גילוי עריות

בס"ד                                                                  יח באדר, תשע"ג

עד לפני כארבעים שנה הסברה הרווחת הייתה שגילוי עריות בתוך המשפחה הוא תופעה נדירה, שרק אחד ל 1.1 מיליון נשים נופלת קרבן לה. בשלושים השנים האחרונות, עם התפתחות המחקר בנושא, התברר שהתופעה הרבה יותר נפוצה. היום מוסכם  שמדובר בעניין שכיח למדי. אחת מבין שבע נשים בערך, עברה התעללות מינית של גילוי עריות בתוך המשפחה, בילדותה.

מעבר לחומרה הדתית של גילוי העריות – היותה אחת משלוש העברות החמורות, שעליהן נתבע אדם להיהרג ולא לעבור – קיים כאן מרכיב של בגידה. הבגידה של האב, או של האחר הגדול, שהיה אמור לשמור ולהגן על הילדה הקטנה, ובחר להשתמש בה ככלי לסיפוק יצריו המיניים האלימים; הבגידה של המשפחה הקרובה, שבדרך כלל יודעת, ומחפה; לבסוף הבגידה של החברה בכללה.

חברות אנושיות מחליטות כמה משאבים להקצות להגנה על החלשים. דומה שכאן ישנה מוסכמה, שאין צורך להקצות משאבים רבים מידי. בספר "הסוד ושברו" כותב צביה זליגמן:

"בעלי אינטרסים בחברה פועלים כדי למחוק את גילוי העריות מסדר היום הציבורי. ניתן למצוא ביניהם אבות אונסים, פדופילים למיניהם... מצטרפים אליהם אנשי דת ואחרים, בעלי כוח השפעה בחברה, המתעלמים מהזוועות המתרחשות בחברה מתוך אינטרס...

דוגמה להשתקה הופיעה באיגרת תשובה ששלח רב ידוע ומקובל לבחורה שנפגעה מינית על ידי דודה. כתשובה למצוקה על שאיננה מסוגלת לסלוח לפוגע, עונה לה הרב שאין היא חייבת לסלוח לתוקף. אולם בעת ובעונה אחת הוא מזהיר אותה, שאל לה לקלקל את שמו הטוב של יהודי חרד, ועל כן עליה להמשיך לשמור את סודה. כלומר, על ידי השתקת הקרבן בוחר הרב להגן על התוקף, במקום להגן על הנתקפת ועל ילדים אחרים שעלולים להיפגע בעתיד מידי אותו תוקף".

במדינת ישראל, אחד הביטויים הכואבים של מיעוט המשאבים הכספיים ואוכפי החוק המושקעים בהתעללות בתוך המשפחה הוא מצבם של העובדים הסוציאליים הפותחים בהליך הוצאת הילד או הילדה העוברים התעללות, מן הבית המתעלל. בארצות מפותחות יותר, מי שנאלץ לעזוב את הבית הוא כמובן האב המתעלל. אין הגיון מוסרי להוציא מן הבית דווקא את הקורבן. (תוך הצפתו ברגשות אשם על כך שהוא כנראה לא בסדר, אם הוא נאלץ לעזוב את הבית). אולם חוק הנוער (טיפול והשגחה) המגדיר את תפקידיו וסמכויותיו של פקיד הסעד, קובע כי הצו שיתן בית המשפט הוא צו הוצאה ממשמורת ההורים. אם קיים סיכון של ממש לשלומו של הקטין אם יישאר בחזקת הוריו, יכול העובד הסוציאלי לבקש מבית המשפט צו הוצאה ממשמורת ההורים למקום מוגן. גם הצו הזה ניתן לתקופה מוגבלת בלבד.

נניח שפקיד הסעד הגיע למסקנה שאין מנוס מלהגן על הילד קרבן ההתעללות. הוא מתחיל הליך בירוקרטי סיזיפי שבו הוא יעמול במשך כשבועיים יום ולילה, ואף אחד לא ישלם לו תמורת העבודה הנוספת. זה החלק קיים חלק אלים יותר. כבר כתבתי מספר פעמים שלפשיעה המינית נלווית גם פשיעה נוספת, שמטרתה היא להסתיר את הפגיעות המיניות. דפוס הפשיעה הנלווית חוזר על עצמו, ואנחנו מוצאים לא אחת עדים שחזרו בהם מן הנכונות להעיד כתוצאה מאיומים כאלה ואחרים. תומכיו של הפושע יטענו שחזרת העד היא הוכחה לחפותו של הנאשם, אולם חקירה של המשטרה תגלה בדרך כלל כי אין מדובר בחזרה מרצון, אלא בהיכנעות לאיומים. כך היה לפני שלושים שנה, כפי שהזכיר בשיחתו הרבי מלובביטש  בזמנו (http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15896&st=&pgnum=92), וכך הוא המצב היום. דפוס האיומים הזה מתרחש גם מול פקיד הסעד. הלה מקבל איומים על חייו ועל חיי משפחתו אם לא יחדל מן ההליך. בדרך כלל הוא לא ישלים את ההליך.

את התופעה הזו קל היה לפתור, אילו היה רצון כן לכך. מה יותר פשוט מאשר לשלם לפקיד הסעד עבור שעות נוספות, ולכתוב נוהל משטרתי שאחראי על אבטחתו בפרק הזמן שבו הוא עובד על המשימה של הגנת הילדים והילדות מפני התעללות? זה לא קורה מפני שהחברה אינה רואה את המשימה הזו כחשובה דיה.

בתוך כל המערכות הבוגדניות האלה, ניתן לראות קרני אור בודדות המבליחות בדמות חוקים להגנת הילדים, וספרי טיפול העוסקים בסוד של גילוי העריות, סוד החוצה מגזרים ואוכלוסיות.

לעת עתה, מי שמנסה לתת מענה מסוים הם המטפלים – פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועוד. זוהי בינתיים הכתובת של נפגעי גילוי העריות. אני רק יכול לקוות, שמתישהו מדינת ישראל תהפוך להיות מדינה נאורה גם בתחום הזה.

שלכם

אודי

"גדול השלום"

בס"ד                                                                          ד' שבט תשע"ג

ברשימה האחרונה (7) שלי בקורס המקוון לקהילות (http://ercheiadam.wordpress.com/) כתבתי שהכרעות קשות, המודעות לכך שלא ניתן לצאת ידי הכול, ונדרש להחליט – לכאן או לכאן, תמיכה בפוגע או בנפגעת – הכרעות כאלו הן מבחן בגרות לקהילה.

מי מכם שחווה סיפור פגיעה שהתפרסם בתוך קהילה, שמע וודאי את המנטרה: "גדול השלום", כאשר הכוונה היא להטיל על הנפגעים את האחריות לכך שהשלום והשלווה אינם שוררים בקהילה.

אני רוצה לנתח את ערך השלום, ואת התפיסה המחשבתית היהודית אודות הערך הזה.

בהקדמה לסידור עולת ראי"ה מבחין הרב קוק בין שתי מוטיבציות לשלום ואחדות. המוטיבציה הבסיסית היא ההבנה שאדם הוא מטיבו יצור חברתי. הוא לא יוכל למלא את שאיפותיו במצב של בדידות. אם תרצו, אלו הרמות השנייה והשלישית בפירמידת הצרכים של מאסלו – הצורך בהגנה והצורך בהשתייכות חברתית. ברור לכול שהמדינה מגינה על אזרחיה טוב יותר מאשר הגנה אישית של כל פרט על עצמו. ברור גם שישנם יתרונות כלכליים ואחרים לחיי חברה. כל אלו יוצרים מוטיבציה להתאחד עם אנשים נוספים, ובכך להשיג חלק גדול יותר מן השאיפות הבסיסיות. המניע הזה לשלום ואחדות הוא בעיקרו חומרי, אולי גם רגשי, אך לא מעבר לכך.

המוטיבציה השנייה לשלום ואחדות היא ההבנה שה' ברא את העולם כעולם אחדותי, ולכן ניתן להתקדם אל עבר החזון של גאולת העולם מכל הסבל החומרי והרוחני רק באמצעות חיבור בין כל בני האדם, ובהמשך בין האדם לחי, לצומח ולדומם. המוטיבציה הזו קיימת כמובן רק אצל מי שמתחבר לאמונה שה' ברא את העולם, שהוא משגיח על ההתנהלות שלו, ושהמטרה של הבריאה היא הובלת העולם למצב של אושר כללי.

קל לראות את ההבדל בין שני המניעים לשלום. המניע הראשון בנוי על יסודות של אינטרסים אישיים. לעת עתה האמצעי להישגים שיש לאדם עניין בהם הוא שלום ואחדות, אולם כאשר תהיה דרך אחרת, טובה יותר, אותו אדם יוותר בקלות על השלום והאחדות הללו. לכן, הדרך מאחדות מבוססת אינטרסים למלחמה על האינטרסים קצרה.

לעומת זאת, כאשר המניע לשלום ואחדות הוא חיבור העולם אל הרעיון האלוקי למען האושר של הברואים כולם, מדובר בשלום שסופו להתקיים.

ישנן מספר מצוות והנחיות בתורה השוללות שלום של אינטרסים, כאשר הוא בא על חשבון ערכים אחרים. לדוגמה, כאשר בית המקדש קיים, נאסרה עבודת הבמות. זאת על אף שהקרבת הקרבנות בבמה נעשתה ברוב עם, ומתוך רצון לקשר עם ה'. העבודה הזו נאסרה מפני שהיא באה על חשבון האחדות הרחבה יותר, זו שנוצרת בעלייה לרגל לבית המקדש. בחיי היום יום שלילת עבודת הבמות באה לידי ביטוי באיסור לדרוש בשלום חברו לפני התפילה - אמר רב כל הנותן שלום לחברו קודם שיתפלל, כאילו עשאו במה" (ברכות יד). שלום שאינו נובע מתוך התפילה הוא שלום של אינטרסים אישיים. כלפי חוץ זה נראה ערך חיובי, אך לאמתו של דבר אין בו ממש.

ברשימה קודמת (http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/2012/10/blog-post_9.html) כתבתי לכם, שכל האמירות הקהילתיות במעגלים השונים הן אינטרסנטיות: הטענות של הפוגע על "עלילה" ועל "לשון הרע",
הצעקות של מעגל התומכים שלו על "הוצאת שם רע",
השתיקה של הקהילה בכדי "לא לקבל לשון הרע",
הכול אינטרסים.

הוסיפו לרשימה הזו את הטענה "גדול השלום". הטוענים כך מדברים על "שלום" אחר - "שלום עליך נפשי", לא על השלום שלנו.

שלכם

אודי

הכל אינטרסים

בס"ד, כג בתשרי, אסרו חג סוכות תשע"ג

את הרשימות הבאות אקדיש לביטוי "לשון הרע" שמוזכר משום מה תדיר בהקשר לפגיעות מיניות.

כאשר עולה לכותרות מקרה של פגיעה מינית, מתלווים אליו פעמים רבות ביטויי צדקנות מהלכות לשון הרע. תחילה הם נשמעים מצד הפוגע עצמו. אחר כך הם נשמעים מצד מעגל התומכים שלו, ולבסוף, מצד מעגל רחב של אנשים תמימים שיש להם עניין שלא להאמין לנפגעים. אמירות כמו: "לשון הרע דבר נורא" בהקשר הזה עלולות לגרום לנפגעים להרגיש לא נוח כלפי מעגל התמיכה של הפוגעים, שלכאורה, נזהרים בדיני לשון הרע. המטרה של הרשימות הבאות היא לתת לכם, הנפגעים, את הכלים להתייחס באופן מאוזן לטענות הללו.

ברשימה הזו אני רוצה להתחקות אחר מקור האמירות על לשון הרע לסוגיו, ולהסביר מדוע הן כה רווחות בהקשר של פגיעות מיניות.  

אתחיל מהמעגל הראשון – התוקף עצמו, הטוען: "זו עלילה", "מכפישים אותי", "שופכים את דמי". בנאומו המפורסם טען הנשיא לשעבר קצב, שהואשם בכמה מקרי אונס, שחומר החקירה מלא בשקרים, עדויות שזוהמו, והתערבות גסה של פוליטיקאים ועיתונאים. "הכל נשען על רכילויות ושמועות בלבד, ללא שום ראיה ושום בסיס", אמר. דברים דומים נאמרו על ידי אישים דתיים שהואשמו בפגיעות. שם נלוותה הטענה ההלכתית אודות "לשון הרע".

מאיפה זה בא?

בכדי לאתר את המקור, עלינו להכיר את דפוסי ההכחשה והמזעור של פוגעים מינית. גו'דית לואיס הרמן בספרה "טראומה והחלמה" (עמ' 20) מתארת היטב את הדפוס הזה:

"התוקף המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידו הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה צעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה".

קל לראות, שהטענה על לשון הרע והוצאת שם רע מכסה את כל ספקטרום הטענות האופייניות לתוקף. תחילה "סודיות ושתיקה". הרי הלכות לשון הרע מחייבות אותנו לכך! אחר כך הפוגע תוקף את אמינות קרבנו, שכן הלה אינו אלא "מוציא שם רע". הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים מפני ש"אסור לקבל לשון הרע", והרי אמרו חכמים: "שלשה לשון הרע הורגת: האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו. והמקבלו יותר מן האומרו" (רמב"ם הלכות דעות, ז, ג). התוקף טוען גם שהנפגע משקר, ואינו אלא "מוציא שם רע". הלכות לשון הרע הן אפוא מקור נרחב לקווי ההגנה המקובלים על תוקפים מינית. והכול באיצטלא הלכתית, פעמים רבנית.

זהו המקום שממנו הטענות האלה באות. הפוגע, כפי שאתם בוודאי יודעים, אינו צדיק. זוהי בסך הכול צדקנות מניפולטיבית.

המעגל השני, מעגל התמיכה האקטיבית בפוגע, צעקני כמעט כמו התוקף עצמו. מהיכרות עם מספר רב של מקרי פגיעה אני יכול לומר שלכל אחד במעגל הזה יש אינטרס מאד ברור להשתיק את הסיפור. לפעמים נמצאים במעגל הזה אנשים שהם עצמם פגעו מינית, והם סבורים שאם יטענו שסיפור הפגיעה של פלוני הוא עלילה, הם יוכלו לומר גם על הטענות נגדם שהם עלילה. על כך אמרו חכמים: "לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב אלא שהוא מינו'' (בבא קמא צב, ב).  במקרים אחרים מדובר על אינטרסים חברתיים או כלכליים מובהקים. כך או כך, מדובר באנשים המגנים על עניינים שלהם, לא על עולם ההלכה.

המעגל השלישי הוא מעגל האנשים שאין להם אינטרס מובהק להשתיק את הסיפור, אך יש להם עניין לחיות בשקט. "גדול הפיתוי לעמוד לימין התוקף", כותבת הרמן. "זה אינו מבקש אלא שהצופה מן הצד ישב בחיבוק ידיים. הוא פונה אל הרצון האוניברסלי שלא לראות רע, לא לשמוע עליו ולא לדבר עליו הנפגע, לעומת זה, מבקש מן העומד מן הצד לחלוק עמו את משא הכאב. הוא תובע פעולה, מעורבות וזכירה".

הנפגעים הם "רעש" מבחינת הקהילה. הם תובעים ממנה עשייה. הטענה על "לשון הרע" עשויה להיות הצדקה להמשיך ולשבת בחיבוק ידיים. 

במילים קצרות: הטענות של הפוגע על "עלילה" ועל "לשון הרע",
הצעקות של מעגל התומכים שלו על "הוצאת שם רע",
השתיקה של הקהילה בכדי "לא לקבל לשון הרע",
הכל אינטרסים.

אתם הנפגעים אל תרגישו לא בנוח עם הטענות הצדקניות האלה, המגיעות ממקורות מפוקפקים. האמירה הנקייה והחפה מאינטרסים שאינם ממין העניין היא זו שלכם. השמיעו אותה בגאון.

שלכם

אודי