איך שוב זה קרה לי?

בס"ד                                                                                             ג' בתמוז תשע"ד

משהו על המנגנונים שמביאים לקרבנות חוזרת ונשנית של נפגעות תקיפה מינית, על קו החזית של הבחירה החופשית, ועל האופן שבו אנחנו אמורים לדחוף אותו לכיוון החופש והחירות.

הסיכון להיפגע מתקיפה מינית הוא גבוה – אחת לשלוש או ארבע נשים, ואחד לששה ילדים. מסתבר שאצל נפגעי התעללות בילדות הסיכון הזה מוכפל (Russell, 1986).

למה זה קורה? מה יש בנפגעות התעללות שמושך את הקרבנות החוזרת?

פסיכולוגים מונים מספר מנגנונים שמובילים לכך:

1.      נפגעי התעללות מתקשים מאד לשמור על עצמם בהקשר הזה. אם מדובר בזוגיות אזי הכמיהה שלהם לחום ואהבה מקשה עליהם להציב גבולות ברורים. היא גם משבשת את חוש השיפוט שלהם. יש להם גם נטייה לדימוי אישי גבוה של הזולת, ודימוי עצמי נמוך מאד שלהם, מה שמערפל עוד יותר את חוש השיפוט שלהם. קל לתוקפים למיניהם לנצל את החולשה הזו.

2.      דפוסי הצייתנות של נפגעי התעללות גורמים לכך שהם טרף קל לכל מי שנמצא בעמדת כוח או סמכות. נפגעים רבים כמעט אינם יכולים לראות את עצמם במצבים של כוח ובחירה, ולסרב לדרישות של ההורה, החבר, הבוס ועוד.

3.      סגנון ההגנה הדיסוציאטיבי שלהם מפריע להם להעריך את הסכנות. ניקח לדוגמה ביקור אצל רופא נשים. אובייקטיבית, עם כל ההערכה לרופאי נשים, מדובר בסיכון. מי שרוצה להגן עצמה תלך לרופא עם בן זוגה. נפגעות תקיפה מינית בדרך כלל לא יראו את הסיכון שבכך. להפך, הן יקוו ל"חוויה טובה", שתהיה סוג של "תיקון" לטראומת התקיפה. המשאלה לתיקון חוויית הטראומה מביאה את נפגעי ההתעללות להתעלמות או המעטה בערכם של רמזים לסכנה, רמזים המביאים אדם מן השורה למצב של דריכות לסכנה (הרמן, 2003).

הרב אליהו דסלר, מי שהיה בזמן מלחמת העולם השנייה רב באנגליה, ומאוחר יותר "משגיח" בישיבת פונוביז' כתב מסה על הבחירה החופשית. הוא מתאר את המאבקים של האדם לבחירות נכונות כקו חזית במערכה מלחמתית. קיים שטח שכבר נכבש – אותם דפוסי התנהגות ומחשבה ראויים, שהאדם כבר רכש לעצמו. שטח אחר הוא זה שעדיין אינו רלוונטי ל"מלחמה". הוא נמצא הרחק מעבר למקום שהאדם מסוגל להיאבק עליו. העימות נמצא רק בקו מסוים, רצף של אמיתות והתנהגויות ראויות, שהאדם נאבק עם עצמו האם לאמץ אותן או לוותר עליהן. זהו קו החזית של הבחירה החופשית. אם ינצח, יגדיל את "השטח הכבוש" על ידו, כלומר את המרחב שבו הוא חופשי לבחור כרצונו.

דוגמה ידועה היא דבריו של רבי אברהם אבן עזרא (שמות יד, יג) על חוסר האונים של עם ישראל מול פרעה הרודף אחריהם בים סוף.

"יש לתמוה איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם?

ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם?

התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו. והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה".

מלחמה נגד המצרים כלל לא נתפסה כאפשרות מציאותית. "הניסיון" שה' מנסה את בני ישראל על הים הוא: האם יאמינו בכך שה' יילחם עבורם, או לא. בכל מקרה, אין שום ציפייה מהם שייקחו את היוזמה ויגנו על עצמם. הם עדיין לא במקום הזה.

במידה רבה זהו מצבם של נפגעות התעללות. אפשר לומר בוודאות שאין ציפייה מהן לאסרטיביות אגרסיבית. הן עדיין לא שם. מה שכן יכול להיות רלוונטי הוא כניסה לתהליך של "גדילה". קואוצ'רים אוהבים לספר סיפור של חורחה בוקאי, סופר ארגנטינאי, אודות הפיל בקרקס. כך הוא מספר:

כשהייתי קטן, אהבתי מאוד את הקרקס.

במיוחד אהבתי את החיות, ומכל החיות אהבתי את הפיל.

במשך ההופעה

היצור הענקי הזה

הציג את כישוריו.

בהפסקה שבין ההופעות היה הפיל קשור בשרשרת ליתד שהייתה נטועה באדמה.

היתד לא הייתה אלא חתיכת עץ לא גדולה, ורק כמה סנטימטרים ממנה היו תקועים באדמה.

למרות השרשרת הכבדה והחזקה היה ברור לי לחלוטין, שהחיה הזאת שיכולה לעקור עץ שלם מהשורש ללא קושי, יכולה בקלות רבה למשוך את היתד הקטנה מהאדמה ולברוח.

התעלומה הייתה ברורה וגלויה לעין:

מה מחזיק אותו שם?

כשהייתי בן חמש או שש, עדיין סמכתי על חכמתם של המבוגרים, שלשאלתי ענו, כי הפיל אינו בורח מפני שהוא פיל מאולף.

שאלתי: אם הוא מאולף, למה צריך בכלל לקשור אותו?

אני לא זוכר שקבלתי תשובה הגיונית.

עם הזמן שכחתי את תעלומת הפיל והיתד,

אך לפני כמה שנים פגשתי מישהו מספיק חכם, שידע את התשובה:

הפיל לא בורח כי הוא קשור ליתד דומה מאז שהיה צעיר מאוד."

עצמתי את עיניי ודמיינתי את הגור הקטן, רגע אחרי שנולד...

אני בטוח שאז הפילון דחף, משך, הזיע ועשה הכול להשתחרר, אבל לשווא!

היתד הייתה חזקה ממנו.

אני מוכן להישבע שהפילון היה נרדם מותש מהמאמצים,

כדי לקום למחרת היום ולנסות להשתחרר, וכך גם ביום שאחרי ובזה שאחריו.

עד שהגיע היום, יום איום ונורא בחייו של הפילון,

שבו השלים עם חוסר האונים שלו ונכנע לגורלו.

מותר האדם מן החיה הוא בין השאר האפשרות למודעות עצמית. לפילים אין מודעות עצמית. הפיל לא יאמר לעצמו יום אחד: הייתי קטן ולכן לא היה לי כוח. עכשיו אני גדול, אולי אנסה שוב? לאנשים יש את היכולת הזו, לא רק לגדול, אלא גם להיות מודעים לכך שהם כבר גדולים, שהם יכולים לסרב, שמול כוח וסמכות הם יכולים להציב כוח נגדי, מה ש"הילדה הקטנה" לא יכלה לעשות.

המיומנויות הללו אינן צומחות מעצמן, אבל בהחלט אפשר לרכוש אותן. נדמה לי שזהו הצעד הרלוונטי לנפגעות התעללות – לבחור "לגדול" ולבחור להיות במודעות לכך ש"עכשיו אני גדולה".

לפני מספר חודשים ביקרתי בעמותת "אל הלב", המלמדת את המיומנויות האלה בשיטת "אימפקט". מומלץ בחום.

http://www.elhalev.org/index.php?option=com_content&view=article&id=69&Itemid=95&lang=he

שלכם

אודי