יום שישי, 19 ביולי 2013

לא כל קבוצת אנשים שגרים בשכנות הם קהילה

בס"ד                                                                           יב באב תשע"ג
מספר פעמים הזכרתי את דבריה של הרמן, אודות תפקיד הקהילה בהוקעת הפגיעה המינית. אלא שבאופן מעשי נדיר למצוא קהילות שמגיבות לפגיעות שבתוכן תגובה ראויה ועקבית (כלומר, לא רק במקרים של פוגעים חלשים חברתית, אלא גם במקרים שבהם הפוגע הוא מאושיות החברה, או חבר של בעלי עמדות הכוח).
מה ההסבר לכך?
ובכן, מסתבר שאנשים הגרים אחד ליד השני הם לא בהכרח קהילה. העובדה שאנשים החליטו לגור בישוב מסוים, לחיות באורח חיים דומה ועוד, עדיין אינה מחברת אותם ליישות קהילתית. אפילו כאשר קיים שיתוף כלכלי, הוא אינו מעיד על חיבור פנימי בין האנשים, כזה המתבטא על ידי ערבות הדדית.
"חשבנו", כותב אדמו"ר מפיאסצנה, "שמה שהאיש מרגיש כל כך אנוכיות בעצמו עד שבכל חושיו שקוע הוא לדאוג רק לעצמו, זוהי מן התחזקות פנימית. כיוון שנפשו בפנימיותה רואה איך כל בני האדם דואגים רק לעצמם, מרגשת היא את עצמה יחידה וגלמודה בעולם, ומי ידאג למענה? לכן היא עומדת על נפשה, ומתחזקת לדאוג בשביל עצמה, עד שלאט לאט מתפתח ומתחזק בקרבה מין עוקץ רע, אנוכיות, רק בשבילי, אני ואפסי עוד...
לכן העצה להמעיט ולגרש את האנוכיות מלב האדם... וידאגו כל אחד לזולתו כמו לעצמו...
אבל אל יטעה שום איש בזה לדמותו למה שיש בספרים הקדושים בשם  אריסטו שאמר שצריכה כל המדינה להיות משותפת בכל ענייניה, מסחרם הונם וכדומה, הכול בבחינת 'כיס אחד יהיה לכולנו'. כמי כמו שהם מצד הקליפה החיצונית כך כל דעותיהם בחיצוניות. כי אריסטו וכל הנמשכים אחריו מתחילים מחיצוניות  האדם וגופו – כספו, הונו כו' יהיו משותפים. ושתים רעות עושים בזה. כי כיוון שגופו של האדם מעולם הפירוד, יש לעצמו הוא, אי אפשר לשתפו ולערבו באחר. וכיוון שכן, את עצם רוחם עזבו ללא תיקון וללא הועיל, ויחד עם הגוף שנשאר נפרד, גם רוחם נשארה באנוכיות לעצמו...
אבל דרך התורה היא להפך – ההון יהיה לכל איש לעצמו. מסחרו וכל שאר ענייני גופו. רק עצם האדם ונפשו שהוא למעלה מן הפירוד, יתקן שלא יהיה לעצמו. רצונו, דאגתו שמחתו יהיו גם לזולתו... ואז יועיל לשרש את האנוכיות מלבו"  (צו וזרוז אות מה).
בחסידות קיים מושג שנקרא "ייחודא תתאה". במצב האופטימלי, עם ישראל כולו הוא כאיש אחד בלב אחד. בכדי להיחשב קהילה, האנשים חייבים להיות ברמת החיבור הזו. רמת חיבור חיצונית של "שותפות עסקית" או "וועדת עזרה הדדית" הן חסרות ערך במובן הזה.
התוצאה היא שבשעת מבחן, כאשר הערבות הדאגה לזולת עומדת כנגד האינטרסים האישיים של שקט והשתקה, שולטת סיסמת הטייסים: "כל אחד לעצמו".
אפשר לומר שאופן הטיפול של ישוב או שכונה בפגיעות המיניות שבתוכן הן המבחן להיותן קהילה במובן היהודי של המושג הזה.
הנפגעות והנפגעים אינם צריכים להתאכזב מן המקרים הרבים שבהם האנשים הגרים סביבם מפנים להם כתף קרה. הם בסך הכול גרים לידם במקרה. זו אינה "תגובת הקהילה" אלא תגובה אנוכית רגילה של אנשים הדואגים לעצמם, ורק לעצמם.

שלכם

אודי

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה