אפשר להתאמן על זה

בס"ד                                                                 כג באב תשע"ג

היית רוצה  לצעוק על המטריד ולומר לו שתכף את הופכת עליו שולחן, אבל את מוצאת את עצמך קופאת במקום, וכאשר הסיטואציה הקשה מסתיימת את רואה שלא עשית בעצם דבר...

מחקרים מצאו כי התגובה האוטומטית לאונס או לתקיפה מינית (ובעצם גם למה שמכונה הטרדה) עשויה להיות אחת משלוש – לחימה באנס, בריחה, או קפיאה (הרמן). שליש מנפגעות אונס ומחצית מנפגעות התעללות מינית בילדות (Heidt, Marx, & Forsyth, (2004  מגיבות בפסיביות ואפילו בקפיאה בעת התקיפה. מחקרים אמפיריים רבים מעידים שתגובה פסיבית כזו שכיחה מאוד בקרב נפגעי ונפגעות תקיפה מינית (Marx, Forsyth, & (Lexington, 2008; R . הפסיביות עשויה להיות תוצאה של תהליכים מנטאליים בלתי רצוניים, כגון תגובות של דיסוציאציה (תופעות של נתק האופייניות לתגובה החריפה לדחק), או תגובות גופניות בלתי רצוניות של שיתוק וקיפאון בתגובה לטראומה. תגובת קורבן פסיבית או קפואה מכונה לעתים בספרות המדעית "שיתוק כתוצאה מאונס" או "טוניק אימוביליטי" (Tonic Immobility)   

בריחה

מה אפשר לעשות עם זה?

מסתבר שאפשר להתאמן על זה. באמצעות אימון אי אפשר אולי לבטל את תגובת הקפיאה לחלוטין, אבל אפשר לקצר אותה מאד, לשנייה, לשבריר שנייה, לפרק זמן שלא יאפשר לתוקף לנצל אותה.

על מה מתאמנים?

אני מעתיק מהאתר של של החבר'ה שעושים את זה – "אל הלב".

הגנה עצמית בשיטת אימפקט

מה זה אימפקט? אימפקט היא שיטת הגנה עצמית ב"פול קונטאקט". השיטה נוצרה במיוחד עבור נערות ונשים בכדי לתת להן כלים שימושיים להגנה עצמית מתוך התחשבות בנקודות החוזק והיכולות הפיזיות שלהן כנשים. סדנאות האימפקט מורכבות מלימוד טכניקות פיזיות ומילוליות פשוטות ויעילות להתמודדות עם מצבי סיכון ולאחר מכן תרגולן בסימולציות מלאות עם מדריך בחליפת מגן. הסדנאות מתמקדות בנושאי הטרדות ותקיפות מיניות ומקיפות קשת רחבה של מצבים החל מהטרדה מינית ע"י זרים או מכרים (חבר, קרוב משפחה, עמית לעבודה) וכלה באיום פיזי ממשי. ייחודה של הסדנה הוא בהזדמנות שניתנת למשתתפות לחוות את עוצמת ויעילות הטכניקות מול תוקף ממשי ובסיטואציות מציאותיות. לצפייה בסרטון מרגש על חוויותיהן של בוגרות הקורס

איפה מתאמנים?

אני מצרף קישור לאתר:

http://www.elhalev.org/index.php?option=com_content&view=article&id=69&Itemid=165&lang=he

ו... כן, יש גם סדנאות לילדים. אני ממליץ בחום, לכל אחת, לכל ילד, לפני שקרה משהו, וכמובן גם אחרי. בסופו של דבר החוויות הלא נעימות שלנו הן ניסיון החיים שלנו, המוביל אותנו להיות יותר ממוקדים בפעם הבאה.

שלכם

אודי

למה לא התנגדתי?

בס"ד                                                                                     יג בשבט, תשע"ג

אחת השאלות המעוררות תחושת אשמה אצל נפגעות  ונפגעים היא: למה לא התנגדתי? בצורה אחרת נפגעות ונפגעים אומרים לעצמם: איזו טיפש/ה אני!
ההלקאה העצמית הזו מקבלת חיזוק לכאורה (רק לכאורה) מפסוקים במקרא (הפסוקים עוסקים בנאנסות, אבל הוא הדין בנפגעים). לדוגמה, טוען פרופ' אוריאל סימון (בתוך, בקש שלום ורדפהו, שאלות השעה באור המקרא, המקרא באור שאלות השעה, הוצאת משכל, ידיעות ספרים, תל אביב.) כי הצעקה היא ההוכחה המובהקת של האישה להתנגדותה לשכיבת האונס. ראיה לכך היא ממעשה יוסף ואשת פוטיפר. אשת פוטיפר בביימה את הראיות נגד יוסף מספרת (בראשית לט, יד): "בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל: וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה".

ניתן לכאורה היה להסיק כי היעדרה של הצעקה מוכיח את ההפך, את חוסר ההתנגדות, אולם מחקרים מודרניים מגלים כי התגובה האוטומטית לאונס עשויה להיות אחת משלוש – לחימה באנס ("טראומה והחלמה"), בריחה, אך גם קפיאה. שליש מנפגעות אונס (Burgess & Holmstrom, 1976) ומחצית מנפגעות התעללות מינית בילדות (Heidt, Marx, & Forsyth, 2004)  מגיבות בפסיביות ואפילו בקפיאה בעת התקיפה. מחקרים אמפיריים רבים מעידים שתגובה פסיבית כזו שכיחה מאוד בקרב נפגעי ונפגעות תקיפה מינית (Marx, Forsyth, & Lexington, 2008; Rizvi et al 2008;)

פסיביות זו יכולה לנבוע מתהליכים מנטאליים בלתי רצוניים, כגון תגובות של דיסוציאציה (תופעות של נתק האופייניות לתגובה החריפה לדחק) ומתגובות גופניות בלתי רצוניות של שיתוק וקיפאון בתגובה לטראומה. תגובת קורבן פסיבית או קפואה מכונה לעתים בספרות המדעית "שיתוק כתוצאה מאונס" או "טוניק אימוביליטי" (Tonic Immobility)   

על רקע מחקרים אלו, קביעת התורה (דברים כב, כד): "וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ אֶת הַנַּעֲרָ עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר" תמוהה.

פרופ' שלום רוזנברג, במאמר שכתב בעתון מקור ראשון (פרשת וישלח, תשע"ב), טוען כי הצעקה היא סוג של ציווי; הנערה מצווה להתגונן. לדעתו, הבושה היא המפריעה לנאנסת לצעוק, ולכן יש לחנך את הבנות כבר בגיל מוקדם לעקור את ממד הבושה. לטענתו, התורה מגדירה אונס דווקא במצבים שבהם אין לנאנסת אמצעי הגנה, כדוגמת השדה, אך  לא ייתכן שבחדר במלון יתרחש אונס". הקביעה הזו תמוהה גם כשהיא לעצמה – האם תמר לא נאנסה בביתו של דוד המלך? מכל מקום, המחקרים האחרונים מוכיחים, כאמור, כי הקפיאה של הנאנסת אינה נובעת מבושה, או מחישובי כדאיות. פעמים רבות מדובר בתגובה אינסטינקטיבית לא-רצונית, תגובה שכמוה ניתן לראות גם אצל בעלי חיים הנתונים לאיום.

עמד על כך הרמב"ן בפירושו לתורה (דברים כב, כג):

"ולא ידעתי בדין הצעקה. אם ראינו נערה שהחזיק בה האיש והיא נלחמת בו בכל כוחה ובוכה ואוחזת בבגדיו או בשערותיו להימלט ממנו ולא ידעה לצעוק למה תסקל"?!

אין לנו אלא לומר ש"דיבר הכתוב בהווה". התורה עוסקת במציאות שבה התגובה האוטומטית של נאנסת הייתה צעקה. על פי הרמב"ן גם תגובות אחרות עשויות להעיד על היותה אנוסה.

ישנן מספר תגובות לא רצוניות שקשורות לאונס ולפגיעה מינית, תגובות התנהגותיות שאינן תוצאה של בחירה. מאיליו מובן שאף אחד אינו אחראי על תגובה אינסטינקטיבית. בוודאי שאינו אשם על כך שהגיב באופן הזה. האשם האמיתי הוא מי שגרם לתגובה האי-רצונית הזו – האנס, או הפוגע עצמו.

שלכם

אודי