בס"ד
נר שמיני של חנוכה, תשע"ג
נפגעות,
נפגעים, ובני משפחותיהם, מצפים לתמיכה מהקהילה הסובבת. הם לא רק מצפים. הם זקוקים
לה. "שיתוף אחרים בחוויה הטראומטית הוא תנאי מוקדם להשגת ההרגשה שהעולם הוא
בעל משמעות. בתהליך הזה הנפגעים מבקשים עזרה לא רק בקרב הקרובים להם אלא גם בקהילה
הרחבה. לתגובת הקהילה יש השפעה עמוקה על פתרונה הסופי של הטראומה. איחוי הקרע בין נפגע הטראומה לקהילה תלוי,
ראשית, בהכרה ציבורית באירוע הטראומתי, ושנית, בצורה כלשהי של פעולה קהילתית.
משהוכר בפומבי שאדם נפגע, שומה על הקהילה להטיל אחריות לפגיעה ולתקן את הנזק. שתי
התגובות האלה – הכרה ותיקון המעוות – הכרחיות לשיקום הרגשת הסדר והצדק של
הנפגעים" (מתוך הפרק "תפקיד הקהילה" בספר "טראומה והחלמה"
מאת: ג'ודית לואיס הרמן).
השאלה היא, האם הציפייה לתמיכת הקהילה ריאלית.
אני לא רוצה לנטוע בכם תקוות שווא. נכון להיום, למעט קהילות שעברו
הכשרה, ויש להן את העוצמות המוסריות הדרושות, רוב הקהילות חסרות כמעט לחלוטין את
היכולת להגיב נכון לסיפור של פגיעה מינית. הנפגע/ת ומשפחתה/ו יכולים בדרך כלל
לצפות לתמיכה של 8-10% מבני הקהילה. הקהילה כקהילה, במרבית המקרים, לא תתגייס
לתמוך בהם.
בכדי שקהילה תגיב נכון ותתמוך בנפגע/ת בצורה חד משמעית היא נדרשת
לרכוש מספר כלים:
א.
ידע בתחום הפגיעות
המיניות ובדפוסים הנלווים להן. קהילה המתאפיינת בבורות פלורליסטית תתומרן עד מהרה
לצידוד בעמדות ניטראליות כביכול. "גדול הפיתוי לעמוד לימין התוקף". כותב ג'ודית לואיס הרמן
בספרה "טראומה והחלמה", "זה (התוקף) אינו מבקש אלא שהצופה מן הצד
ישב בחיבוק ידיים. הוא פונה אל הרצון האוניברסלי שלא לראות רע, לא לשמוע עליו ולא
לדבר עליו ("לשון הרע" כבר
אמרנו?) הנפגע, לעומת זה, מבקש מן העומד מן הצד לחלוק עמו את משא הכאב. הוא
תובע פעולה, מעורבות וזכירה.
ב.
הקהילה נדרשת לרכוש "עוצמה
מוסרית". אני לא מדבר רק על כללי מוסר, אלא על העוצמה להחזיק בהם גם כאשר הם מותקפים
על ידי הפוגע. לדוגמה, כאשר הנפגעים מתלוננים במשטרה מתרחשת דרך קבע תופעה מדהימה. תוך זמן
מועט תופס הפוגע את משבצת "הקרבן" תוך שהוא מנסה לדחוף את הנפגע למשבצת
"התוקפן". העדים לתהליך הזה נקלעים לעימות שבין הפוגע לנפגע, בין התוקף
לקורבן. במצב הזה אין די
בכללי מוסר. נדרשת גם העוצמה, לדחות את המניפולציה של הפוגע. העוצמה הזו
אינה תכונה מובנת מאליה. היא דורשת כושר שיפוט (שמבוסס על הידע שעליו דיברתי בפסקה
הקודמת), ויכולת עמידה איתנה מול כוחות שהאינטרסים שלהם חזקים ביותר.
ג.
התכונה השלישית שאליה
נדרשת הקהילה היא יכולת לשלם את מחיר ההכרעה. אין שום אפשרות שהפוגע והנפגעת
ימשיכו לראות האחד את השנייה. הכיר בכך בית המשפט המחוזי (ב"ש
091076/08 מדינת ישראל נ'
פלוני מיום 10.6.08), בפסק דין שבו השופטת דיסקין פסקה
בין השאר כי "...צמצום המרחק, כעתירת המבקש, אינו עולה בקנה אחד עם הפרשנות
התכליתית של חוק הגנה על הציבור והרציונל העומד בבסיסו...צמצום המרחק באופן
העלול לחשוף את הקטינה למפגש עם המבקש או להצר את צעדיה ותנועתה החופשית, מחטיא את
מטרת המחוקק." אלא שצווים מסוג זה ניתנים לתקופה מוגבלת, בעוד הטיפול
השיקומי של הנפגעות והנפגעים נמשך לעתים שנים. על הקהילה להכריע, את מי היא רוצה
לראות בתוכה, האם את הפוגע או את הנפגע. במקרים רבים הקהילה אינה בשלה להכריע. היא
מתקשה לשלם את מחיר ההכרעה. בפועל, חוסר הכרעה כמוהו כהכרעה לטובת הפוגע וברוב
המקרים הנפגע יאלץ לעזוב, או לשאת את נוכחותו של הפוגע, שתחבל בשיקומו.
מה אם כך הפתרון?
לאחרונה התחלתי לפרסם קורס מקוון להתמודדות אפקטיבית של קהילות עם
פגיעות מיניות (http://ercheiadam.wordpress.com/). אני
ושותפים נוספים מציעים גם סדנה בת חמישה מפגשים למוגנות קהילתית. ועם זאת, מדובר
בתהליך, והוא לא יושלם בשבועות, וכנראה גם לא בחודשים.
עבורכם, הנפגעים והנפגעות, התחליף לקהילה
הממשית, שכאמור, רק במיעוט המקרים תספק את התמיכה הדרושה עשוי להיות קהילה
ווירטואלית. ישנן מספר קהילות כאלו באתר מקום ((http://www.macom.org.il/forum.asp ועוד.
ברשימה הבאה אני רוצה לעסוק בשאלה: מדוע ברוב המקרים, מי שיעזוב את
הקהילה יהיה הנפגעת, ולא הפוגע? ייתכן שהתשובה לשאלה הזו תסביר לכם, הנפגעים, את
הדפוסים שחלקכם נתקל בהם.
שלכם
אודי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה