שחרורו של אנס סדרתי

בס"ד                                                                            יא בכסלו תשע"ג

נא לפזר את דמעותינו...

גלי רז

בכו על הבנות ההן. אשר תיוותרנה בחשכת חייהן לבד,

לעד,

בכו עמן והטו להן אוזן,

כאבן עז,

כאבן מר,

דמעותיהן לא יחדלו לעולם.

הוא בצלמו ודמותו ייוותר בן לנצח,

אך אתם אלו שיראו אותו

מהלך אין פחד,

אין דין,

אין כבר דיין.

הוא יסתובב כבן חורין,

מעשיו התיישנו זה מכבר.

מוכן ומזומן לטרוף את בנותיכן.

בכו את בכי הבנות ההן,

הטו אוזן,

הקשיבו לקולן הנאלם.

אל תעשו עצמכם כלא מקשיבים,

כלא יודעים,

הוא יחזר על פתחן וימצא אותן,

הן לא תדברנה,

תפחדנה לומר,

הגם מי ששומע לא יתן להן יד?!

בכו את בכי הבנות ההן.

הקשיבו להן,

שמרו עליהן מפניו.

Ynet: "לאחר ארבע שנים: חנן גולדבלט ישוחרר מהכלא http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4308475,00.html

ועדת השחרורים החליטה להיענות לבקשתו של השחקן שאנס, ולקצר שליש מתקופת מאסרו. הפרקליטות תוכל לערער

השופטים בבית המשפט העליון, על אף שהפחיתו מעונשו, קבעו כי גולדבלט אימץ "דפוס התנהגות עברייני", שבמסגרתו ביקש בדרכי מרמה, ובמקרים מסוימים אף באמצעים פיזיים, להביא נשים צעירות וחסרות ניסיון לקיים עמו מגע מיני, תוך נקיטת יחס אינסטרומנטלי כלפיהן, הרואה בהן אך כלי למימוש יצריו".

וואלה (http://news.walla.co.il/?w=/10/2581663):

"מחלקת בריאות הנפש של שב"ס האומדת את רמת מסוכנותו של האסיר בפני הוועדה, קובעת כי גולדבלט הוא ברמת מסוכנות נמוכה עד בינונית. עם הנתונים האלה יופיע השחקן בפני ועדת השחרורים - המורכבת משופט בדימוס, נציג שב"ס ושני נציגי ציבור מתחום הטיפול - ויבקש ממנה לשלוח אותו הביתה".

מספר הערות על המהלך הזה:

א. העונש למי שהורשע באונס היה אמור להיות מורכב משלושה היבטים:

1) עונש על המעשה. מבחינה זו מדינת ישראל מקילה ביותר. אנחנו מדברים כאן על אדם שהורשע בארבע מעשי אונס, ומשתחרר לאחר ארבע שנים. האם זה העונש שהשופטים היו גוזרים על מי שאנס את בן משפחתם?

2) המסוכנות לחברה. קיים מודל ענישה העושה הבחנה בין העונש לבין אינטרסים של הגנה חברתית. גם כאשר נגזר על עבריין עונש קל, שיקולים של מסוכנות לחברה עשויים להשאיר את העבריין בכלא כסוג של מאסר מנהלי. במקרה של גולדבלט נקבעה לו רמת מסוכנות לא הנמוכה ביותר,כפי שנכתב בכתבה בוואלה. להדיוטות ארחיב קצת בעניין הזה. בשנת 2005 נחקק חוק הגנת הציבור מפני עברייני מין. החוק קובע, שאדם לקראת שחרור יעבור אבחון מסוכנות ע"י איש מקצוע – או פסיכולוג, או עובד סוציאלי או קרימינולוג – ולפי האבחון, אם יקבע שהמסוכנות שלו יותר מנמוכה, אזי אפשר יהיה לבקש עליו צו פיקוח שמונע ממנו בהוראת ביהמ"ש כל מיני דברים, למשל לעבוד במקומות מסוימים, להחזיק חומר פורנוגראפי, למנוע להיכנס למקומות יש ילדים קטנים, לנסוע באוטו וכו'. מאוקטובר 2007 הוא חל גם על עברייני מין שפגעו בקטינים ומשנת 2011 הוא חל על כל עברייני המין בכללותם. החוק הזה מבטא סתירה פנימית, מפני שאם אתה כבר מכיר במסוכנותו של עבריין המין, אין שום סיבה להשאיר לו מרחב פעולה כה גדול. המודל שהוצע תחילה, השארתו של העבריין במעצר מנהלי, הרבה יותר מתאים מבחינה זו.

3) הפגיעה בנאנסות. לצערי, המרכיב הזה משוקלל באופן חלש מאד בשיקולי פסק הדין. שחרורו מן הכלא של עבריין מין הוא תמיד פגיעה קשה במי שנפגעו ממנו. צווי ההרחקה למיניהם פותרים לפעמים את בעיית הסיכון הפיסי שמהווה עבריין המין כלפי קרבנותיו לשעבר, אולם הם לחלוטין אינם פותרים את התופעות הנפשיות הנגרמות בשל שחרורו המוקדם.

ב. חרטה כנה של עבריין מין היא נס (הרמן). כנראה שבוועדת השחרורים של השב"ס מאמינים בניסים, אבל הרבה יותר מתקבל על הדעת ש"החרטה הכנה" אינה אלא הצגה של שחקן מקצועי, כפי שכתב אחד המגיבים.

ג. גולדבלט, לדברי בית המשפט העליון, אימץ לעצמו "דפוס התנהגות עברייני". בהקשר של עברייני מין מדובר בדפוס ממכר. האם באמת וועדת השחרורים סבורה שאנס סדרתי מסוגל להיגמל מן הדפוס הזה?

ד. אוהבים. לדבר על "שיקום אסירים". למעשה מחקרים אינם מאששים את האפקטיביות של התכניות השונות לשיקום אסירים. תכניות השיקום מבוססות יותר על משאלת לב המבקשת לראות בדפוס העברייני משהו שניתן לתיקון, מאשר על מחקרים מדעיים. לנמק את שחרורו של אסיר בכך שעבר תכנית שיקום מזכיר קצת את המדע הנשכח,- אלכימיה.

ה. בכתבה ב-ynet צולמה תמונה של תומכי גולדבלט. עצוב שלכל עבריין מין יש מעגל תומכים, הדואגים שהוא יוכל להמשיך לבצע את פשעיו באין מפריע.

ביקשתי רשות לפרסם את השיר שבתחילת הרשימה. קיבלתי, עם התוספת:

"רק אל תשכח לפזר גשם של דמעות,

גשם דמעותיהם של אלה שנפגעו מן המהלך הזה".

שלכם

אודי