יום רביעי, 12 ביוני 2013

לדיראון עולם

בס"ד                                                                                            ד בתמוז תשע"ג
בשבוע שעבר, במסגרת סדנה לצוות מורים, הראיתי קטע מהסרט "חטא כמוס". זהו סיפור של עיתונאי החושף פגיעות מיניות בקהילה דתית בבולטימור (על הסרט בקישור הזה: http://musaf-shabbat.com/2012/01/12/%D7%9C%D%D7%9B%D7%94%D7%9F/. בקטע שהראיתי חשף העיתונאי את שמו של הרב אפרים שפירא, רב שפגע מינית מאות פעמים, בעשרות או במאות קרבנות. הרב הזה כבר מת, אבל בנו ממשיך לפגוע בילדים, והקהילה מחפה עליו, כשם שחיפתה על אביו. אנשים בסדנה החלו לנוע באי-נוחות בכיסאותיהם. אחר כך נשאלתי במפורש: מדוע היה צריך לחשוף את שם הרב שפגע. הרי הוא כבר מת. גם אם ישנה הצדקה לפרסם שמות של פוגעים בכדי שניתן יהיה להיזהר מהם (ראו בקישור הבא: http://www.besheket.com/shame.aspx?cookieCheck=true), איזו הצדקה יש לפרסם את שמותיהם של המתים?
לטעמי, חשוב מאד לפרסם שמות של פוגעים מינית, גם לאחר מותם, שכן בפרסום שמותיהם של המתים יש גורם מרתיע.
לתוקפים מינית, בשונה מעבריינים אחרים, חשוב להצטייר כאנשים נורמטיביים. התקיפה נעשית תמיד במחשכים, בעוד שכלפי חוץ התוקף מציג את עצמו כאדם הגון, אפילו צדיק, כפי שיכולתם לראות ב"קיר הבושה" (בקישור). במסכת אבות (פרק ד, משנה כח) אמרו חז"ל שבסופו של דבר מי שלא נתן את הדין בעולם הזה יתן את הדין בעולם הבא: "ודע, שהכול בא לחשבון.  ואל יבטיחך יצרך, שהשאול בית מנוס--שעל כורחך אתה נוצר, ועל כורחך אתה נולד, ועל כורחך אתה חי, ועל כורחך אתה מת, ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". ובכל זאת, תוקפים מינית דואגים מאד למעמדם בעולם הזה תוך שהם שוכחים את אותו דין של הקב"ה בעולם הבא. איך מרתיעים אנשים כאלו? הענישה של המדינה בהליך הפלילי מגיעה באופן כללי ל3%. הפשיעה ברובה הגדול אינה מדווחת, וזו המדווחת אינה מגיעה לכלל הרשעה. באשר לתקיפות מיניות, כאן המצב קשה יותר. אחוז ההרשעות המוביל לעונש של כלא מגיע ל1%. ברור שהחשש לתת את הדין על מעשה התקיפה הוא נמוך מכדי להרתיע. מה בכל זאת עשוי להרתיע אנשים כאלו?
ייתכן שהסיכוי שהאדם ייזכר לדיראון עולם בציבור, לא בעולם הבא שבעיני התוקף הוא בלתי מוחשי לחלוטין, אלא כאן בעולם הזה, הסיכוי לכך עשוי להרתיע במשהו. ראש אולפנה שנפטר זה מכבר, ידוע ברחבי המגזר הדתי כמי שפגע בבנות במוסדות שאותם ניהל. בחייו הוא זכה לכבוד מסוים, כראש אולפנה, אך מה נותר לו מכל זה? אבות שפגעו מינית בבנותיהם, והבנות מעבירות מדור לדור שהאב התעלל בהן, מהי המורשה שאב כזה משאיר? מי ירצה לספר שהוא מצאצאיו?
בדרך כלל, כאשר התוקף בחיים, הוא עושה כל שביכולתו כדי להשתיק את הנפגעות והנפגעים, שלא יספרו. הוא מאיים עליהם, משחד אותם, מפיץ אודותם שקרים ועוד. מאחר שגם ללא המאמצים האלה של התוקף הנפגעים מוחלשים מאד, רבים הסיכויים שהמאמץ להשתיק יצלח. כאשר התוקף מת, אף אחד לא לוקח לעצמו את התפקיד הבזוי להגן על "שמו הטוב". לאט לאט הדברים מתגלים, ומתפרסמים במעגלים רחבים.
על התוקף להיות מודע לכך שגם אם יצליח להשתיק את כל הנפגעים, גם אם תחול התיישנות על פשעיו, גם אם ההליך הפלילי הבלתי יעיל לא יצליח להרשיע אותו, בסופו של דבר רבים יהיו אלו שידעו על מעשי התקיפה המינית. הוא לא יישאר כאן לנצח בכדי למנוע את פרסום הדברים.
לכן, אולי כדאי לו עצמו לפרסם את הדברים כפי שהם, ולעבור מן העולם כשהוא נתפס כמי שלפחות ניסה לכפר על מה שעשה.
שלכם

אודי

3 תגובות:

  1. תיקון טעות חמורה:
    בנו של הרב אפריים שפירא, כבר לא פוגע באחרים!
    לאחר שהיה תלונה על מעשים מגונים ברמה האישית (פנו אליו), הוא מעצמו פנה לרבו וסיפר מה קרה. הרב הורה לו להפסיק ללמד ילדים וללכת לטיפול. וכך הוא עשה: הפסיק ללמד והלך לטיפול נפשי ארוך.
    בהמשך, הגישו תלונה והוא הועמד לדין. מאחר והשופטים הבינו שהוא בטיפול וכו', נתנו לו עבודות שירות ומעקב אצל קצינת מבחן.
    לפני מספר חודשים המעקב הסתיים וכן העבודות שירות.
    איך אפשר להאשים אדם שהוא ממשיך לפשוע כשזה לא נכון והוא עשה כל שביכולתו להינצל מהנטיות שלו (שלא מפתיעים בעקבות העובדה שגם אביו פגע בילדים)
    מותר להיות עם מעט חמלה ולבדוק את העובדות לפני כתיבה קשה שכזו במיוחדבמצב זה.
    נ.א. חברת המשפחה.

    השבמחק
  2. את הרשימה הבאה אקדיש לנושא "החזרה בתשובה" מתקיפה מינית. בכל מקרה, ילד שנפגע מינית יקדיש בין עשר לשלושים שנה כדי להתאושש. האם הפוגע שילם פיצויים לילדים הללו שעומדים לאבד את מיטב שנותיהם בהתמודדות עם המעשים שעשה? אם לא, איך ניתן לדבר על חזרה בתשובה?
    לתפיסתי, כל עוד אחרון הילדים הנפגעים לא השתקם לחלוטין אין שום מקום לחמלה.
    באשר לטענה שהוא אינו ממשיך לפשוע, חובת ההוכחה עליו. בעבר רווחה ההנחה כי עבריינות מין היא בבחינת מחלה הניתנת לריפוי. הנחה זו התבררה כשגויה, והיום כבר לא מדברים על ריפוי, אלא על צמצום שיעורי ההישנות (Marshall&Williams,2000).

    אודי

    השבמחק
  3. עד כמה שאני זוכרת נכון. היה גם פיצויים. הוא ביצע את חובת ההוכחה - מעקב וכו'. אני חושבת שחשוב מאד לפרסם שמות, בהחלט גם למען יראו וייראו וכו'. במקרה הזה להבנתי, מצד האמת כדאי לשנות את נוסח הדברים. לא את עצם העלאת השם. בהחלט מחכה לקרא את הרשימה בדיון "חזרה בתשובה"

    השבמחק