"גדול השלום"

בס"ד                                                                          ד' שבט תשע"ג

ברשימה האחרונה (7) שלי בקורס המקוון לקהילות (http://ercheiadam.wordpress.com/) כתבתי שהכרעות קשות, המודעות לכך שלא ניתן לצאת ידי הכול, ונדרש להחליט – לכאן או לכאן, תמיכה בפוגע או בנפגעת – הכרעות כאלו הן מבחן בגרות לקהילה.

מי מכם שחווה סיפור פגיעה שהתפרסם בתוך קהילה, שמע וודאי את המנטרה: "גדול השלום", כאשר הכוונה היא להטיל על הנפגעים את האחריות לכך שהשלום והשלווה אינם שוררים בקהילה.

אני רוצה לנתח את ערך השלום, ואת התפיסה המחשבתית היהודית אודות הערך הזה.

בהקדמה לסידור עולת ראי"ה מבחין הרב קוק בין שתי מוטיבציות לשלום ואחדות. המוטיבציה הבסיסית היא ההבנה שאדם הוא מטיבו יצור חברתי. הוא לא יוכל למלא את שאיפותיו במצב של בדידות. אם תרצו, אלו הרמות השנייה והשלישית בפירמידת הצרכים של מאסלו – הצורך בהגנה והצורך בהשתייכות חברתית. ברור לכול שהמדינה מגינה על אזרחיה טוב יותר מאשר הגנה אישית של כל פרט על עצמו. ברור גם שישנם יתרונות כלכליים ואחרים לחיי חברה. כל אלו יוצרים מוטיבציה להתאחד עם אנשים נוספים, ובכך להשיג חלק גדול יותר מן השאיפות הבסיסיות. המניע הזה לשלום ואחדות הוא בעיקרו חומרי, אולי גם רגשי, אך לא מעבר לכך.

המוטיבציה השנייה לשלום ואחדות היא ההבנה שה' ברא את העולם כעולם אחדותי, ולכן ניתן להתקדם אל עבר החזון של גאולת העולם מכל הסבל החומרי והרוחני רק באמצעות חיבור בין כל בני האדם, ובהמשך בין האדם לחי, לצומח ולדומם. המוטיבציה הזו קיימת כמובן רק אצל מי שמתחבר לאמונה שה' ברא את העולם, שהוא משגיח על ההתנהלות שלו, ושהמטרה של הבריאה היא הובלת העולם למצב של אושר כללי.

קל לראות את ההבדל בין שני המניעים לשלום. המניע הראשון בנוי על יסודות של אינטרסים אישיים. לעת עתה האמצעי להישגים שיש לאדם עניין בהם הוא שלום ואחדות, אולם כאשר תהיה דרך אחרת, טובה יותר, אותו אדם יוותר בקלות על השלום והאחדות הללו. לכן, הדרך מאחדות מבוססת אינטרסים למלחמה על האינטרסים קצרה.

לעומת זאת, כאשר המניע לשלום ואחדות הוא חיבור העולם אל הרעיון האלוקי למען האושר של הברואים כולם, מדובר בשלום שסופו להתקיים.

ישנן מספר מצוות והנחיות בתורה השוללות שלום של אינטרסים, כאשר הוא בא על חשבון ערכים אחרים. לדוגמה, כאשר בית המקדש קיים, נאסרה עבודת הבמות. זאת על אף שהקרבת הקרבנות בבמה נעשתה ברוב עם, ומתוך רצון לקשר עם ה'. העבודה הזו נאסרה מפני שהיא באה על חשבון האחדות הרחבה יותר, זו שנוצרת בעלייה לרגל לבית המקדש. בחיי היום יום שלילת עבודת הבמות באה לידי ביטוי באיסור לדרוש בשלום חברו לפני התפילה - אמר רב כל הנותן שלום לחברו קודם שיתפלל, כאילו עשאו במה" (ברכות יד). שלום שאינו נובע מתוך התפילה הוא שלום של אינטרסים אישיים. כלפי חוץ זה נראה ערך חיובי, אך לאמתו של דבר אין בו ממש.

ברשימה קודמת (http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/2012/10/blog-post_9.html) כתבתי לכם, שכל האמירות הקהילתיות במעגלים השונים הן אינטרסנטיות: הטענות של הפוגע על "עלילה" ועל "לשון הרע",
הצעקות של מעגל התומכים שלו על "הוצאת שם רע",
השתיקה של הקהילה בכדי "לא לקבל לשון הרע",
הכול אינטרסים.

הוסיפו לרשימה הזו את הטענה "גדול השלום". הטוענים כך מדברים על "שלום" אחר - "שלום עליך נפשי", לא על השלום שלנו.

שלכם

אודי