגעים מבינים מין כדרך לחוש שליטה, כוח, לפגוע, להעניש, או לבטא כעס.

התפיסה החברתית לתופעה מאופיינת בפיצול בין ההכחשה שילדים יכולים לפגוע מינית ושמדובר בצורך טבעי וסקרנות להתנסות ועד ההבנה שכל ילד פוגע הוא עבריין מין, ומתן התייחסות טיפולית בדומה למבוגרים  Rasmussen L, 2005) (Miccio-Fonseca LC&.

עד כאן סקירת הספרות הקצרה. כאמור, על הסקירה הזו מתבססות הוראות חוזר מנכ"ל בנושא פגיעות מיניות המתרחשות בבית הספר. אלא שהחוזר הזה "נחמד מדי". ככל הנראה בסופו של דבר הגישה האנכרוניסטית  הרואה בעבירות מין של ילדים "משחק ילדים" חלחלה אליו.

התייחסתי בהזדמנות אחרת לטענה: "הוא רק ילד", אבל נראה לי שצריך לומר זאת שוב. כאשר מדברים על ענישה, יש הגיון בטענה הזו. אתה לא יכול להעניש ילד כמו שאתה מעניש מבוגר. פדופילים מבוגרים נכנסים לכלא, לפחות מבחינת החוק היבש. ילדים לא. אבל אנחנו לא מדברים על ענישה. אנחנו מדברים על מוגנות. בהקשר של מוגנות, ילד שעתיד לפגוע מאות פעמים הוא מפגע. אין מנוס מלשים אותו תחת השגחה, של הורים, מורים, משגיחים שכירים, במשך 24 שעות ביממהכל רגע שהילד הזה אינו מושגח זוהי הזנחה פושעת, של הוריו, ושל הורי הילדים שבסביבתו. אתם לא שולחים את הילדים לבקר ילד החולה במחלה מידבקת. לא מפני שהילד החולה אשם, אלא מפני שמחלתו מידבקת. כך גם כאן. אין שום דרך אחרת להגן על הילדים. אנא שמרו על ילדיכם.

יותר מכך. כאשר ילד נפגע מינית, כל מפגש עם הפוגע משחזר אצלו את הטראומה. הנפגעת לא אמורה לראות את האנסים יותר. חד משמעית, אין להם מה לחפש שוב באותו בית ספר, ולמעשה באותו אזור בו חיה הנפגעת. אין שום אפשרות לעשות "הנחות" במרכיב הזה. על הורים לילדים עברייני מין להבין שזהו חלק מהמחיר שעליהם לשלם. במציאות הם כמובן לא יבינו זאת, שכן בדרך כלל המצע לגידולו של ילד עבריין מין היא המשפחה. לכן על הרשויות להבהיר להם את הנקודה הזו חד משמעית. בהקשר הזה הנחמדות, או מצג השווא כאילו עבריין מין ניתן לריפוי מוחלט היא אסון.

הוראות חוזר מנכ"ל נותנות משקל יתר לשיקול הדעת של הצוות החינוכי של בית הספר שבו אירעה הפגיעה המינית. צריך לזכור, צוות בית הספר מונע בדרך כלל מהרבה אינטרסים זרים. השאיפה ל"שקט תעשייתי" פועלת בכוח בכדי להשתיק תלונות על פגיעות מיניות בבית הספר. משפחות הפוגעים הן בדרך כלל משפחות כוחניות, אשר צוות בית הספר מעדיף שלא להתעמת איתן. כך קורה בסופו של דבר שמי שתשלם את המחיר היא בדרך כלל הנפגעת.

לכן על ההנחיות לבוא מלמעלה, ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים:

א.      עברייני המין יעזבו את בית הספר, ויעברו תהליך של שיקום, שבעקבותיו ניתן יהיה לקוות שהמספר הממוצע של 380 פגיעות במהלך החיים יקטן.

ב.      המעשה יוקע באופן חד משמעי בפני כל תלמידי בית הספר. במהלך ההוקעה תודגש אחריותם של העבריינים למעשה.

ג.       משרד החינוך ימנה צוות משפטי שתפקידו יהיה להתמודד עם המשפחות של עברייני מין שהוקעו מן המערכת.

כמובן, יש מקום להצעות נוספות, בתנאי שיש נכונות להביט על המציאות הקשה של עבריינות מינית של ילדים כפי שהיא.

שלכם

אודי

הכל אינטרסים

בס"ד, כג בתשרי, אסרו חג סוכות תשע"ג

את הרשימות הבאות אקדיש לביטוי "לשון הרע" שמוזכר משום מה תדיר בהקשר לפגיעות מיניות.

כאשר עולה לכותרות מקרה של פגיעה מינית, מתלווים אליו פעמים רבות ביטויי צדקנות מהלכות לשון הרע. תחילה הם נשמעים מצד הפוגע עצמו. אחר כך הם נשמעים מצד מעגל התומכים שלו, ולבסוף, מצד מעגל רחב של אנשים תמימים שיש להם עניין שלא להאמין לנפגעים. אמירות כמו: "לשון הרע דבר נורא" בהקשר הזה עלולות לגרום לנפגעים להרגיש לא נוח כלפי מעגל התמיכה של הפוגעים, שלכאורה, נזהרים בדיני לשון הרע. המטרה של הרשימות הבאות היא לתת לכם, הנפגעים, את הכלים להתייחס באופן מאוזן לטענות הללו.

ברשימה הזו אני רוצה להתחקות אחר מקור האמירות על לשון הרע לסוגיו, ולהסביר מדוע הן כה רווחות בהקשר של פגיעות מיניות.  

אתחיל מהמעגל הראשון – התוקף עצמו, הטוען: "זו עלילה", "מכפישים אותי", "שופכים את דמי". בנאומו המפורסם טען הנשיא לשעבר קצב, שהואשם בכמה מקרי אונס, שחומר החקירה מלא בשקרים, עדויות שזוהמו, והתערבות גסה של פוליטיקאים ועיתונאים. "הכל נשען על רכילויות ושמועות בלבד, ללא שום ראיה ושום בסיס", אמר. דברים דומים נאמרו על ידי אישים דתיים שהואשמו בפגיעות. שם נלוותה הטענה ההלכתית אודות "לשון הרע".

מאיפה זה בא?

בכדי לאתר את המקור, עלינו להכיר את דפוסי ההכחשה והמזעור של פוגעים מינית. גו'דית לואיס הרמן בספרה "טראומה והחלמה" (עמ' 20) מתארת היטב את הדפוס הזה:

"התוקף המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידו הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה צעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה".

קל לראות, שהטענה על לשון הרע והוצאת שם רע מכסה את כל ספקטרום הטענות האופייניות לתוקף. תחילה "סודיות ושתיקה". הרי הלכות לשון הרע מחייבות אותנו לכך! אחר כך הפוגע תוקף את אמינות קרבנו, שכן הלה אינו אלא "מוציא שם רע". הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים מפני ש"אסור לקבל לשון הרע", והרי אמרו חכמים: "שלשה לשון הרע הורגת: האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו. והמקבלו יותר מן האומרו" (רמב"ם הלכות דעות, ז, ג). התוקף טוען גם שהנפגע משקר, ואינו אלא "מוציא שם רע". הלכות לשון הרע הן אפוא מקור נרחב לקווי ההגנה המקובלים על תוקפים מינית. והכול באיצטלא הלכתית, פעמים רבנית.

זהו המקום שממנו הטענות האלה באות. הפוגע, כפי שאתם בוודאי יודעים, אינו צדיק. זוהי בסך הכול צדקנות מניפולטיבית.

המעגל השני, מעגל התמיכה האקטיבית בפוגע, צעקני כמעט כמו התוקף עצמו. מהיכרות עם מספר רב של מקרי פגיעה אני יכול לומר שלכל אחד במעגל הזה יש אינטרס מאד ברור להשתיק את הסיפור. לפעמים נמצאים במעגל הזה אנשים שהם עצמם פגעו מינית, והם סבורים שאם יטענו שסיפור הפגיעה של פלוני הוא עלילה, הם יוכלו לומר גם על הטענות נגדם שהם עלילה. על כך אמרו חכמים: "לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב אלא שהוא מינו'' (בבא קמא צב, ב).  במקרים אחרים מדובר על אינטרסים חברתיים או כלכליים מובהקים. כך או כך, מדובר באנשים המגנים על עניינים שלהם, לא על עולם ההלכה.

המעגל השלישי הוא מעגל האנשים שאין להם אינטרס מובהק להשתיק את הסיפור, אך יש להם עניין לחיות בשקט. "גדול הפיתוי לעמוד לימין התוקף", כותבת הרמן. "זה אינו מבקש אלא שהצופה מן הצד ישב בחיבוק ידיים. הוא פונה אל הרצון האוניברסלי שלא לראות רע, לא לשמוע עליו ולא לדבר עליו הנפגע, לעומת זה, מבקש מן העומד מן הצד לחלוק עמו את משא הכאב. הוא תובע פעולה, מעורבות וזכירה".

הנפגעים הם "רעש" מבחינת הקהילה. הם תובעים ממנה עשייה. הטענה על "לשון הרע" עשויה להיות הצדקה להמשיך ולשבת בחיבוק ידיים. 

במילים קצרות: הטענות של הפוגע על "עלילה" ועל "לשון הרע",
הצעקות של מעגל התומכים שלו על "הוצאת שם רע",
השתיקה של הקהילה בכדי "לא לקבל לשון הרע",
הכל אינטרסים.

אתם הנפגעים אל תרגישו לא בנוח עם הטענות הצדקניות האלה, המגיעות ממקורות מפוקפקים. האמירה הנקייה והחפה מאינטרסים שאינם ממין העניין היא זו שלכם. השמיעו אותה בגאון.

שלכם

אודי

מודעות זרחניות חסרות כיסוי

בס"ד, יא בתשרי תשע"ג

זה קרוב לחודשיים מתפרסמות בלוחות המודעות של בתי הכנסת בירושלים ובמקומות נוספים מודעות זרחניות גדולות על שיחות ושיעורים של הרב מוטי אלון. מעגל התומכים שלו דואג להדביק את המודעות האלה בכל אתר ואתר.

בדיונים פנימיים בין רבנים נידונה השאלה האם כדאי להביע מחאה גלויה כנגד המודעות האלה, או שמא המחאה הגלויה רק תיצור תגובת נגד רעשנית יותר.

הדעה הרווחת, ואני מסכים איתה, היא  שאין טעם לצאת למלחמות רבנים. זה לא אפקטיבי. הצד השני תמיד יחזיר בעוצמה רעשנית, בפרט אם יש לו מה להסתיר.

אבל ישנה נקודה אחת שאני חייב להתייחס אליה. עצם ההכרה ברב אלון כרב חשוב (הדיוטות מניחים בטעות שלפי גודל המודעה הזרחנית כך גודלו של הרב ששמו רשום עליה) מוחקת את הנפגעים. כאן יש לקהילה, או למגזר תפקיד חשוב, שכן "משהוכר בפומבי שאדם נפגע, שומה על הקהילה להטיל אחריות לפגיעה, ולתקן את הנזק. שתי התגובות האלה – הכרה ותיקון המעוות – הכרחיות לשיקום הרגשת הסדר והצדק של הנפגעים" (הרמן, "טראומה והחלמה" עמ' 92).

אני יכול להניח שתחושות העוול וחוסר הצדק של הנפגעים בעקבות חזרתו של מי שפגע בהם לתפקוד רגיל מתעצמות. ועל כן תפקיד הקהילה, במקרה זה קהילת הרבנים, להחזיר להם את האמון בעולם, ואת תחושת הצדק והסדר.

אני רוצה לומר בהקשר הזה שני דברים:

ראשית, להערכתי רוב רובם של הרבנים אכן מכירים בצורה חד משמעית בטראומה שחוו הנפגעים של הרב אלון. מידי פעם נשמעים קולות שונים של רב כזה ואחר שנמצא כבר בגיל או בחוג שבו לא מחליפים אג'נדות, וקשה לו לוותר על תפיסת העולם שהתגבשה אצלו, ש"בציבור שלנו אין פגיעות מיניות", אך זו אינה התפיסה הרווחת. הסיבה לכך שהדברים אינם נאמרים בריש גלי היא, כאמור, טקטית.

שנית, כל אחד יכול להבין שהצורך של מעגל התומכים של הרב אלון ליצור לגיטימציה מלאכותית, באמצעות מודעות זרחניות גדולות חסרות כיסוי ממשי, מעיד על היעדר לגיטימציה אמתית מצד הציבור.

כך שכמות המודעות האלה אינה מעידה על כמות התומכים ברב אלון, אלא יותר על כך שישנם כמה משוגעים לדבר.

שלכם

אודי

על לשון הרע, גדליה בן אחיקם וחסידות שוטה

בס"ד,  ג בתשרי תשע"ג

איסור "לשון הרע" מוזכר תדיר בהקשר לפגיעות מיניות. במגזר הדתי והחרדי, כאשר סוף סוף מישהי מעזה להתלונן על פגיעה, הטרדה או אונס, תמיד תישמע מצד הפוגע ומעגל התומכים שלו הטענה שמדובר בלשון הרע. לפעמים עצם המחשבה שיש כאן לשון הרע, או שיאשימו אותה בלשון הרע מונעת מן הנפגעת להתלונן. ברשימה הזו אני רוצה להתייחס לנקודה הקשורה גם לצום גדליה בן אחיקם, שחל היום.

מה בדיוק אירע שם?

בספר ירמיהו (מ-מא) מסופר על הריגתו של גדליה:

{יג} וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בָּאוּ אֶל גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּתָה: {יד} וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדֹעַ תֵּדַע כִּי בַּעֲלִיס מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן שָׁלַח אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לְהַכֹּתְךָ נָפֶשׁ וְלֹא הֶאֱמִין לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם: {טו} וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ אָמַר אֶל גְּדַלְיָהוּ בַסֵּתֶר בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אֵלְכָה נָּא וְאַכֶּה אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וְאִישׁ לֹא יֵדָע לָמָּה יַכֶּכָּה נֶּפֶשׁ וְנָפֹצוּ כָּל יְהוּדָה הַנִּקְבָּצִים אֵלֶיךָ וְאָבְדָה שְׁאֵרִית יְהוּדָה: {טז} וַיֹּאמֶר גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם אֶל יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ אַל (תעש) תַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי שֶׁקֶר אַתָּה דֹבֵר אֶל יִשְׁמָעֵאל:

{א} וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶן אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם הַמִּצְפָּתָה וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו בַּמִּצְפָּה: {ב} וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וַעֲשֶׂרֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן בַּחֶרֶב וַיָּמֶת אֹתוֹ אֲשֶׁר הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאָרֶץ: {ג} וְאֵת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ אֶת גְּדַלְיָהוּ בַּמִּצְפָּה וְאֶת הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר נִמְצְאוּ שָׁם אֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הִכָּה יִשְׁמָעֵאל.

האם גדליה היה צדיק?

ההתייחסות של חכמים לגדליה אינה חד משמעית. ישנם מאמרים שבהם הוא נתפס כצדיק. כך לדוגמה אמרו במסכת ראש השנה (יח, ב):

"צום השביעי זה ג' בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם. ומי הרגו? ישמעאל בן נתניה הרגו. ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו".  

מצד שני, במאמרים אחרים הוא מותקף באופן בוטה. את ההתקפה עליו מסכם הרמח"ל בספרו מסילת ישרים (פרק כ). מהי חסידות? שואל הרמח"ל. והוא משיב: חסידות אינה דקדוק במעשה המצווה, אלא עשיית מעשים כאלו שיתנו את התוצאה האופטימלית בסופו של דבר. אין די בניסיון להקפיד על קוצו של יוד. החסיד נדרש לחשוב כמו שחקן שחמט, כמה מהלכים קדימה. כאשר עומדות בפניו שתי אפשרויות, עליו לנתח לאן כל אפשרות תוביל, ורק לאחר הניתוח הזה הוא יוכל לבחור את האפשרות הטובה יותר. אם יבחר את האפשרות שעל פניה נראית כזהירות במצוות, והזהירות הזו תוביל לתוצאות קשות, תוטל האשמה עליו. אחת הדוגמות שהוא מביא היא זו של גדליה בן אחיקם. כך הוא כותב:

"הנה מעשה גדליה בן אחיקם גלוי לעינינו שמפני רוב חסידותו, שלא לדון את ישמעאל לכף חובה, או שלא לקבל לשון הרע, אמר ליוחנן בן קרח: שקר אתה דובר על ישמעאל (ירמיה מ'), ומה גרם? גרם שמת הוא ונפזרו ישראל וכבה גחלתם הנשארת. וכבר ייחס הכתוב הריגת אנשים אשר נהרגו אליו כאילו הרגם הוא, במאמרם ז''ל (נדה ס''א): על הפסוק 'את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליה'".

גדליה השתדל להיות "צדיק". עבור ה"צדיקות" הזו  שילם עם ישראל מחיר יקר. עשרות אנשים נהרגו על ידי ישמעאל בן נתניה יחד עם גדליה או בסמוך להריגתו, והריגתם מיוחסת לגדליה.

למה כל זה קשור לענייננו?

חשוב לדעת כי פגיעה מינית אינה התנהגות חד פעמית של אדם שבסיטואציה מסוימת נסחף או נכנע לייצרו. מדובר בדפוס התנהגות של אנשים מסוימים. בארץ לא נעשו די מחקרים בנושא, אך נוכל ללמוד ממחקרים שנעשו בארצות הברית.

אחד המחקרים המעניינים בדק את התהליך שעובר קטין פוגע מינית עד להתבגרותו. בארצות הברית, אחוז הקטינים הפוגעים מכלל הפוגעים הינו 20%. כ - 50% מבין המבוגרים הפוגעים מינית מדווחים על כך שהחלו בפגיעה כבר במהלך גיל ההתבגרות. מדובר בדפוס התנהגות מתמשך, המתחיל בגילאים הצעירים, ומסתיים מי יודע מתי. על פי חישוב של החוקרים,  בממוצע, קטין שמתחיל בפגיעה בגילאים הצעירים עלול לבצע מעל ל- 380 פגיעות מיניות במהלך חייו.

חשוב להוסיף כי בתופעת העבריינות המינית קיים פן ממכר מובהק הנובע מעיוותי חשיבה ומדפוסי התנהגות המתגבשים כתוצאה מכך. חוקרים מתארים 17 עיוותי חשיבה האופייניים לפוגעים מינית. הפוגעים מינית עצמם מתארים מעגל פגיעה חוזר על עצמו, למרות החלטותיהם להפסיק עם ההתנהגות המינית הפוגעת. הם טוענים גם כי הם מתקשים בדחיית סיפוקים.

בדומה להתמכרויות אחרות, מקרה הפגיעה הראשון מוביל בדרך כלל למקרה פגיעה נוסף, חמור יותר, ומכאן נכנס הקטין התוקף למסלול של הסלמה במעשי האלימות. על פי אחד המחקרים, שכיחות הפגיעות המיניות הנעשות בידי מתבגרים עולה עד פי 55 (!) כאשר הם נעשים מבוגרים, ובמקביל חלה הסלמה גם בחומרת הפגיעות (אתר שפ"י, משרד החינוך).

רוצים להיות צדיקים? פרסמו את סיפור הפגיעה!

לאור ממצאים אלו מובן מאליו שישנה חשיבות גדולה להתריע על אותם אנשים ולזהות אותם, בכדי שהחברה תוכל להיזהר מהם. שמירת הפגיעה בסוד תוצאתה תהיה פגיעות נוספות, בוודאות. שמירת דבר הפגיעה בסוד בכדי לא להיכשל באיסור לשון הרע היא חסידות שוטה, כמו חסידותו של גדליה. כך אכן מסכם רבי אליעזר ממיץ (ספר יראים, רד-רה), מגדולי הראשונים, בכל מקום שיש באמירת הדברים הצלה מאיסור או מסכנה, "מצוה לאדם להגיד ולפרסם והשומע ישמע והחדל יחדל".

מדוע כתב היראים "השומע ישמע והחדל יחדל" (יחזקאל, ג, כז)?

נראה כי הסיבה פשוטה. המצווה לפרסם היא משימה לא קלה. התחום של שחיתויות בכלל ושל פגיעות מיניות בפרט הוא תחום שאנשים משתדלים לא לראות ולא לשמוע אודותיו. הם מתקשים  לעכל ולהתמודד עם הסיפור, בפרט אם הפוגע מוכר כאדם נורמטיבי, או אפילו תורני. ואף על פי כן, אומר לנו רבי אליעזר ממיץ, מצווה לפרסם!! נכון, לא כולם יקשיבו, אך זה "שווה" עבור אלו שהצלת.

שלכם

אודי

אשמנו??

בס"ד, כז באלול תשע"ג

מזל חודש תשרי הוא "מאזנים". בדמיון, רבים מאתנו רואים מן מאזנים שהכף האחת שלהם מלאה חטאים ואשמות, ואילו את הכף השנייה אנו משתדלים ככל יכולתנו למלא בזכויות. לפעמים נדמה לנו שהתביעה היא אינסופית ולעולם לא נצליח. אנחנו מנסים למחוק חלק החטאים בכף החובה, באמצעות תפילה, ווידוי, מה שמעצים בנו את התחושה שאנו מלאי אשמה.

לנפגעות והנפגעים הווידוי נופל על פצע פתוח. רבים נושאים איתם תחושות אשמה מזמן הפגיעה; למה עשיתי כך, למה לא עשיתי אחרת; איך נתתי לו... תחושות אשמה, שחלקן נובעות מן הנטייה של בעלי המצפון לשפוט את עצמם לחומרה, ואחרות נשתלו על ידי האנס או הפוגע עצמו, תוך מניפולציות כאלה ואחרות (אני ממליץ לראות שוב את הסרט "מלך האריות" ולשים לב שם למוטיב הזה).

ברשימה הזו אני רוצה לשרש את הטעות הזו של המאזניים (שתרם לה לא מעט י.ל.פרץ בסיפורו "שלוש מתנות"). זה לא באמת עובד כך!

כשאנחנו אומרים שלכל אדם יש "בחירה חופשית" והוא יכול לבחור מה שהוא רוצה, זה לא מדויק. את הנושאים שבהם יש לו לאדם בחירה חופשית ניתן לדמות לקו החזית במלחמה, אומר הרב דסלר בספרו "מכתב מאליהו". מה שכבר כבשתי הוא שטח שלי, ואין שם מלחמה. שם כבר ניצחתי. החלק שעדיין לא כבשתי, הוא לחלוטין לא שלי. המלחמה היא באותו קו שבו מתעמתים שני הצבאות.

כך גם באשר לבחירה החופשית. אותן מצוות ומנהגים שכבר מוטמעים בהתנהגותי, שם אני לא בוחר; אני עושה אותם באופן אוטומטי. ישנן מצוות שאני לחלוטין נטול כלים לעשות אותן. אין לי כוחות נפשיים, אין לי משאבים, ואני פשוט לא  שם. גם לגבי מצוות אלו אין לי בחירה חופשית. רק באותו קו שבו אני מנסה להתפתח מבחינה רוחנית כאן ועכשיו, באה הבחירה החופשית לידי ביטוי.

ההתפתחות הרוחנית היא תהליך. ה' לא תובע מאתנו לעשות מה שאנחנו עדיין לא מסוגלים. כך לדוגמה כשיצאנו ממצרים, כעם שהתרגל לעבדות במשך מאות שנים, לא נתבע מאתנו מיד להילחם במצרים. ה' ידע שעדיין לא הגענו למקום הזה (אבן עזרא).

הדברים אמורים גם לגבי הפגיעה המינית. כשנפגעתם/ן לא היו לכם שום כלים להתמודד עם זה. הייתה שם תמימות; לא הייתה לכם האסרטיביות המתאימה לדחות את הפגיעה כשמדובר בפגיעה בתוך המשפחה לא הכרתם דפוס התנהגות אחר, והפוגע, כמו חיה עם אינסטינקטים מחודדים, ניצל את כל זה. אף אחד, כולל ה', לא מאשים אתכם על כך.

העיקרון הזה נכון לגבי החיים בכלל. כל טעות שאנחנו עושים אינה נובעת מכך שרצינו לטעות, אלא מכך שעדיין לא היו לנו כלים לפעול נכון. הטעות אמורה לדחוף אותנו לרכוש את הכלים האלה.

לשם מה אם כן הווידוי?

בכדי להתקדם בחיים בכלל, חשוב שנדע ראשית: מה המצב עכשיו, שנית: לאן אנחנו רוצים להגיע, ולבסוף, איך אנחנו עושים את זה. אם אנחנו מרמים את עצמנו באשר למצב הנוכחי, לא נוכל להתקדם. מטרתו של הווידוי היא שלא נרמה את עצמנו, שנהיה מודעים למקום הרוחני שבו אנחנו נמצאים, שנגדיר לעצמנו לאן אנו רוצים להגיע, ונסלול לעצמנו את הדרך לשם.

אך חשוב לשים לב, נכון שאם אנחנו מציגים את עצמנו כצדיקים יותר ממה שאנו באמת, אנחנו בעצם מרמים את עצמנו, אבל גם כאשר אנחנו מאשימים את עצמנו במה שאנחנו לא אשמים אנחנו מרמים את עצמנו, ויוצרים מציאות מדומה שממנה לא ניתן להתקדם בצורה אפקטיבית.

לכן, חשוב שנגדיר את הדברים כהווייתם גם בכיוון הזה, וכך נוכל להתפתח לא רק בדמיון, אלא גם במציאות הרוחנית.

שלכם

אודי

למה צריך בכלל את הבלוג הזה?

בס"ד, כו באלול תשע"ב

שלום לכולכם ושנה טובה!

הבלוג הזה עומד לעסוק בשאלות ובנושאים דתיים – הלכתיים, מחשבתיים ועוד – הצפים ועולים במציאות של פגיעות מיניות.

למה נראה לי שצריך בלוג כזה בכלל?

מה לרב ולפגיעות מיניות?

מסתבר שהסטטיסטיקה לפיה אחת מכל 3 נשים תיפגע מינית, ואחד מכל 6 ילדים נפגע מינית, חוצה מגזרים. היא תקפה במגזר הדתי והחרדי כשם שהיא תקפה במגזר החילוני. התוצאה היא שקיימת קהילה גדולה מאד של נפגעים. הקהילה הזו היא קהילה סודית, לא רואים אותה ולא שומעים אותה. החשש שהסוד ידלוף החוצה קיים גם במגזר החילוני, אך מסיבות שונות הוא חזק יותר במגזרים הדתי והחרדי. הנפגעות והנפגעים לא מדברים. המנטרה: "לשון הרע דבר נורא", החשש להרוס את המשפחה של הפוגע, החשש להרוס את הישוב/קהילה או לגרום לסכסוכים במקום להרבות שלום וכמובן חילול ה', כל אלו גורמים לנפגעים הדתיים לשתוק באדיקות.

מטבע הדברים עולות שאלות הקשורות לפגיעה, שאלות הלכתיות, שאלות של אמונה ועוד. אי אפשר אם כן ללכת לרב של השכונה, או של הישוב עם הקונפליקטים האלה, ובכל זאת, מישהו צריך לענות עליהם. זה צריך להיות מישהו שמצד אחד הוא אישיות תורנית, ומאידך, מכיר את המציאות של הפגיעה המינית והמרכיבים המתלווים אליה ומוכן להישיר אליה מבט.

עבור הקהילה הסודית הזו אני פותח את הבלוג החדש הזה. כאן תוכלו לשאול כל מה שעולה בדעתכם. אני מרכז סביבי אנשי מקצוע, שיוכלו להשלים לי פערי ידע, או גם לכתוב כאן בעצמם לעתים.

העיתוי, ערב ראש השנה תשע"ג, נראה לי מתאים. מתחילים לומר סליחות, ווידוי; מדברים על תשובה, חשבון נפש. אלו ימים שעלולים להיות בעלי אופי קודר עבורכם.

אבל לפני שאתם דופקים על החזה ואומרים אשמנו! אני רוצה לבקש מכם: עצרו רגע ושאלו: אשמנו?? ואולי לא?

אמשיך לכתוב על הנושא הזה ברשימה הבאה.

שלכם

אודי