הכל אינטרסים

בס"ד, כג בתשרי, אסרו חג סוכות תשע"ג

את הרשימות הבאות אקדיש לביטוי "לשון הרע" שמוזכר משום מה תדיר בהקשר לפגיעות מיניות.

כאשר עולה לכותרות מקרה של פגיעה מינית, מתלווים אליו פעמים רבות ביטויי צדקנות מהלכות לשון הרע. תחילה הם נשמעים מצד הפוגע עצמו. אחר כך הם נשמעים מצד מעגל התומכים שלו, ולבסוף, מצד מעגל רחב של אנשים תמימים שיש להם עניין שלא להאמין לנפגעים. אמירות כמו: "לשון הרע דבר נורא" בהקשר הזה עלולות לגרום לנפגעים להרגיש לא נוח כלפי מעגל התמיכה של הפוגעים, שלכאורה, נזהרים בדיני לשון הרע. המטרה של הרשימות הבאות היא לתת לכם, הנפגעים, את הכלים להתייחס באופן מאוזן לטענות הללו.

ברשימה הזו אני רוצה להתחקות אחר מקור האמירות על לשון הרע לסוגיו, ולהסביר מדוע הן כה רווחות בהקשר של פגיעות מיניות.  

אתחיל מהמעגל הראשון – התוקף עצמו, הטוען: "זו עלילה", "מכפישים אותי", "שופכים את דמי". בנאומו המפורסם טען הנשיא לשעבר קצב, שהואשם בכמה מקרי אונס, שחומר החקירה מלא בשקרים, עדויות שזוהמו, והתערבות גסה של פוליטיקאים ועיתונאים. "הכל נשען על רכילויות ושמועות בלבד, ללא שום ראיה ושום בסיס", אמר. דברים דומים נאמרו על ידי אישים דתיים שהואשמו בפגיעות. שם נלוותה הטענה ההלכתית אודות "לשון הרע".

מאיפה זה בא?

בכדי לאתר את המקור, עלינו להכיר את דפוסי ההכחשה והמזעור של פוגעים מינית. גו'דית לואיס הרמן בספרה "טראומה והחלמה" (עמ' 20) מתארת היטב את הדפוס הזה:

"התוקף המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידו הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה צעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה".

קל לראות, שהטענה על לשון הרע והוצאת שם רע מכסה את כל ספקטרום הטענות האופייניות לתוקף. תחילה "סודיות ושתיקה". הרי הלכות לשון הרע מחייבות אותנו לכך! אחר כך הפוגע תוקף את אמינות קרבנו, שכן הלה אינו אלא "מוציא שם רע". הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים מפני ש"אסור לקבל לשון הרע", והרי אמרו חכמים: "שלשה לשון הרע הורגת: האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו. והמקבלו יותר מן האומרו" (רמב"ם הלכות דעות, ז, ג). התוקף טוען גם שהנפגע משקר, ואינו אלא "מוציא שם רע". הלכות לשון הרע הן אפוא מקור נרחב לקווי ההגנה המקובלים על תוקפים מינית. והכול באיצטלא הלכתית, פעמים רבנית.

זהו המקום שממנו הטענות האלה באות. הפוגע, כפי שאתם בוודאי יודעים, אינו צדיק. זוהי בסך הכול צדקנות מניפולטיבית.

המעגל השני, מעגל התמיכה האקטיבית בפוגע, צעקני כמעט כמו התוקף עצמו. מהיכרות עם מספר רב של מקרי פגיעה אני יכול לומר שלכל אחד במעגל הזה יש אינטרס מאד ברור להשתיק את הסיפור. לפעמים נמצאים במעגל הזה אנשים שהם עצמם פגעו מינית, והם סבורים שאם יטענו שסיפור הפגיעה של פלוני הוא עלילה, הם יוכלו לומר גם על הטענות נגדם שהם עלילה. על כך אמרו חכמים: "לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב אלא שהוא מינו'' (בבא קמא צב, ב).  במקרים אחרים מדובר על אינטרסים חברתיים או כלכליים מובהקים. כך או כך, מדובר באנשים המגנים על עניינים שלהם, לא על עולם ההלכה.

המעגל השלישי הוא מעגל האנשים שאין להם אינטרס מובהק להשתיק את הסיפור, אך יש להם עניין לחיות בשקט. "גדול הפיתוי לעמוד לימין התוקף", כותבת הרמן. "זה אינו מבקש אלא שהצופה מן הצד ישב בחיבוק ידיים. הוא פונה אל הרצון האוניברסלי שלא לראות רע, לא לשמוע עליו ולא לדבר עליו הנפגע, לעומת זה, מבקש מן העומד מן הצד לחלוק עמו את משא הכאב. הוא תובע פעולה, מעורבות וזכירה".

הנפגעים הם "רעש" מבחינת הקהילה. הם תובעים ממנה עשייה. הטענה על "לשון הרע" עשויה להיות הצדקה להמשיך ולשבת בחיבוק ידיים. 

במילים קצרות: הטענות של הפוגע על "עלילה" ועל "לשון הרע",
הצעקות של מעגל התומכים שלו על "הוצאת שם רע",
השתיקה של הקהילה בכדי "לא לקבל לשון הרע",
הכל אינטרסים.

אתם הנפגעים אל תרגישו לא בנוח עם הטענות הצדקניות האלה, המגיעות ממקורות מפוקפקים. האמירה הנקייה והחפה מאינטרסים שאינם ממין העניין היא זו שלכם. השמיעו אותה בגאון.

שלכם

אודי

אשמנו??

בס"ד, כז באלול תשע"ג

מזל חודש תשרי הוא "מאזנים". בדמיון, רבים מאתנו רואים מן מאזנים שהכף האחת שלהם מלאה חטאים ואשמות, ואילו את הכף השנייה אנו משתדלים ככל יכולתנו למלא בזכויות. לפעמים נדמה לנו שהתביעה היא אינסופית ולעולם לא נצליח. אנחנו מנסים למחוק חלק החטאים בכף החובה, באמצעות תפילה, ווידוי, מה שמעצים בנו את התחושה שאנו מלאי אשמה.

לנפגעות והנפגעים הווידוי נופל על פצע פתוח. רבים נושאים איתם תחושות אשמה מזמן הפגיעה; למה עשיתי כך, למה לא עשיתי אחרת; איך נתתי לו... תחושות אשמה, שחלקן נובעות מן הנטייה של בעלי המצפון לשפוט את עצמם לחומרה, ואחרות נשתלו על ידי האנס או הפוגע עצמו, תוך מניפולציות כאלה ואחרות (אני ממליץ לראות שוב את הסרט "מלך האריות" ולשים לב שם למוטיב הזה).

ברשימה הזו אני רוצה לשרש את הטעות הזו של המאזניים (שתרם לה לא מעט י.ל.פרץ בסיפורו "שלוש מתנות"). זה לא באמת עובד כך!

כשאנחנו אומרים שלכל אדם יש "בחירה חופשית" והוא יכול לבחור מה שהוא רוצה, זה לא מדויק. את הנושאים שבהם יש לו לאדם בחירה חופשית ניתן לדמות לקו החזית במלחמה, אומר הרב דסלר בספרו "מכתב מאליהו". מה שכבר כבשתי הוא שטח שלי, ואין שם מלחמה. שם כבר ניצחתי. החלק שעדיין לא כבשתי, הוא לחלוטין לא שלי. המלחמה היא באותו קו שבו מתעמתים שני הצבאות.

כך גם באשר לבחירה החופשית. אותן מצוות ומנהגים שכבר מוטמעים בהתנהגותי, שם אני לא בוחר; אני עושה אותם באופן אוטומטי. ישנן מצוות שאני לחלוטין נטול כלים לעשות אותן. אין לי כוחות נפשיים, אין לי משאבים, ואני פשוט לא  שם. גם לגבי מצוות אלו אין לי בחירה חופשית. רק באותו קו שבו אני מנסה להתפתח מבחינה רוחנית כאן ועכשיו, באה הבחירה החופשית לידי ביטוי.

ההתפתחות הרוחנית היא תהליך. ה' לא תובע מאתנו לעשות מה שאנחנו עדיין לא מסוגלים. כך לדוגמה כשיצאנו ממצרים, כעם שהתרגל לעבדות במשך מאות שנים, לא נתבע מאתנו מיד להילחם במצרים. ה' ידע שעדיין לא הגענו למקום הזה (אבן עזרא).

הדברים אמורים גם לגבי הפגיעה המינית. כשנפגעתם/ן לא היו לכם שום כלים להתמודד עם זה. הייתה שם תמימות; לא הייתה לכם האסרטיביות המתאימה לדחות את הפגיעה כשמדובר בפגיעה בתוך המשפחה לא הכרתם דפוס התנהגות אחר, והפוגע, כמו חיה עם אינסטינקטים מחודדים, ניצל את כל זה. אף אחד, כולל ה', לא מאשים אתכם על כך.

העיקרון הזה נכון לגבי החיים בכלל. כל טעות שאנחנו עושים אינה נובעת מכך שרצינו לטעות, אלא מכך שעדיין לא היו לנו כלים לפעול נכון. הטעות אמורה לדחוף אותנו לרכוש את הכלים האלה.

לשם מה אם כן הווידוי?

בכדי להתקדם בחיים בכלל, חשוב שנדע ראשית: מה המצב עכשיו, שנית: לאן אנחנו רוצים להגיע, ולבסוף, איך אנחנו עושים את זה. אם אנחנו מרמים את עצמנו באשר למצב הנוכחי, לא נוכל להתקדם. מטרתו של הווידוי היא שלא נרמה את עצמנו, שנהיה מודעים למקום הרוחני שבו אנחנו נמצאים, שנגדיר לעצמנו לאן אנו רוצים להגיע, ונסלול לעצמנו את הדרך לשם.

אך חשוב לשים לב, נכון שאם אנחנו מציגים את עצמנו כצדיקים יותר ממה שאנו באמת, אנחנו בעצם מרמים את עצמנו, אבל גם כאשר אנחנו מאשימים את עצמנו במה שאנחנו לא אשמים אנחנו מרמים את עצמנו, ויוצרים מציאות מדומה שממנה לא ניתן להתקדם בצורה אפקטיבית.

לכן, חשוב שנגדיר את הדברים כהווייתם גם בכיוון הזה, וכך נוכל להתפתח לא רק בדמיון, אלא גם במציאות הרוחנית.

שלכם

אודי