נקודת עיוורון
ומשקלן בהסבר תופעת ההתעלמות מאלימות מינית
התזה שלי, לפני 9 שנים עסקה ביחס של המגזר הציוני
דתי – סוג של קהילה סגורה – לפגיעות מיניות.
התזה יצאה מתוך ההנחה שאנשים בחברה הדתית היו רוצים
להאמין שאורח חיים דתי הופך אותם למוסריים יותר, ולכן תופעת הפגיעות המיניות פסחה
עליהם. התקווה הייתה שמודעות למציאות עשויה לשפר את המצב.
גם הדוקטורט הניח הנחה דומה, לפיה רבים מהפוסקים
והדיינים אינם מזהים מציאות של אלימות מינית. המחקר ניסה להציף את המציאות ולהציע
פתרונות הלכתיים.
התפכחות
מסתבר שההנחה בדבר "עיוורון נרטיבי" כגורם
להתעלמות הייתה תמימה מדי. כיום אף אחד במגזר הדתי אינו מכחיש את מציאותה של
אלימות מינית בתוכו, ועם זאת, ההשתקה פועלת במלוא עוזה. היא רק נעשתה מתוחכמת
יותר. לאחר ההקדמה ש"אנחנו אמנם נגד פגיעות מיניות", בא תמיד ה"אבל"...
(בחר את המתאים) במקרה הזה, זו עלילה/ הייתה פגיעה, אבל לא כדאי לפרסם /
הנזק יעלה על התועלת / אנחנו לא מטפלים בתלונות מחוץ לשדה החינוך" וכו'.
אני מסיק מכך שמשקלו של ההסבר הנרטיבי בהסבר
ההתעלמות מאלימות מינית, אינו גדול.
למעשה, אם אחזור לשורשי הקרימינולוגיים, ישנם
סימנים רבים לכך שההתעלמות ממגפת הפגיעות המיניות בארץ בכלל היא מגמת השתקה
מכוונת. "אליטות וטו" כפי שאני מכנה אותן, תוך כריתת ברית עם
התוקפים, מטילות וטו בתחום אחריותן, על מסעה של התלונה בדרך להרשעה. הדבר נכון בכל
הזירות, ובכל מנגנוני הפיקוח, הן הפיקוח הפורמלי, והן הפיקוח הבלתי פורמלי.
אפשר לסרטט תרשים של נקודות ההשתקה, ראו בכותרת.
בכל מקום שבו תלונה על אלימות מינית יכולה להיעצר –
היא תיעצר.
זה לא קשור לחוק מרפי, אלא לכך שעברייני המין
מזהים את נקודות המפתח שבהן התלונה יכול להיעצר, משפטית או מעשית, והם דואגים בדרכים
שלהם שהיא תיעצר שם.
· הראשון להשתיק את המידע הוא התוקף
עצמו. כפי שכותבת הרמן. "סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם
לא עולה הדבר בידו, הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי,
הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של
טיעונים, החל בהכחשה צעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי
כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן הצטדקויות מוכרות: הדבר לא קרה; הנפגע משקר;
הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים הגיע הזמן לשכוח את העבר
ולהתקדם הלאה.
לתוקף יש "חברים" / מעגל
תומכים / שותפים לפשע. הללו דואגים לעמעם את אפקט התלונה, במישור החברתי, במישור
המשמעתי, וגם במישור הפלילי. ככל שגדול כוחו וממונו של התוקף – גדלה יכולת ההשתקה
שלו. אין להשוות בין היכולת של הרב טאו ומעגל תומכיו לבין חסידות גור, ולא בין זו
לבין ארגוני פשיעה בינלאומיים שמספקים פורנוגרפיה לדארקנט.
התוצאות הן:
במישור החברתי, המתלוננת מתויגת כמשוגעת, כחולת נפש.
·
מוסדות קהילתיים ממסמסים את התלונה. אם לדוגמה התלונות מתנקזות לבית דינו
של הרב פלוני, או לפורום אלמוני, או שהן מופנות לוועדה בקיבוץ שאחראית על תלונות
בגין הטרדה מינית, ניתן להניח שמישהו יעצור אותן שם.
במישור המשמעתי
· החוק למניעת הטרדה מינית תלוי על לוח המודעות
בכל ארגון, אך האכיפה אנמית. במרבית המקרים
התלונה אינה נחקרת באופן ממצה, ולא ננקטים צעדים כנגד המטריד.
במישור הפלילי
· מי שצפה בתחקיר התוכנית
"המקור" משנת 2019 שחשף פרשת פדופיליה חמורה ביותר (פרשת נחלאות), שרבות
כמוה קיימות,
היה יכול להבין איך מנגנוני ההשתקה של העבריינות המינית המאורגנת פועלים. היו עשרות
עדויות של ילדים, הורים, מטפלים, פסיכולוגים ואנשי משטרה על חטיפתם של ילדים
ממסגרות לימודיהם בשכונות בירושלים, ילדים שנפלו קורבן לאלימות שיש בה מרכיבים טקסיים.
לפתע מגיעים שני מיליארדרים מאמריקה והמשטרה "מתהפכת". היא סוגרת את תיקי החקירה "מאחר ולא מצאה
אשמים", וגם לאור זאת ש"החקירה כביכול זוהמה". לא זו בלבד, היא גם מאשימה
את המטפלות בתלונות שקר. קל להבין שהעסק מאורגן.
· המשטרה לא רק "מתהפכת". בהקשר זה יש
דיווחים על תלונות שנעלמו ועל תיקים שנסגרו בלי שום הסבר.
פרקליטות
· המכשול הבא –
הפרקליטות. שם לא מוגש לבסוף כתב אישום כי (בחר את המתאים), "המתלוננת אינה
כשירה להעיד", "אין עניין לציבור", "התלונה לא הבשילה",
ועוד נימוקים מעורפלים מעין אלו. ושוב, יש מי שדואג שכך יסתיימו הדברים.
משפט
·
בהקשר לשפיטה אצביע רק על שתי תופעות פחות מוכרות.
1) שיבוץ השופטים. לא מעט פעמים התיק מגיע לידי שופט שתחום התמחותו
הוא חוזים או משפט ציבורי. התוצאה עלולה להיות זיכוי, או הפניה לגישור עם האנס,
ובמקרה הטוב של הרשעה, גזר דין מגוחך של עבודות שירות (הרב אלון), או שנה מאסר בגין
כל מתלוננת שנאנסה עשרות פעמים (שיינברג, שר"י), כמובן, בניקוי שליש על
"התנהגות טובה".
· 2) תופעה שניה: ניכור
הורי. אבות פדופילים זוכים בבית המשפט למרחב פעולה בשל התיוג השלילי של
"ניכור הורי", לפיו בכל מקרה של תלונה על התעללות מינית נגד האב, התלונה
היא שקרית, והאם היא שמסיתה את הילדים נגד האב(Bruch,
2001, 2001a; Wood, 1994; Dallam, 1998, 1999) ..).
לסיכום, פונקציונלית,
ההתמדה רבת השנים במסמוס תלונות החלישה את
האמון ברשויות עד כדי כך ששיעור המתלוננים והוא המתלוננות הוא אחוזים בודדים של
נפגעי עבירה. את אלו שעדיין מתלוננות,
מסננת המשטרה, אחר כך הפרקליטות, ולבסוף כאשר מוגש כתב אישום ויש הרשעה, גזר הדין
מגוחך, במגמה לייאש את אלו שעדיין חושבות על ההליך הפלילי. זהו ההסבר הסביר לכך
שרובם המוחלט של האנסים עדיין חופשיים לאנוס כרצונם, כקביעתו של קישון בזמנו.
קשה מאד להניח שהשיעור
הגבוה של הכישלון להושיב אנסים ופדופילים בכלא (כ99%) הוא מקרי. הסבר סביר יותר
הוא מנגנוני ההשתקה. אלו מופעלים באמצעות הכלים הרגילים של העבריינות
המאורגנת להשתקת התלונות: שוחד, סחיטה, איומים, דמי לא יחרץ ויחסי ציבור לתאוריות
פסידו-מדעיות.
אציין כי בכנסת
מס המלים משולם. יש לנו חוקים העוסקים באלימות מינית ההולכים ומתעדכנים במהלך
השנים. נוספו חוקים כמו החוק למניעת הטרדה מינית, החוק להגנה מפני עברייני מין,
וחוק איסור צריכת זנות. אבל, הפניית המאבק באלימות המינית לעיסוק בחוק הוא
פעולת הסחה. כל החוקים הללו אינם מפריעים לעברייני מין. הם ממילא לא התכוונו לקיים
את החוק. "ישחקו הנערים לפנינו ויחוקקו חוקים", יקימו מרכזי סיוע. כל
אלו חסרי משמעות, כל עוד הם אינם מקדמים אכיפה.
במציאות שבה ילדים
נעלמים בארץ כמו הארנבונים בגבעת ווטרשיפ, אם אנחנו אכן רוצים "להשפיע על
המחר" לטובה, אני סבור שעל המחקר בתחום לתת משקל רב הרבה יותר לאפיקים
קרימינולוגיים.
שלכם, אודי
