"רבת את ריבם, נקמת את נקמתם"

בס"ד                                                                          נר חמישי של חנוכה תשע"ד

בתפילת "על הניסים" אנחנו מודים בין השאר על הנקמה שנקם ה' ביוונים.

אם שבנה נפגע מינית, פרסמה בכאבה את סדרת האיחולים הבאה:

"מאחלת לכם את כל הגהינום שבעולם. הלוואי שבורא עולם לא ייתן לכם יום שקט אחד בחיים, ואם אדע שאנסו את בנותיכם, אשמח, ואם הייתי יודעת שערבים בתרו את גופותיכם הייתי שמחה...
מאחלת לכם את כל הרע שבעולם, רשעים, בני בלייעל... אתם וכל הסביבה שטייחה את מעשי העוולה שלכם"...

למי שקורא את מה שהבן עבר, את מה שהמשפחה עברה ועוברת, קל להבין את משאלות לבה של האם. ובכל זאת, ג'ודית הרמן (טראומה והחלמה) רואה בפנטסיית הנקמה שחווים נפגעים משאלת לב בוסרית. מסתבר שהנקמה עצמה, אף אם היא מתבצעת בפועל, לדוגמה על ידי וותיקי קרבות שבצעו מעשי זוועה, אינה משחררת מן הטראומה. למעשה פנטסיית הנקמה היא חלק מהבעיה, חלק מהטראומה עצמה.

להתייחסות של היהדות לנקמה פנים שונות. מחד אוסרת התורה פעולות המונעות מנקמה. כך כותב ספר החינוך (פרשת קדושים):

"המצוה הרמ"א - שלא לנקום. כלומר, שמנע אותנו מלקחת נקמה מישראל. העניין הוא, כגון ישראל שהרע או צער לחברו באחד מכל הדברים, ונוהג רב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן, עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם. ומזה העניין (=מן המנהג הרווח לנקום) מנענו השם יתברך באמרו (ויקרא יט יח) 'לא תקום'".

מאידך, במסכת ברכות אמרו: "גדולה נקמה", כלומר, ערך גדול יש לנקמה. בהתאם לכך אנו מודים לה' בתפילת על הנסים, שנקם את נקמתנו מן היוונים.

מה אם כן יחסנו לנקמה ומה ניתן ללמוד מכאן על הנקמה בעברייני מין?

ובכן, הנקמה ברשע מבטאת בעצם קיומה את הצדק הא-לוהי. מבחינה זו היא בהחלט ראויה.

הנקמה גם הופכת את העולם למקום טוב יותר, מתוקן יותר, מעצם היותו מקום המשבר זרוע רשעים.

ברם עשיית הנקמה מתוך נאמנות לשני הערכים הללו מחייבת הסתכלות רחבה, מבט מנקודת הראות של האל. אפשר שאת הנקמה יבצע אדם, אך הנקמה עצמה היא נקמת ה', והיא משתלבת באופן שבו ה' מתכנן את התהליך של תיקון העולם. ה' ציווה את משה לנקום את נקמת בני ישראל מאת המדיינים אך הנקמה הייתה נקמת ה'. התביעה לנקמה בתוקפים נעשית ראויה דווקא כאשר היא משתלבת במגמה הזו. כך, במקום להיות חלק מן הטראומה, שאיפת הנקמה הראויה הופכת להיות חלק מתהליך הריפוי :

"במשך תהליך האבלות, על הנפגע להשלים עם חוסר האפשרות לקחת נקם. כאשר הוא נותן פורקן לזעמו בתנאים בטוחים, משתנה קצפו חסר האונים לאט לאט ונהפך לצורת כעס חזקה ומספקת יותר – 'חרון מוסרי'. התמורה הזו מאפשרת לנפגע להיחלץ מן הכלא של פנטסיית הנקם שבו הוא שרוי לבדו עם מענהו. המוותר על פנטסיית הנקם אינו מוותר על בקשת הצדק; אדרבה, הוא פותח בתהליך של הצטרפות אל אחרים, לשם החזקת המענה אחרי לפשעיו" (הרמן).

כמו בתחומים אחרים, כאשר אנחנו משתלבים באופן שבו ה' מנהל את העולם, אנחנו מתחילים לחיות בהרמוניה עם הסובב אותנו, ובמידה רבה יוצאים ממלכודת הבדידות שיוצרת הפגיעה, לחיבור עם לוחמי צדק נוספים.

חנוכה שמח!

שלכם

אודי

כשכואב צועקים

בס"ד                                                                                  כב באייר, תשע"ג

על המוטיב הזה כבר כתבתי, אבל כל פעם אני נתקל בו בלבוש חדש. ההשתקה. מסתבר שיש לה פנים רבות. המניפולטיביות של התוקפים, המנצלים והמטרידים מייצרת חדשות לבקרים נימוקים שבגללם על הנפגעים לשתוק, ולא לספר דבר.

אומר לכם בעניין הזה דבר חד וברור: התורה תובעת צעקה. "צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ" (דברים כב, כז):

אחר שנאנסה תמר אחות אבשלום מסופר עליה (שמואל א, יג, יט): "וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה". את הזעקה הזו מפרש אברבנאל שם כבבואה של הפסוק בספר דברים: "צָעֲקָה (הנער) הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ". ישנן צעקות להצלה, וישנן צעקות של אובדן. מי שכואב לו, צועק, צועק בעוצמה. הוא מתאבל על האובדן, ותובע בקול רם לצמצם את העוול שנעשה לו, ככל האפשר.

הצעקה האמורה בפסוק מיתרגמת הלכה למעשה. הרמב"ם בהלכות דעות (פרק ו הלכה ו) כותב:

"כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים 'ולא דבר אבשלום את אמנון (שאנס את תמר אחותו) מאומה למרע ועד טוב, כי שנא אבשלום את אמנון'. אלא מצוה עליו. להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני. שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך".

איך נראית התוכחה במציאות?

אומר בעל ספר החינוך (מצוה רלט):

"מצוה להוכיח אחד מישראל שאינו מתנהג כשורה, בין בדברים שבין אדם לחברו או בין אדם למקום, שנאמר (ויקרא יט יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. ואמרו בספרא (קדושים ד ח) מנין אם הוכחתו ארבעה וחמשה פעמים ולא חזר, שאתה חייב לחזר ולהוכיח? תלמוד לומר הוכח תוכיח. ועוד אמרו זיכרונם לברכה בגמרא (בבא מציעא לא א) הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים. ואמרו שם בספרא יכול מוכיחו ופניו משתנות (נעשה לבן, או אדום)? תלמוד לומר 'ולא תשא עליו חטא'. וזה מלמד שבתחילת התוכחה שראוי לאדם, להוכיח בסתר ובלשון רכה ודברי נחת, כדי שלא יתבייש, ואין ספק שאם לא חזר בו בכך, שמכלימין החוטא ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו עד שיחזר למוטב".

התורה מצווה אותנו שנמחה על עוול. בהתחלה מנסים בכל זאת באופן שקט, כדי שלא לבייש, אבל בהמשך, אומר בעל ספר החינוך, צועקים בפרסום ובלשון קשה, במטרה מכוונת לבייש אותו – "אין ספק... שמכלימים החוטא, ומפרסמים חטאו, ומחרפים אותו". זו לא נקמה (נקמה זה משהו אחר לגמרי), זו תוכחה.

לא כל חוטא יחזור למוטב באופן מושלם. לא כל הפרעת אישיות היא הפיכה. אבל הצעקה תעשה לו משהו, למחצה, לשליש ולרביע. אולי בעתיד הוא יבחין בין עוול לצדק. אולי הוא יתחיל להיות טיפה רגיש לתחושות הקשות שהוא יוצר אצל הזולת. גם זה משהו.

כשנפגעתם, אנא, צעקו. זו הזכות שנותרה לכם.

שלכם

אודי