"המגרש הביתי" של עברייני המין, ההליך הפלילי

בס"ד                                                                                       ל באב, תשע"ד

בהרצאות ובפורומים אני באופן עקבי ממליץ לא להיכנס להליך הפלילי. שואלים אותי למה. אם ראיתם את הריאיון בתכנית "שאלה משפטית" http://reshet.tv/Shows/sheela_mishpatit/videomarklist,224849/ ההצעה האחרונה של עו"ד רן רייכמן הייתה לעודד נפגעות לפנות למשטרה. אני לא עושה את זה. הסיבה היא פשוטה. מה שהנפגעים והנפגעות מחפשים לא נמצא בהליך הפלילי. הוא לא נמצא במשטרה, לא בפרקליטות, ובוודאי לא בבית המשפט. הנפגעים והנפגעות מחפשים צדק. בית המשפט אינו מקום שמציע צדק, וגם אינו מתיימר לעשות זאת. לא תמצאו עו"ד אחד שיאמר לכם שבבית המשפט נעשה צדק. מדובר בהליך שבעיקר גובה מחיר מצד המתלוננים והמתלוננות, ואינו נותן שום תמורה.

משפטו של הרב אלון עומד להיכנס לחדשות בימים הקרובים. אפשר לקחת ללמוד משם על המחירים שאותם הנפגעים משלמים במסגרת ההליך הזה.

ראשית, חבר מרעיו של עבריין המין. סביב כל עבריין מין קיים מעגל תמיכה. כך גם סביב הרב אלון. מעגל התמיכה הזה מחד מעודד את עבריין המין להכחיש את העבירה. מאידך הוא מאיים על הנפגעים. מדובר באנשים שהחוק הפלילי הוא לא מה שמרתיע אותם או מכתיב את התנהגותם. (לפחות נגד אחד התומכים הרעשנים של הרב אלון הוגשה תלונה במשטרה על פגיעות מיניות שהוא עצמו פגע בילדים; מה שאני מכנה "ברית התוקפים"). מעגל התמיכה הזה מאיים על הנפגעים בעצם קיומו, והוא מאיים גם בפועל. אם אתם שואלים את עצמכם לאן "נעלמו" העדים במשפטו של הרב אלון, זו בהחלט עשויה להיות אחת התשובות. מלכתחילה הנפגעים הם מוחלשים; מוחלשים מהפגיעה של הרב אלון, מוחלשים אולי מפגיעות מיניות קודמות, פגיעות שלעברייני מין יש את היכולת לזהות אותן ולנצל אותן. כאשר הנפגעים גם מקבלים טלפונים ש"כדאי להם לא ללהעיד", קל יחסית להרתיע אותם. במציאות כזו, למה לנפגעים מראש להיכנס להליך הזה?

המחיר השני הוא ההליך עצמו. שיטת המשפט הישראלית היא השיטה האדוורסרית. חקר האמת נמצא במקום מאד שולי בשיטה הזו. למעשה, לשופט אסור לחקור את העדים. זהו תפקידם של עורכי הדין. הללו עסוקים בעיקר בטיעונים דמגוגיים, שביניהם לבין האמת אין ולא כלום, כעדותו של עו"ד אביגדור פלדמן בתכנית "עובדה". לפרקליטי הנאשם ניתנת הרשות לאנוס את המתלוננים פעם שנייה ושלישית. מדוע שמתלוננים או מתלוננות יכניסו את עצמם לצרה הזו?

הסיבה השלישית שלא להיזקק להליך הפלילי היא קושי ההוכחה בהליך הזה. מדובר בהליך שהגביל את עצמו לסוג הוכחות שנדיר שתימצאנה. באופן כזה ההליך הפלילי הופך להיות "המגרש הביתי" של הנאשם. לא פלא שעברייני מין תמיד משתדלים לגרור את המתלוננים להתלונן במשטרה. מרגע שהמתלוננים עשו זאת, הנאשם למעשה "מסודר". לדוגמה, אחת הדרישות לאשמה פלילית היא "כוונה פלילית". איך תוכיח כוונה? מדובר בנתיב התחמקות מאחריות פלילית, המובנה בהליך. הנפגע עצמו יודע שהייתה כוונה. המטפל שלו גם כן יודע בוודאות של 100% שהייתה כוונה פלילית. אין בכך הוכחה. את נתיב המילוט הזה מאחריות ניצל בזמנו עורך דינו של הרב אלון, יאיר גולן (שהתפטר כשהרב אלון לא נענה לעסקת הטיעון שהוצעה לו), כאשר טען כי הוא אינו מכחיש את העובדות אך הוא כופר באחריותו הפלילית, שכן, לטענתו, החיבוקים והמגע עם אותם נערים קטינים נעשו מתוך אהבתו התמימה כלפיהם ולא מתוך תאווה מינית או מטרה לסיפוק מיני.

יש גם את עניין "הספק הסביר". מה הסיכוי שארבעה מתלוננים שאינם קשורים אחד לשני יבדו תלונת שווא נגד נאשם? בסקר של המשטרה נמצא ששיעור תלונות השווא בעבירות מין הוא כמו בעבירות אחרות, עד 3%. שלושה ממאה. הסיכוי ששניים יבדו תלונת כזב הוא על פי כלל הכפל: תשעה מעשרת אלפים. הסיכוי שארבעה יעשו זאת הוא פחות מ-1 לעשרה מיליון. במקרה של הרב אלון היו יותר מארבעה מתלוננים. זה כמובן לא יספיק לשופט. אחד לעשרה מיליון זה עדיין בגדר "ספק סביר".

הסיבה האחרונה שבגללה אני לא ממליץ להיכנס להליך הזה היא שהסיכוי של המתלוננות, או המתלוננים לקבל את ההכרה בצדקתם הוא בערך כמו הסיכוי לזכות בלוטו. מחקרים מראים שרק אחד מכל מאה אנסים נכנס למאסר בפועל. אבל זה לא מסתיים בכך (הרי זה עדיין סיכוי יותר גבוה מאשר לזכות בלוטו). בארצות הברית, אותו אחוז מקבל עונש הולם. לדוגמה 103 שנות מאסר (http://news.walla.co.il/?w=/15/2609728). בארץ אפשר לקבל שנת מאסר אחת לכל מעשה אונס. לפעמים פחות. האם זה נותן תחושה שהצדק נעשה? האם הצדק נראה?

אני יכול למנות סיבות נוספות, אבל אלה הן העיקריות. כפי שאני רואה את הדברים אנחנו נמצאים בעיצומו של קונפליקט חברתי בין מי שמצדד ב"זכות התקיפה המינית", לבין מי שתובע לנקוט סנקציות נגדה. לעת עתה בית המשפט, גולת הכותרת של ההליך הפלילי, בחר לא לקחת צד בקונפליקט החברתי הזה. הוא לא מתיימר לייצג את הצדק, את המוסר, או להציל עשוק מיד עושקו. הוא מעדיף לנהל הליך שהוא סוג של שעשוע אינטלקטואלי בין עורכי דין פליליים.

בתכנית "המקור" של ערוץ 10 חשפו מתלוננות http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=700291 הטרדות ותקיפות מיניות של יצחק לאור. עורכי דינו של לאור, יריב והרט הכחישו בשמו את המיוחס לו ומסרו בתגובה: "בשבועיים האחרונים מתנהל פסטיבל מספרות סיפורים על יצחק לאור ביוזמתה של גברת אשכר כהן שבחרה לפרסם את הטענות הכוזבות דווקא באינטרנט, לאחר שבמשך למעלה מ-20 שנה לא טרחה להתלונן במשטרה. (הארץ). ובכן, מה שטוב לעבריין המין ולעורכי דינו הוא שהמתלוננת תלך למשטרה. שם כאמור נמצא "המגרש הביתי" שלו. אם זה טוב לעבריין, זה כמובן רע למתלוננת.

ללכת לתקשורת זה רעיון מצוין. זה המגרש הביתי של הנפגעות והנפגעים. שם יש להם סיכוי, ולו לרגע, לחוות הכרה בצדקתן. אין לכם מה לחפש בהליך הפלילי.

מי שלא רוצה להתפרסם, "פורום תקנה" גם כן עשוי להיות רעיון טוב, לפחות בכל הקשור לפגיעה מינית תוך ניצול סמכות. רוב הנפגעים נצלו אותו, כפי שמעיד הרב אריאל. לדבריו, המקרים שהובאו בכתב האישום נגד הרב אלון הינם "דגי רקק" לעומת "לווייתנים" שהובאו בפני הפורום. הוא מוסיף, שהקורבנות לא רוצים לחשוף את הדברים, פצעיהם שותתים דם והם לא רוצים לעמוד בחקירה צולבת ולהיחשף. בסיפורים אחרים יש התיישנות, יש חוסר רצון של המתלוננים להגיע למשטרה, ולכן הדברים הללו נמצאים בידי פורום 'תקנה. אז כן, רוב הקרבנות של הרב אלון צודקים.

שלכם

אודי

מעגלי פשיעה מינית, ומעגלים תומכי פשיעה

בס"ד                                                                                      ח' באייר, תשע"ג

שלום לכולכם.

אתמול השתתפתי בפאנל בנושא "לא תעמוד על דם רעך" http://www.kolech.com/events_show.asp?id=2576.

 דיברתי שם על שלושה מעגלי פשיעה סביב התקיפה המינית. ראשית, התוקף עצמו, שמלבד התקיפה המינית גם מאיים על הנפגע/ת שאם לא תשתוק הוא יהרוג אותה/את משפחתה, הוא יתבע אותה תביעת דיבה, ועוד איומים יצירתיים. המעגל השני הוא המעגל של הסנגורים במשפטי אונס ותקיפה מינית. הללו לא בוחלים באמצעים בכדי להכחיש את התקיפה. הם מחברים עם הנאשם את הסיפור השקרי שלדעתם יציל אותו מעונש במשפט הפלילי, תוך שהם עוברים עבירות שונות בחוק העונשין - בידוי ראיות (238), הדחה בחקירה (245), שיבוש מהלכי משפט (244), הדחה בעדות (246), וסיוע לאחר מעשה (260-261), שעל כל אחת מהן העונש הוא בין 3 ל-7 שנות מאסר. המעגל השלישי הוא התומכים האקטיביים של הנאשם, אלו שמגישים תלונות שווא במשטרה נגד הנפגע/ת ותומכיו, מפנים אליהם את חוקרי מס הכנסה, מאיימים עליהם בטלפון, וכן הלאה.

לאחר הפאנל נגשה אלי מישהי שעוסקת שנים רבות בתחום, ואמרה לי ששכחתי שני מעגלים נוספים: השופטים, והמשטרה.

יש בזה משהו. חוסר היעילות של המערכות האלה הוא מדהים. מחקרים מצאו שרק ב-1% מהמקרים אנסים בסופו של דבר מורשעים ויושבים בכלא. המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט מייצרים הרבה תירוצים, אבל הסיבה האמתית היא חוסר מקצועיות של הרשויות האלה – הרשות המבצעת ורשות השופטת. אתחיל במשטרה. המשטרה עוסקת בעבריינות מינית בשיטות מיושנות. החוקרים לא מקצועיים, ובנוסף, על אף ההנחיה הקובעת לחקירה בידי חוקרת ובאופן לא פוגעני, קורה לא מעט שהחקירה במשטרה היא מעין אונס שני. השיטות המיושנות לא מייצרות ראיות, ובאין ראיות, אין אפשרות להעמיד לדין פלילי. למעשה ניתן להרשיע רק על סמך עדות ראייה או מצלמות שצלמו את האירוע. לעתים נדירות, אם המתלוננת הגיעה מיד לאחר האונס, ניתן להיעזר בבדיקות A.N..D

זו לא אמורה להיות בעיה גדולה לייצר עשרות ראיות חדשניות. מושיבים רעיונאי, הוא מייצר 100 רעיונות חדשים לראיות, מעבירים את הרעיונות לשדה המחקר, מקצים משאבים מתאימים וקובעים תאריך סיום למחקרים, ויש לך עוד 50 סוגים של ראיות קבילות במשפט הפלילי. אך כנראה מהלך פשוט כזה נתפס בעיני המשטרה כמורכב. וכך אנו מוצאים פרשיות של אונס קבוצתי, של פדופיליה רבת נפגעים ועוד, שבהן המשטרה אינה מצליחה להביא את החקירה לידי אישום, וסוגרת את התיק "מחוסר ראיות". מדובר במחדל שגובה הרבה קורבנות. סוג כזה של משטרה הוא קרקע פורייה לצמיחת פשיעה. האנסים והפדופילים בשיתוף הסנגורים הפליליים מדלגים בקלילות מעל למשוכה הנמוכה שמציבה המשטרה, ולוקחים כהנחת עבודה שהמשטרה לא תצליח לייצר ראיות נגדם, על אף  ידיעתה שבצעו את הפשע. אני לא יודע אם זהו מעגל פשיעה, אבל זה בהחלט מעגל המחדל, המאפשר את הפשיעה.

גם רמת המומחיות של הרשות השופטת לוקה בחסר. השופטים אולי למדו משפטים, אבל  ברובם הם חסרים ידע תיאורטי ומעשי בנושא פשיעה מינית. לא נדרשת מהם תעודה בתחום, ופעמים רבות המצב הזה מביא להתייחסות חובבנית לפשיעה המינית. כאשר שופט שהתמחה בדיני תאגידים יושב בדיון על פשיעה מינית, הסיכוי שהוא יצליח לדלות את התנאים להרשעה פלילית נמוך מלכתחילה. הוא חסר את הכלים לעשות את זה. הרבה פעמים הוא פשוט מתחמק מלדון בנושא על ידי שליחת הצדדים לגישור, מבלי שיש לו מושג ירוק על המושגים "צדק מאחה" ו"גישור", ומבלי שהוא יודע מיהם אנשי המקצוע המתאימים להליך הזה, ומהם התנאים הבסיסיים לקיום ההליך. די לו בכך שקיים חוק המאפשר לו לשלוח את הצדדים לגישור ולהימנע מדיון. המערכת המשפטית רשלנית במובן הזה לא פחות מהמערכת המשטרתית.

הפתרונות פשוטים:

א.      להקצות משאבים לייצור עשרות ראיות חדשות שתהיינה קבילות במשפט הפלילי.

ב.      לחייב שופטים בלימודים נוספים בכדי לקבל את ההסמכה לדון במקרים של פשיעה מינית.

לעת עתה, מדובר בשתי מערכות רשלניות, שאולי אינן חלק ממעגלי הפשיעה האקטיביים, אך הן תומכות פשיעה מינית באמצעות חוסר המקצועיות שלהן.

שלכם

אודי

האם יש סיכוי לסעד מן הצדק?

בס"ד                                                                                                    יג טבת תשע"ג

אחד המקומות שבהם מחפשות הנאנסות הכרה הוא ברשויות. לעתים קרובות קיימת ציפייה שבית המשפט יוציא את הצדק לאור, ויכיר בעוול ובאלימות שננקטה כלפי הנאנסת.

גם כאן, אני רוצה לבחון האם מדובר בציפייה ריאלית.

עד שמקרה אונס מגיע לבית המשפט נכונה לו דרך חתחתים. ראשית, רק מיעוט ממקרי האונס מגיע למשטרה. אונס נחשב כפשע המצוי בתת דיווח, כך שרק מיעוט המקרים מגיע למשטרה.

מה קורה לתלונה כאשר היא כן מגיעה למשטרה?

לפני כשנה התפוצצה פרשת פדופיליה שהתרחשה בשכונת נחלאות בירושלים. עשרות ילדים בשכונת נחלאות בירושלים נפלו בשנים האחרונות קורבן לפעולתה של רשת פדופילים אכזרית - הגדולה בתולדות המדינה • האנסים נהגו ללכוד את הילדים, לבצע בהם את זממם - ואז להפחידם שיהרגו אותם אם יספרו • הם פגעו גם בתינוקות בני שנה • נגד שלושה חשודים הוגשו כתבי אישום מזעזעים, שלושה נוספים נעצרו • אלא שחלק מהחשודים עדיין מסתובבים חופשיים ברחובות ירושלים: לטענת המשטרה, קשה לעוצרם מאחר שההורים "זיהמו" את הראיות כשהראו לילדיהם את תמונות החשודים

ראיון ארוך של יהודה שלזינגר ונעמה לנסקי התפרסם במוסף של עיתון "ישראל היום - "שישבת". בראיון סיפרו ההורים על הרגע שבו גילו את הזוועה, על הטראומה האיומה ועל חיי משפחות שלמות שנהרסו.

 בכל מקום, לא רק בירושלים

ניתן היה לצפות שכאשר יש ממצאים של על ילד, אישה או ילדה שנפגעים מינית, המשטרה תפעל כמו שהיא פועלת כאשר נמצאת גופה ברחוב, בנחישות  וביעילות. בפועל קיים הבדל גדול בין היעילות של המשטרה בטיפול במקרי רצח, ליעילות שלה במקרי אונס. בעוד ברוב מקרי הרצח מוגש כתב אישום והרוצח מורשע, רק במיעוט קטן של מקרי האונס מוגש כתב אישום, והאנס מורשע רק ב-1% מן המקרים; עניין של הקצאת משאבים.

כמו בפרשת נחלאות, שערי תירוצים לא ננעלו – "החקירה זוהמה", "הנאנסת אינה נמצאת במצב נפשי לעדות בבית המשפט", ועוד כהנה וכהנה. חקירה מתוחכמת הייתה עשויה לפתור את המכשולים לכאורה הללו, אבל למה להשקיע? הרי ממילא מדובר באוכלוסייה חלשה. אמצעי הלחץ שאוכלוסיית הנאנסות מסוגלת להפעיל על המשטרה מוגבלים, ולדעת המשטרה לא יקרה כלום אם החקירה תישאר ברמה הזו.

למה בכל זאת ניתן לצפות מן הרשויות?

ניתן לצפות מהן לפעול בהתאם לרוטינה הקיימת, סדר פעולות קבוע, המתבצע עם כל דיווח של פגיעה מינית (כאשר רק מיעוטן של הפגיעות המיניות מדווחות, כתוצאה מחוסר אמון במערכת). סדר הפעולות הוא:

1) דיווח לפקידת הסעד.

2) החלטה של פקידת הסעד אם חובתה להגיש תלונה במשטרה, או האם להמליץ לנפגע/ת ולמשפחתו/ה להגיש תלונה כזו.

3) אם הוגשה תלונה, המשטרה תחקור. כאמור, בדרך כלל המשטרה לא תשקיע הרבה משאבים בחקירה, אלא אם המתלוננות חזקות, מגובות בארגונים כמו מרכזי הסיוע או תנועות הנשים, ועומדות על כך שהחקירה תמוצה, או במקרים שבהם קיימת רוח גבית מהתקשורת למצות את הדין.

 4) בשלב הבא התיק יועבר לפרקליטות עם המלצות המשטרה. בפרקליטות ישקלו את סיכוייו של התיק בבית המשפט ובהתאם לכך ימליצו אם להגיש כתב אישום. חשוב לומר, הפרקליטות פועלת עם הידיים קשורות מאחורי הגב. עו"ד העובד בפרקליטות סיפר לי פעם שלפעמים מצב הראיות הוא כזה שהמלים שהוא אומר בפיו למשטרה הן: "שחררו אותו", כאשר בתוכו הוא יודע שמשמעות הדברים היא "שחררו את עבריין המין הזה כדי שיוכל להמשיך ולאנוס".

5) אם התיק לא נסגר קודם לכן, ישנה סבירות גדולה שהוא ייסגר בשלב הזה. בישראל ישנן 3 עילות אפשריות לסגירת תיק. העילה היחידה המנקה את החשוד היא: נסגר "מחוסר אשמה". אם זו העילה פירושו של דבר שהפרקליטות משוכנעת שמדובר בתלונת שווא (אני מסייג את הקביעה הזו. עו"ד פלילי נודניק מסוגל להציק לפרקליטות עד שיחליפו את העילה ל"חוסר אשמה").

עילה שנייה שבגינה נסגר תיק היא: "מחוסר ראיות". כאמור, בדין הפלילי אם אין וודאות מוחלטת באישום, התיק ייסגר מחוסר ראיות וההדיוטות יאמרו: "זו הייתה סתם עלילה". בתלונות על פגיעות מיניות רוב התיקים נסגרים בגין העילה הזו. מדובר תמיד במעשים שבצנעה, הפוגע או האנס עושה את הדברים בסתר, ואם לא היו שם במקרה מצלמות אבטחה, התיק ככל הנראה ייסגר.

העילה המוזרה ביותר לסגירת תיק פלילי היא "חוסר עניין לציבור". מאחורי המלים היפות האלה מסתתרת הקביעה כי החשוד אשם וישנן ראיות להרשעה, אלא למשטרה ולפרקליטות ישנם דברים חשובים יותר לעשות.

6) במקרה שבכל זאת הוגש כתב אישום, מתחיל ההליך השיפוטי, שבו בית המשפט ייתן לפרקליט של האנס או הפוגע להשתלח בנאנסת או בנפגע כאוות נפשו, בכדי "למצות את זכותו" לנטוע בלב השופט ספק סביר באשמה. מדובר בהליך של התעללות של ממש, שהרבה פעמים מרתיע את הפרקליטות מלהגיש כתב אישום.

7) אם השופט משוכנע ב-100% שהאונס או הפגיעה התרחשה הוא ירשיע את הנאשם. אם התעורר אצלו ספק, הנאשם יזוכה מחמת הספק.

כמו שהדברים נראים, כל עוד הטיפול במקרי אונס ופגיעה מינית יהיה כפוף לדין הפלילי, הסיכוי של המגזרים הנפגעים – נשים וילדים – לזכות שם בהכרה משפטית יישאר נמוך מאד. הפתרון למוגנות של המגזרים החלשים הללו חייב לבוא תוך רפורמה משפטית מרחיקת לכת.

הגמרא (כתובות כז, ב) מספרת על אדם בשם מרי בר איסק, שהגיע אליו מישהו שהוא אינו מכיר, וטען שהוא אחיו מאב שנפרד ממנו בילדותו, ועל כן הוא תובע ממנו לחלוק את הנכסים שירש מאביהם. את התביעה הוא הגיש לפני רב חסדא. מרי בר איסק טען: אכן היה לי אח קטן, אך מי אמר שזה אתה? אינני מכיר אותך. תוכיח שאתה הוא אחי. פנה רב חסדא לתובע ושאל: יש לך הוכחה? ענה אותו אח: יש לי עדים, אך הם פוחדים ממרי בר איסק, שכן הלה ידוע כאדם אלים. פנה רב חסדא למרי בר איסק וציווה: לך אתה, הבא את אותם עדים, כדי שיעידו שאין זה אחיך, וכך לא תצטרך לחלוק עמו. אם הם לא יעידו כטענתך, תיאלץ לחלוק את הירושה עם האח התובע. שאל מרי בר איסק: כך הדין? הרי כלל הוא: המוציא מחבירו עליו הראיה! חובת ההוכחה היא לעולם על התובע.

ענה לו רב חסדא: כאשר הנתבע אלים, כמו במקרה שלך, אני מטיל את חובת ההוכחה עליו.

הרעיון של רב חסדא עשוי להתוות כיוון לפתרון. לעת עתה, אל תבנו הרבה על מערכת המשפט הפלילי, אבל מצד שני, אם לא הצלחתם למצוא את הצדק במערכת השיפוטית אל תיקחו אישית. זה לא אתם, זו המערכת.

שלכם

אודי