מחפש שותף לאתר חדשות שיסקר תקיפות מיניות כפי שהן באמת

בס"ד                                                                                                  ב באייר תשע"ד

סטטוס שכתבתי בקבוצת הפייסבוק בפנים גלויות:

"מעבר לאינטרסים, יש גם די הרבה בורות שגורמת לתגובות לא ראויות כלפי קרבנות תקיפה מינית.

פתרון אפשרי הוא אתר חדשות, שיסקר את החדשות בנושא הזה באופן שגם מוסר מידע רלוונטי בתחום (מאמרי דעה מייצרים הרבה התנגדויות).

אני מחפש שותף לפרוייקט כזה, שמבין באתרי חדשות.
מישהו רוצה, או מכיר?

אין בזה כסף; זה רק נותן משמעות לחיים (יחד עם הכפשות שסופגים מידי פעם)"...

היו מי שהציעו לי להצטרף לאתר חדשות קיים. זה "ללכת על בטוח". באתר חדש אתה לא יודע אם ייכנסו, וכמה.

ההצעה הזו הובילה לסטטוס נוסף, שם הסברתי מדוע לתקשורת הקיימת ישנם אינטרסים לסקר פגיעות מיניות באופן לא ראוי, ומדוע אין לצפות ממנה להשתפר בתחום הזה. הסטטוס לפניכם.

החוקרות, , 1991)  &Soothill Walby), קיים עניין גובר במקרי אונס בתקשורת מאז שנות השבעים. יחד עם זאת, בכל שנה ישנם רק משפטי פשיעה מינית בודדים המקבלים סיקור נרחב שתי החוקרות טענו כי התקשורת נוטה להתרכז במקרים המפתיעים ויוצאי הדופן, כגון מקרים שבהם היה רצח מלווה באונס, אונס קבוצתי, אונס במקומות ציבוריים או אונס על ידי זרים. מדובר בצורות אונס שחלקם בשיעור הפשיעה המינית קטן. חלק הארי של מעשי האונס מתבצעים על ידי אנשים המוכרים לקורבן.

החוקרות מצאו עוד כי הסיקור בכמה מקרים מפורסמים של אונס נעשה בדרך כלל באופן מסעיר. הן הראו כי המגוון וההיקף של הדיווח על עבירות מין ניתן במגמה  ליצור סוג של גירוי מיני, או מציצנות אצל הקוראים. המטרה המרכזית לא הייתה סיקור הפשיעה, אלא מכירת כמות רבה יותר של עיתונים. הן מצאו עוד כי בשנות השבעים המאוחרות עיתונים רבים עשו שימוש בפורנוגרפיה הרכה של תיאור מקרי אונס למטרה זו. (Soothill & Walby, 1991). בחלק מהמחקרים נטען כי ככל שעבירת האונס הוכרה כבעיה חברתית משמעותית, גברו הדיווחים בתקשורת אודותיה, אך זאת במטרה למכור עיתונים רבים ככל האפשר בכדי לעשות רווחים. הם טענו כי למרות יצירת הרושם של תגובה עיתונאות אחראית, הדיווח נטה לסנסציות וגימוד (Los & Chamard 1997). ממחקרים של Carter (1998)בבריטניה ושל MacDonald Caringella- (1998) עולה כי צהובונים בבריטניה כמו גם מגזינים בארה"ב מכסים דווקא את מעשי אונס הסטריאוטיפיים, בהם מעורבים זרים, כנופיות, קורבנות גזעיים, וכדומה. זה היה גם המצב בקנדה, בתקופה שקדמה לחקיקת 1984. החקיקה החדשה קבעה כי גם מעשה תקיפה על ידי אדם המוכר לנאנסת מוגדר כאונס. לאחר חקיקה זו התרבו הדיווחים על מעשי אונס שהתרחשו על ידי אנשים המוכרים לנאנסות. ניתן לקשור זאת לביקורת הפמיניסטית, זו שעודדה את החקיקה החדשה, אולם ניתן לקשור זאת גם להכרה בכך שגם למקרים שכיחים של אונס יש פוטנציאל מציצני (Los & Chamard, 1997).

כאשר מדובר בסיקור ההליך השיפוטי, המיקוד התקשורתי עובר לאינטראקציה בין הקרבן לבין האנס. הוא מבוסס במידה רבה על מקרי אונס השנויים במחלוקת (Soothill & Walby, 1991). באופן טיפוסי עורכי הדין של הנאשם מציגים את הנשים כאילו הן זונות, והתנהגותן המינית מופקרת. הטיעונים של הסנגור הולכים בדרך כלל לכיוון האשמת הקרבן בהתנהגות מתגרה שגרמה לאלימות (Soothill & Walby, 1991).

על פי טענתה של  Lees(1995) העיתונות מפרשת את הטענות של קורבנות האונס במונחים מיניים גרידא, ששוחקים את התיאורים של כפייה או אלימות. הדיווחים בתקשורת מבליטים את גרסת הנאשם לפיה הוא טעה בקריאת האותות ששדרה הנאנסת. הם בקושי מזכירים את טענותיה של המתלוננת על האלימות או איום באלימות. העיתונות בעצם שותפה לטקטיקות של הסנגור שנועדו לערער את אמינותו של הקורבן על ידי הסטריאוטיפים היסטריים כמו, "שרמוטה", "לא אמינה" וכדומה. בדרך זו, יש לעתים קרובות נטייה לתאר את הקרבנות כנפגעים לא אמיתיים בעוד הנאשם מוצג כאדם נורמטיבי, שלא ייתכן שהוא אנס ((Lees, 1995.

התיאורים בדיווח התקשורתי הנרחב של מקרי האונס מייעדים לנשים רק שני תפקידים: "זונה", או "בתולה". בשני התפקידים הנשים מוצגות בתקשורת כפי שהקוראים הגברים מבקשים לראותן (Soothill & Walby, 1991). Benedict (1992) טענה כי התיאור העיתונאי של קורבנות פשעי מין כזונות/בתולות הרסנית הן כלפי קורבנות האונס, והן להבנתו של הציבור את הנושא. התפיסה המציגה את הנשים כ"זונות" מאשימה את הקורבן במקום להאשים את התוקף. מנגד, גרסת "הבתולה" הרסנית מפני שהיא מנציחה את הרעיון לפיו נשים יכולות להיות רק מדונות או זונות. כאשר מדובר באונס של קטינות מתחת לגיל 16, תפקיד ה"זונה" מתחלף בתיאור העיתונאי בתפקיד ה"לוליטה". כך או כך, העיסוק העיתונאי בהתנהגות המינית של קרבן האונס אינו משרת דיווח הוגן, וממחיש את הסכנות של האשמת שווא של הקרבן (1991,Soothill & Walby ).

Lees (1995) בקשה להראות כיצד דיווח עיתונאי על מקרה אונס הוא לעתים מוטה, לא מדויק, וחסר אחריות. היא הוכיחה שהעיתונות מציגה תמונה מעוותת של מהות הטענות, של הקורבנות, של העבריינים, ושל התנהלות האונס Lees, 1995)). הדיווח לעתים קרובות מציג את האונס כפיתוי או כאינטראקציה מעורפלת בין גבר לאשה, המאופיינת במתירנות מינית. (Los& hamard 1997). הטענה היא שהעיתונות, כמו גם בתי המשפט, מציגים נקודת מבט גברית, בעוד הצד הנשי של הקרבן, מכווץ ומקוצץ מלכתחילה Lees, 1995)).

חסרונות באופן הסיקור הקיים

ניתן אפוא לומר שעצם הסיקור התקשורתי של עבירות אלימות מינית התרחב בעשרות השנים האחרונות, העלה את הבעיה למודעות ולסדר היום הציבורי והרחיב את מעגל הנשים האוזרות אומץ להתלונן על אלימות מינית כלפיהן. מאידך, קיימת בעייתיות רבה באופן הסיקור (למיש, 2007). להב (2008) מסכמת את זאת בשמונה נקודות:

א.      נרמול האונס. האונס מוצג בתקשורת כחלק מהמציאות, כמשהו בלתי נמנע (Carter & Weaver 2003, Meyers 1997; להב 2006).

ב.      סנסציונליזציה – התקשורת נוטה להתעלם מעבירות אלימות מינית "שגרתיות". הן נתפסות כנטולות ערך חדשותי. כדי שאלימות מינית תזכה לחשיפה תקשורתית עליה להיות סנסציונית ((Meyers 1997-8.

ג.        אירוטיזציה – תיאורים "צהובים", חושפניים ומציצניים (למיש 2007).

ד.      דפרגמנטיציה ופרסונליזציה – תקיפות מיניות מוצגות כאפיזודות שאין קשר ביניהן. בכך אינן משרתות את המאבק בהן (להב, 2006).

ה.      סקסואליזציה – התוקפנות המינית מתוארת כאקט מיני, ולא כאקט של תוקפנות ואלימות (Benedict, 1992).

ו.        קוריוזיות והגחכה — מחקרים אחדים )ברק–ברנדס 1996 , למיש,(2007  מצביעים על הנטייה של נותני הכותרות בעיתונים להשתמש במשחקי מלים שמהווים סוג של קריצה. – "האנס המנומס", "חיזור גורלי", ועוד.

ז.       המסגרת בה מוצגות הנשים - הנשים קרבנות האונס מוצגות באמצעות סטריוטיפים קבועים – הקורבן, הזונה לעומת הבתולה התמימה ועוד (Benedict 1992, Meyers 1997 Carter 1998, Kitzinger 1998, 2004b,  להב(2006.. הסטריוטיפים האלה גורמים לקורא לשאול לא: "למה היא נאנסה", אלא "למה דווקא היא נאנסה". באופן כזה הכתבה אינה מכוונת להבניית חברה תוקפנית פחות, אלא ליצירת אשליית הבטיחות – "לי זה לא יקרה".

ח.      המסגרת בה מוצגים התוקפים – התוקפים מוצגים אף הם באופן סטריוטיפי – הסוטה לעומת הנורמלי וכדומה. הסטריוטיפים האלה בעצם משלימים את הסטריוטיפים הנשיים המוצגים בכתבות, ויוצרים הצגה סימטרית – או שהגבר הוא הרע והאישה היא הקרבן, או להפך – האישה היא הפתיינית, והגבר הוא הנורמטיבי ושנכנע לפיתוי (Clark, 1992). התקשורת כביכול שומרת בכך על אובייקטיביות, אבל מאחר שהמערכות הסובבות את המשפט הפלילי ממילא מוטות לכיוון של זיכוי התוקף התקשורת נותנת במקרים רבים לגיטימציה להטיה הזו (Meyers, 1997).

לדעת להב (2008) המחקר מראה שהסיקור מנציח את מעמדן של נשים כמי שחיות תחת איום של טרור מיני. התקשורת מציגה פעמים רבות את הנשים כאילו גרמו בעצמן לפגיעה בהן, כאשר היא מתעלמת מהאלימות הגברית ומכך שנשים משום מה הן תמיד הנאנסות ולא האונסות. בכך לדעתה התקשורת הופכת להיות חלק מהבעיה.

הפתרון: תקשורת אלטרנטיבית

מאחר שאופן הסיקור האמור משקף אינטרסים כלכליים, קשה יהיה לשכנע את כלי התקשורת הקיימים לסקר באופן ראוי.
האפשרות היחידה שאני רואה היא ליצור תקשורת אלטרנטיבית.

שוב, אם מישהו מכם מעוניין, מכיר, נא לפנות אלי.

שלכם

אודי