הגל השני – הצפת המציאות של התעללות מאורגנת וטקסית

הנוירולוג הצרפתי ז'ן מרטן שרקו (Charcot) חקר בסוף המאה התשע-עשרה את ההפרעה הקרויה "היסטריה". בין חסידיו היה פרויד, ששאף לחקור לא רק את הסימפטומים של ההיסטריה, אלא גם את הגורמים לה. הסיפורים ששמע פרויד מן המטופלות שחקר חזרו על עצמם בווריאציה כזו או אחרת. המטופלות ספרו על תקיפה מינית, על התעללות מינית ועל גילוי עריות. פרויד המשיך לחקור זיכרונות מוקדמים יותר ויותר של המטופלות שלו, זיכרונות שהגיעו עד לתקופה מוקדמת בחייהן. בזיכרונות הללו הלכו ונחשפו אירועי טראומה מן הילדות. בשנת 1896, בפרסום המכונה "האטיולוגיה של ההיסטריה", תיאור של 18 מקרים  שבהם טיפל, מעלה פרויד תזה לפיה "ביסוד כל מקרה של היסטריה מונח אירוע אחד או כמה אירועים של התנסות מינית טרם זמנה, אירועים השייכים לשנים המוקדמות ביותר של הילדות, אבל אפשר לשחזרם בעבודת הפסיכו-אנליזה", למרות השנים הרבות שעברו מאז. לדעת הרמן התיאור הזה עדיין יכול לעמוד בתחרות עם תיאורים קליניים עדכניים של השפעות ההתעללות המינית בילדות. אולם לפרויד לא היה נוח עם המשמעות של תגליותיו. ההיסטריה הייתה נפוצה בין הנשים בנות חוגו בווינה. המסקנה המתבקשת היא שהתעללות מינית רווחת לא רק בין חלכאי פריז, אותם חקר בזמנו שרקו, אלא גם בקרב הבורגנות הווינאית (הרמן, 2003). את המסקנה הזו הוא התקשה להכיל ולעכל. חוסר הנוחות מתגליתו הניע את פרויד לכפור בתיאוריה שלו עצמו אודות המקורות הטראומטיים של ההיסטריה. בתחילת המאה העשרים המסקנה שפרויד פרסם הייתה שהסיפורים של מטופלות על ניצול מיני אינם נכונים. הוא כותב: "לבסוף נאלצתי להכיר בכך שמעמדי הפיתוי האלה לא התרחשו מעולם, ולא היו אלא פנטסיות שהמציאו המטופלות שלי" (הרמן 2003).

מעבר לקונפליקט הפנימי שחווה פרויד, תגליתו, לפיה ניצול מיני בילדות הוא העומד בשורשה של ההיסטריה, נתקלה בתגובה של חוסר אמון מצד הקהילייה המדעית. הוא נודה מקצועית ופרסום "האטיולוגיה של ההיסטריה"  נתקל בשתיקה רועמת. בהתחשב בכך שפרויד ציפה לכך שהגילוי יביא לו תהילה מדעית,  זו הייתה כנראה תגובה שקשה היה לו לעמוד בה (הרמן 2003). את ההאשמה כלפי פרויד על הטעות ועל חוסר הביסוס של נטישת תאוריית הפיתוי השמיע לראשונה מאסון (Masson, 1984).

אופטימיים סבורים כי ישנה התקדמות בעניין ההכרה בהיקפיה וחומרתה של האלימות המינית בעולם. נעשתה רפורמה בחקיקה, והיא עדיין הולכת ומתעדכנת, ובזירה התקשורתית הולכת ומתפתחת תרבות של שיח פוליטי תקין. הרמן, בפתח ספרה האייקוני טראומה והחלמה לא גלתה אופטימיות.

"היסטוריה משונה יש לחקר הטראומה הנפשית – היסטוריה של שיכחון אפיזודי.... שומה אפוא על חקר הטראומה הנפשית להילחם בלי הרף בנטייה להטיל פסול בנפגע או להעלים אותו מן העין. בכל תולדותיו של תחום לימוד זה געש בו ויכוח בשאלה אם המטפלים במצבים פוסט-טראומטיים ראויים לטיפול ולכבוד, או שמא לבוז; אם הם סובלים באמת, או שמא מתחלים; אם ההיסטוריה שלהם אמיתית היא או שמא מזויפת, ואם מזויפת, אם עלתה בדמיונם או שמא הוצאה מתוך כוונה רעה. למרות ספרות נרחבת המתארת את תופעות הטראומה הנפשית, עדיין נסב הוויכוח על שאלת היסוד: האם התופעות האלה אמתיות וראויות לאמון"?

 

צריך לומר ביושר, המאבק על הכרה בתופעת האלימות המינית עדיין בעיצומו. הוא חצה את חזית החקיקה, אולם הוא עומד מול חומה בצורה בחזית האכיפה. פסקי דין אבסורדיים מתפרסמים חדשים לבקרים, פסקי דין שלא רק שאינם מכירים את מאפייניה של האלימות המינית, אלא דומה שהם מתעקשים להגן על הזכות לנקוט אלימות כזו כלפי נשים וכלפי ילדים. במלים אחרות, אפילו לאחר יותר ממאה שנה אין ענישה אפקטיבית על עבירות אלימות מינית.

בזירת ההתעללות המאורגנת והטקסית חזרנו למעשה לנקודת ההתחלה, לאותה נקודה בה עמיתיו של פרויד שכנעו אותו כי התיאוריה על אודות האטיולוגיה של ההיסטריה מנותקת מן המציאות ואינה אלא אוסף פנטזיות של מטופלות. בהקשר זה התנועה "שוברים את השרשרת" ששמה לה למטרה להציף את ההתעללות המאורגנת והטקסית כמציאות קרימינלית, ולא כפנטזיה, עושה היסטוריה. כדברי הרמן, ההיסטוריה של הצפת האלימות המינית אינה מתפתחת בקו רצוף, אלא בתנועה גלית. לעת עתה דומה שהגלים מתנפצים על החוף הסלעי, אולם אנו יודעים שגלים מתנפצים ממוטטים בסופו של דבר את הסלע. בתקווה שיקרה כך גם בהקשר זה.