בס"ד יג בתשרי, תשע"ד
הרצאה, כנס "קולך" בר אילן
אתחיל באנקדוטה. הרציתי כאן גם לפני שנתיים. ההרצאה הוקלטה
וזמן קצר לאחריה השתמשו בה בכדי לנסות לפגוע בי. אני מניח שגם היום מישהו מקליט
מאותם נימוקים. אני אומר את זה כדי להמחיש לכם את שיטות העבודה של תוקפים מינית ומעגל
התומכים שלהם. אין מדובר בשיות תמימות. מדובר בעבריינים לכל דבר ועניין. זה אומר
שמי שמצטרף למאבק בפגיעות מיניות צריך לקחת בחשבון שינסו לפגוע בו פגיעה כספית,
תדמיתית, שהוא יקבל איומים בטלפון, תלונות שווא במשטרה ותביעות דיבה ההופכות את
היוצרות – עבריין המין תובע את מי שמגן על הנפגעות והנפגעים, או אפילו את הנפגעות
והנפגעים עצמם.
אני עומד לדבר על הפער בין הנרטיב
המגזרי, האופן שבו קהילות במגזר הציוני דתי היו רוצות לראות את עצמן והסיפור שהן
מספרות לעצמן על עצמן, לבין המציאות בהקשר לתקיפות מיניות, ועל כיווני פעולה
אפשריים.
הנרטיב המגזרי
לרבים ולרבות מאלו היושבים בקהל הייתה הזדמנות להיתקל בתגובה המעוותת
האופיינית לקהילה הציונית דתית באשר לעבריינות מינית המתגלה בתוכה. מי מכם/ן שעמד
בצד המותקף כאשר כל חטאו היה היותו קרבן לתקיפה מינית התקשה להבין את הפיכת
היוצרות הזו. אני רוצה לעמוד כאן על כך שהעיוות הוא תוצאה של אמונה עיוורת בסיפור
שאנחנו, כמגזר, מספרים לעצמנו על עצמנו, או מה שאני מכנה "הנרטיב
המגזרי".
יש בנרטיב הזה "קהילה". היא מורכבת כמובן
מאנשים טובים, "כמוך" (כפי שמתואר בפרסומת אחת). יש וועדת עזרה הדדית,
מדובר באנשים ערכיים, אידיאליסטים. הערכים המרכזיים הם: עם ישראל, ארץ ישראל, תורת
ישראל (כלומר, הרבנים המייצגים את תורת ישראל).
יש בנרטיב מרכיב נוסף – רב. הוא סמכות רוחנית, צדיק,
מרא דאתרא, הרב הצדיק, גם אם חטא, בוודאי עשה תשובה, שהרי אמרו חז"ל (ברכות
יט, א): "אם ראית תלמיד חכם שעבר
עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שבוודאי עשה תשובה". מכוח הרעיון הזה
חיפה בזמנו הרב דרוקמן על הרב קופלוביץ', ומכוחה הוא מזמין עכשיו את הרב אלון ללמד
אצלו בישיבה. אגב, ניתן לראות ברב דרוקמן "מגן הנרטיב המגזרי". מבלי
שהוא לוקח בחשבון שהמשמעות היא סיכון רב לנפגעים נוספים, סיכון שהתממש בפרשת
קופלוביץ', ורמיסת אלו שכבר נפגעו, במקרה של הרב אלון.
הרב הוא גם "האבא שלנו" כפי שכתב מישהו על פרשת ההטרדות
המיניות של הרב אבינר בזמנו:
..."הרב אבינר! הוא מורה
הדרך, ה"אבא הרוחני" של כולנו. של כל הדור הצעיר, החבר'ה שלומדים
בישיבות תיכוניות ואולפנות, החבר'ה שהולכים לבני עקיבא. את ההדרכות, העצות והתורה
שלו כולנו שתינו ושותים בצמא בכל הנושאים ממש: באמונה ובעבודת השם, בצניעות
ובבניין הנפש, ביחס למדינה ולתקופה, ובהתמודדות עם כל המאורעות של הזמן האחרון,
ובמה לא. אם לא הוא, מה היינו עושים? ולכן כשפוגעים בצורה כזו ב'אבא' שלך, במי שאתה חייב לו כל כך
הרבה, אתה לא יכול לשתוק. ובאמת זו לא פגיעה רק בו, כאדם פרטי, אלא בעצם בכל מה שהוא מסמל,
בכל הערכים שהוא מייצג, בכל העולם הרוחני שהוא בא ממנו. זו פגיעה בכולנו, ובכל מה
שאנו מאמינים בו. ועל זה בוודאי שאיננו יכולים לעבור לסדר היום".
מה אין בנרטיב המגזרי?
אין בנרטיב המגזרי נפגעי
תקיפה מינית. הם לא קיימים. הם לא היו קיימים בטיוח מעשיו של הרב קופלוביץ'
והם לא קיימים בסיפור הפגיעה של הרב אלון. כל ירושלים זרועה בנפגעיו, אבל העיסוק
הוא רק במשבר במגזר הדתי לאומי בעקבות הפרשה, או באשמתו של הרב אלון. הנפגעים פשוט
נעלמו. לא דנים בהם.
יותר מכך. בנרטיב הציוני דתי אין בכלל פגיעות מיניות, ואם יש, זה "ממש
חריג", ולא צריך לדון בזה כל כך הרבה. עדיף לטאטא את זה מהר מתחת לשטיח (הרב
רוזן, סרוגים)
בזמנו, הרב אקשטיין, מי שהקים יותר מאוחר את מרכז הגמילה מסמים
"רטורנו", ניסה לשכנע את חברי ועד הקהילה במכסיקו, שם שהה בשליחות,
בצורך לטפל בבעיית ההתמכרות הפושה בקרב צעירי הקהילות. הוא נתקל באוזניים אטומות
שסירבו להכיר בהימצאותה של התופעה. מספר הרב אקשטיין:
"לאחר כשנה, כשהפרויקט כבר התקדם, היה לנו צורך בתמיכה כספית.
התקשרתי לאחד מנשיאי הקהילות. הוא בירך אותי על פעילותי אבל טען שהנושא לא
רלוונטי עבורו מפני שבקהילתו אין מכורים לסמים. אמרתי לו שכרגע מטופלים אצלי
צעירים מהקהילה שלו ושאני מוכן להגיע איתם אל המשרד שלו עוד באותו יום, אם יש לו
עניין בכך. הוא הביע עניין. כעבור מספר שעות הגענו למשרדו, אני ועוד מספר מטופלים.
הוא עבר בין הצעירים שהציגו את עצמם וסיפרו לו על משפחותיהם, אותן הוא הכיר כמובן.
כשהוא הגיע אל האחרון שבהם הוא נחרד לגלות שזהו אחיינו. האחיין הביט בעיניו ואמר
'נכון, אני אחיין שלך, אני מכור כמו כולם כאן'. אני זוכר כיצד הנשיא רעד. הוא ביקש
מכולם לצאת מהמשרד ושאל אותי איך הוא יכול לעזור לי. יכולתי לבקש ממנו כל סכום שרק
רציתי אבל החלטתי להעביר לו את המסר בצורה חזקה יותר. אמרתי לו 'אני כבר שנה
במכסיקו ואני לא מצליח להירדם בלילות בגלל האחריות שמוטלת על כתפיי, אני פוחד
שימותו אנשים. כבר מתו כמה. עכשיו אני לפחות אדע שיש עוד מישהו שלא ישן בלילות'
ויצאתי משם".
ההתמודדות עם ההכחשה של חברי הקהילה ומנהיגיה היוותה את הקושי הגדול
שעימו היה עליו להתמודד. אנשים ראו את תופעת ההתמכרות ככישלון חינוכי, והודאה בדבר
הימצאותה של התופעה הייתה למעשה הודאה בכישלון.
לאחר ארבע שנים במכסיקו חזר הרב אקשטיין עם משפחתו לארץ. הוא כבר למד
לדעת שבעיית ההתמכרויות קיימת בכל שכבות האוכלוסייה, והיה נחוש להקים גם כאן קהילה
טיפולית שתפנה דווקא לחברות הנוטות להתעלם מקיומה של הבעיה. אביו, שהיה אז נשיא
אוניברסיטת בר אילן, סייע לו באמצעות קשריו עם בעלי תפקידים והפגיש אותו עם מנהל
מחלקת החינוך הדתי של משרד החינוך ועם כל המפקחים הדתיים. הוא תיאר בפניהם את
עבודתו עם מכורים בעת שליחותו במכסיקו והתריע על כך שחשוב לטפל במכורים בקרב
הציבור הדתי בישראל. בדומה לתגובתם של נשיאי הקהילות היהודיות במכסיקו. כולם
הכחישו את קיום הבעיה. "זה לא רלוונטי לציבור שלנו", אמרו לו...
במידה
רבה אנחנו, המנסים לגרום לציבור הציוני דתי להכיר במציאות, בכך שהתופעה של פגיעות
מיניות חוצה מגזרים מרגישים הרגשה דומה. אנחנו לבד במערכה. אנחנו והנפגעים. ועם
זאת, אנחנו מקווים לתהליך של הכרה בהיקף העבריינות המינית במגזר. עד שזה יקרה,
בואו ונראה מה קורה בפועל.
בעיני,
אחד המסמכים המשקפים את הנרטיב המגזרי המעוות בנושא הזה הוא מכתב של שנכתב באתר
"כיפה לפני 11 שנים, על ידי הרב שמואל אליהו, בהקשר
לפרשת ההטרדות המיניות של הרב אבינר. אני רוצה לנתח את מרכיבי המכתב הזה מפני
שחשוב לי שתבינו שהטענות נגד הנפגעות והנפגעים אינן ענייניות. הטענות המעוותות האלה
הן חלק מ"הנרטיב המגזרי". ובכן:
1.
זו תמיד עלילה – הרי אנחנו מאמינים שאנחנו תמיד צודקים. אנחנו
אידיאליסטים, וצחים כשלג. לכן, זו חייבת להיות עלילה.
2.
התבטלות כלפי רבנים – התופעה של התבטלות כלפי רבנים היא חלק מן
הנרטיב הציוני- דתי. באמצעות ההתבטלות אנשים פוטרים את עצמם מלחשוב. הבעיה
מתחילה כאשר מתעורר צורך בחשיבה נגד דעות הרבנים. במקרה הזה, עצומת הרבנים הייתה
בעצם ביטוי לאחוות הרבנים. ההתבטלות כלפי הרבנים גרמה לכך שהקול הציבורי יזדהה עם
הסקטור הרבני, ולא יאפשר לקולות של חשיבה עצמאית להישמע. חשוב להוסיף: בכדי לפסוק
הלכה על רב להיות בקי בהלכה, וגם להבין היטב את המציאות שעליה הוא נשאל. בפרשת הרב
אבינר שררה בורות רבה בקרב הרבנים בנושא הזה, ועל כן הם לא היוו כלל סמכות בהקשר
הזה. הדבר לא הפריע להם להביע את דעתם כאילו היא פסק הלכה מוסמך.
3.
מדובר באנשים שהם נגד רבנים – הטענה שמדובר בתקיפת רבנים נועדה לחזק את הטענה
שמדובר ב"עלילה". האדם הסביר ישאל את עצמו: מדוע מעלילים על הרב אבינר
ולא עלי? התשובה שניתנת כאן היא: מעלילים על רבנים, כי שונאים אותם. כמובן, מי
שבנרטיב שלו רבנים נתפסים כסמכות, ימהר לתמוך ברב אבינר כחלק מההגנה על הנרטיב שלו
עצמו. אני מניח שהיושבות כאן מכירות את המוטיב הזה היטב. חלק משמעותי ממסע
הדה-לגיטימציה שנעשה לארגון הוא התיוג לפיו הארגון אימץ עמדה אנטי רבנית.
4.
מדובר בפעולה נגד המתנחלים –הטענה כאילו התקשורת מפרסמת את דבר התלונה מפני
שהיא מתנגדת למפעל ההתנחלות משדרת את המסר שאם הנרטיב שלך כולל את האידאולוגיה
המתנחלת, אתה אמור לתמוך ברב אבינר.
5.
גיוס הלכות לשון הרע והוצאת שם רע - "התוקף המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו,
עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא
עולה הדבר בידו הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי
הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים,
החל בהכחשה צעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי כל מעשה
זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע
מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם
הלאה" (הרמן, 2003(. קל לראות, שהטענה על לשון הרע
והוצאת שם רע מכסה את כל ספקטרום הטענות האופייניות לתוקף. תחילה "סודיות
ושתיקה". הרי הלכות לשון הרע מחייבות אותנו לכך! אחר כך הפוגע תוקף את אמינות
קרבנו, שכן הלה אינו אלא "מוציא שם רע". הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו
שומעים מפני ש"אסור לקבל לשון הרע", והרי אמרו חכמים: "שלשה
לשון הרע הורגת. האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו. והמקבלו יותר מן האומרו"
(רמב"ם). התוקף טוען גם שהנפגע משקר, ואינו אלא "מוציא שם
רע". הלכות לשון הרע הן אפוא מקור נרחב לקוי ההגנה המקובלים על תוקפים
מינית במגזר הדתי, באיצטלא הלכתית, פעמים
רבנית.
6.
הוקעת המוטרדות – מבחינת הנרטיב המגזרי, תלונה
על תקיפה מינית היא הפרעה. היא אינה מאפשרת להמשיך להאמין בשלווה בסיפור הדמיוני שאנחנו מספרים
לעצמנו על הקהילה והמגזר. הוקעת המוטרדות והנפגעות נועדה לבטל את ההפרעה הזו. בכך
מועלת הקהילה ביעודה שכן לתגובת הקהילה יש השפעה עמוקה על שיקום הנפגעות מן
הטראומה שעברו. איחוי הקרע בין נפגע הטראומה לעולם הסובב אותו מותנה ראשית, בהכרה
ציבורית באירוע הטראומתי, ושנית, בצורה כלשהי של פעולה קהילתית. משהוכר בפומבי
שאדם נפגע, שומה על הקהילה להטיל אחריות לפגיעה ולתקן את הנזק. שתי התגובות האלה –
הכרה ותיקון המעוות – הכרחיות לשיקום הרגשת הסדר והצדק של הנפגעים" (הרמן,
2003). במקרה הזה, לא רק שהקהילה לא הוקיעה את המטריד, אלא שהיא מצאה לנכון לעשות
את ההפך, ולהוקיע את המוטרדות. לצערי, זו תגובה קהילתית האופיינית למגזר. על
המשמעות של ההוקעה כותבת לי אחת מהן: " מי
שלא חי בלב לבה של החברה התורנית-ישיבתית אולי לא מבין לגמרי מה המשמעות של גיוס
בכירי הרבנים למתקפה אדירה נגד אשה ונגד משפחה, שכולה נפגעת - וזה כולל את 11 אחי
ואחיותי, את אמי, את ילדי הבוגרים והצעירים וגם דודים ודודות ושאר קרובים. החברה
מסמנת משפחה, לא רק את המתלוננת עצמה והשמועות שהופצו במהירות פגעו מאוד במשפחה.
בעצם פגעו זו מילה עדינה, משפחה שיש לה מעמד מכובד מוצאת את עצמה ברגע אחד מסומנת
כאויבת של ההתיישבות ושל התורה. זה שבר שקשה לתארו, זה ריסוק של אנשים פשוטו
כמשמעו ואחד הקרובים הגיב בצורה מאוד קשה, על סף התמוטטות".
7.
גיוס מערכת המצוות בכדי להכחיש את התקיפה – אחד המאפיינים הייחודיים להכחשות האלימות המינית
במגזר הדתי הוא גיוס מערכת קיום המצוות. תחילה, גויסו הלכות הוצאת שם רע
ואמירת לשון הרע לצורך ההכחשה והמזעור. בהמשך גויסה המצווה המפורסמת "ואהבת
לרעך כמוך". מחשש שמא הפיתוי להאמין יגבר על המצווה הזו, גייס הרב שמואל
אליהו לתעמולה את דברי הרמח"ל בספר "מסילת ישרים", המתאר את חיי
האדם כחיים של עמידה בניסיונות. בכך הוא משרת את האסטרטגיה של התוקף, כפי
שכותבת הרמן (2003).
אלימות
כמו שהדגשתי
בהתחלת ההרצאה, כשאנחנו עוסקים בפגיעות מיניות אין מדובר רק בהיבט הטיפולי. חשוב לזכור
שאנחנו עוסקים בעבריינים. גם בפרשה הרב אבינר ההיבט הזה בא לידי בטוי. יאיר שפירא ב"יומן שבועי" ("מקור
ראשון, 13.6.2003) כותב:
"בשבוע שעבר התכנסו
בדירה בירושלים אישים בולטים בציבור הדתי לאומי. ביניהם עיתונאים בכירים, רבנים
וראשי מוסדות תורניים. הם דנו שם בדרכים להחזיר את הפרשה לסדר היום הציבורי. לא רק
כדי לתת סיכוי לבירור תלונות הנשים, אלא בעיקר כדי לדון בתגובה האוטומטית של רבים בהנהגה
הציבורית שעשו יד אחת להשתקה מהירה של הפרשה. בפגישה עלה החשש כי המסר שהועבר
לנשים בציבור הדתי הוא שלא כדאי להתלונן. שיש אנשים בעלי מעמד וכוח שאיתם אסור
להתעסק. שעל מזבח חילול השם תוקרב אפשרותן של נשים שלטענתן הותקפו או הוטרדו לתבוע
את עלבונן.
לפחות חלק
מהמשתתפים הנכבדים הגיעו למסקנה העצובה כי הם עלולים להסב לעצמם נזק גדול מדי אם
יתמכו בגלוי במהלך שכזה. בינתיים הם מעדיפים לנסות ולטכס עצה במסתרים. אף אחד, כך
מסתבר לא רוצה לראות את שמו מתנוסס על פשקעוויל או עם "חשבון פתוח" של
מקורבי הרב אבינר".
מה אפשר לעשות עם זה?
א.
ברמת הקהילה חשוב להנכיח את הנפגעים. לא לוותר. לדבר על התקיפה המינית
ועל קרבנותיה כל הזמן. זה מאפשר לחיות במציאות, ולא לשגות בדמיונות. רק כך נוכל
לייצר חברה מוגנת יותר.
ב.
חשוב גם לא לפחד מהאלימות של הפוגע ותומכיו כפי שקראה השופטת דורנר. בסופו
של דבר היכולת של עברייני מין ותומכיהם לפגוע במתנגדים להם מוגבלת לגדר ההיקפית של
הישוב, או לגדר הדמיונית של המגזר. צעד אחד החוצה ויצאת מטווח השליטה שלהם.
ג.
אני רוצה "למכור לכם" הצעה להשתתפות בתכנית, "פגיעות
מיניות פוקחים עיניים" – תכנית המיועדת לקהילות ולצוותים חינוכיים, אנחנו
מלמדים להודות במה שמתרחש במציאות – "אחת משלוש נשים ואחד משישה ילדים"
זה גם אצלנו. אורח החיים הדתי אינו מגן מפני פגיעות מיניות, ולכן כדאי מאד שנחשוב
איך להתמודד עם זה. אלו הילדים, הבנות והנשים של כולנו. קישורים לתכנית:
סיכום
- דיברתי על
הנטייה לשקוע בסיפור שאנחנו, כמגזר, מספרים לעצמנו, סיפור שבו אין נפגעים
ותוקפים מינית, ובאופן כזה להתנתק מהמציאות הממשית.
- דברתי גם
על כך שההשתקה של פגיעות מיניות, מעבר להיתפסות לנרטיב המגזרי, היא גם תוצאה
של אלימות כזו ואחרת, של תוקפים מינית ומעגל התומכים שלהם.
- ולבסוף,
דיברתי על הצורך להנכיח את המציאות הזו בחיינו בכדי שנוכל להתמודד איתה,
וליצור חברה מוגנת יותר ומוסרית יותר.
- לסיום, אני
רוצה להתייחס לתגובה שנשמעה בקהל: "יש גם תלונות שווא. נגד הבן שלי
התלוננו, ולבסוף התיק נסגר". אני רוצה לומר בקול רם וצלול: העובדה שזה
הבן שלך, אינה מחייבת שהתלונה הייתה תלונת שווא. גם העובדה שהתיק נסגר היא
חסרת משמעות. אני עצמי יודע על פדופיל שהיה גר באחד הקיבוצים בעמק, ויום יום
היה אורב לילדה שחזרה מהגן ותוקף אותה מינית. היום הוא גר בהושעיה. הוא נעצר,
שוחרר, והתיק נסגר. לכבוד סגירת התיק הוא ערך "סעודת הודיה". דיברתי
על כך עם הרב של הושעיה, ואמרתי לו שהישוב חייב להציב שמירה הדוקה על הפדופיל
הזה. "מה אני יכול לעשות" טען הרב. התיק נסגר בעילה של "חוסר
אשמה". ובכן, אין שום קשר בין המציאות לבין המצב המשפטי. גם פדופיל
מסוכן עלול להשתחרר בעילה של חוסר אשמה. כאשר מדברים על מוגנות ועל הכרה
בנפגעים אנחנו מדברים על המציאות כפי שהיא, וגם בהקשר הזה, אין כל טעם לספר
לעצמנו סיפורים שאין בינם לבין המציאות ולא כלום.
שלכם,
אודי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה