יום שלישי, 20 בנובמבר 2012

בסופו של דבר החוק מאפשר פרסום מונע סיכון


בס"ד                                                                            ו כסלו תשע"ג

הבטחתי ברשימה הקודמת לטפל בחוק החיסיון, המהווה מכשול לכאורה לקיים את הצו "לא תעמוד על דם רעך".
מהו חוק החסיון ?  על מי הוא נועד להגן? אז כך,
סעיף 70 לחוק בתי המשפט כולל בתוכו איסורים כלליים וגם איסור שיכול בית המשפט לתת מכוח צו.
החוק מתחיל באיסורים הכלליים:
"לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות אלא ברשות בית המשפט.
לא יצלם אדם באולם בית משפט ולא יפרסם תצלום כזה אלא ברשות בית המשפט.
לא יפרסם אדם, בלי רשות בית המשפט, שם קטין שלא מלאו לו שמונה עשרה שנים והוא נאשם או עד במשפט פלילי, או מתלונן או ניזוק במשפט בשל עבירה לפי סעיפים 345 עד 358, סעיף 360 וסעיפים 208 עד 214 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ולא את תמונתו, מענו או פרטים אחרים העשויים להביא לזיהויו של הקטין".
אחר כך באים איסורים מכוח צו של בית המשפט:
"בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם.
 בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, או פרט אחר מפרטי החקירה, אם הדבר עלול לפגוע בחקירה שעל פי דין.
)ה1)(1) בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום".
חלק מן הסעיפים מגינים לכאורה הן על החשודים בפגיעה והן על הנפגעים. חלקם האחר מגן בעיקר על החשודים.
למי זה טוב? מי מעוניין בחיסיון?
המציאות מוכיחה כי בדרך כלל מי שיבקש את צו החיסיון יהיה עורך דינו של התוקף, מה שמלמד שהחוק נועד בעיקר לטובתו. את היעדר הצורך של הנאנסת בחיסיון ניתן ללמוד גם מן הפסוק המפורסם:
"כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה: כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה (הנער) הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ" (דברים כב, כו).
התורה אומרת דבר פשוט: אין לנערה במה להתבייש. היא אנוסה והיא אמורה לצעוק כדי שיושיעו אותה.
היא אמורה  לצעוק לפני המעשה והיא אמורה לצעוק גם אחרי המעשה, כפי שעשתה תמר אחות אבשלום (שמואל ב, יג, יט):
"וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה".
אברבנאל שם מפרש שזה על דרך "צעקה הנערה ואין מושיע לה".
לתמר הנאנסת לא היה עניין בחיסיון. היא צעקה, כי הנאנסת צועקת.

שתיקה, סודיות, חיסיון...
החיסיון הניתן בחוק הוא בעיקרו לטובת התוקף. "התוקף המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו" (הרמן). עבריינות מינית הוא סוג של אלימות בטוחה. פוגעים מינית משוכנעים למדי שהנפגעים והנפגעות לא ידברו. הרבה פעמים זהו בעצם קריטריון מרכזי לבחירת הקורבן. החיסיון ושמירת הסודיות היא מבחינתם המשכו של הקו הזה.
אכן, חוק החיסיון אינו סוף פסוק. תקדים חשוב בנושא הזה הושג על ידי מרכז נוגה, לזכויות נפגעי פשיעה, בדצמבר 2008.
בהחלטה תקדימית, קבע בית המשפט המחוזי, על פי בקשת מרכז נגה, לפרסם את שמו ותמונתו של עבריין מין קטין שפגע בשני קטינים אחרים. מרכז נגה, שייצג את אחד מהקטינים, הגיש את הבקשה לאחר שעבריין המין נמלט ממשמורת חוקית. בעקבות הבקשה שהגיש המרכז, הצטרפה הפרקליטות לבקשה והגישה בקשה לחשיפת הפרטים מטעמה. הקטין הורשע בביצוע מעשי סדום בשני ילדים ונידון למאסר של שלוש שנים במעון נעול. מטרת הפרסום היא- להזהיר את הציבור מפני העבריין ולסייע למשטרה בתפיסתו. לבקשת הסנגוריה, ביצוע ההחלטה עוכב למשך שבוע, במהלכו תתאפשר הגשת ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה התקדימית. בית המשפט העליון קבע כי שמו ותמונתו של הקטין הנמלט יפורסמו, והקטין יוצג כמי שביצע עבירות פליליות ונמלט מריצוי עונשו (תקדימי נגה).
בית המשפט הכיר אפוא למעשה בסיכון שיש בחוק החיסיון. בית המשפט העליון סבר אמנם שניתן למנוע את הסיכון באמצעות פרסום כללי שמדובר בקטין שביצע עבירות פליליות, אך לא חלק על העיקרון, לפיו חובה לפרסם את פרטיו של עבריין מין המהווה סכנה לציבור, קטין כבגיר.
פורום "תקנה" אשר פרסם את היותו של הרב אלון בגדר סיכון למי שמתייחדים עמו, עשה זאת לאחר התייעצות משפטית, אשר הכירה באינטרס הציבורי שבפרסום פרטי הפרשה בכדי למנוע נפגעים נוספים.
איני משפטן, אך נראה שלא תעברו על החוק אם תפרסמו כל פרט שפרסומו יזהיר את הציבור מעברייני מין. כן תעברו על החוק, אם תפרסמו פרטים שניתן היה למנוע את הסיכון באותה מידה גם אם היו נשארים חסויים.
יחד עם זאת, כמו שאני מכיר את המצב בשטח, הפוגעים מפזרים איומים בתביעות דיבה ואיומים נוספים גם על אנשים שאינם עוברים על החוק, ונדרש בהחלט אומץ מסוים בכדי לא להתרשם מן האיומים הללו. קחו גם את זה בחשבון.

שלכם
אודי

3 תגובות:

  1. תגובה זו הוסרה על ידי מנהל הבלוג.

    השבמחק
  2. יש אתר בו מפרסמים שמות של פוגעים חשוב לבדוק לפני קבלת אדם לעבודה עם ילדות/ים ונוער ובכלל...
    http://www.besheket.com/pikuakh.htm

    השבמחק
  3. מחקתי את התגובה כי היא הייתה כפולה.
    האתר "תנו לגדול בשקט" חשוב, אבל את יכולה לראות עד כמה הוא נזהר מתביעות דיבה. הוא מפרסם רק פדופילים שכבר הופיעו בצורה כזו או אחרת באמצעי תקשורת שונים. ייתכן שיש בכך מידה של צדק. במצב היום כל אנס סדרתי יכול לתבוע את המפרסם את שמו תביעת דיבה ולגרום לו לבזבוז של כסף וזמן במשך שנים.

    השבמחק