הכל אינטרסים

בס"ד, כג בתשרי, אסרו חג סוכות תשע"ג

את הרשימות הבאות אקדיש לביטוי "לשון הרע" שמוזכר משום מה תדיר בהקשר לפגיעות מיניות.

כאשר עולה לכותרות מקרה של פגיעה מינית, מתלווים אליו פעמים רבות ביטויי צדקנות מהלכות לשון הרע. תחילה הם נשמעים מצד הפוגע עצמו. אחר כך הם נשמעים מצד מעגל התומכים שלו, ולבסוף, מצד מעגל רחב של אנשים תמימים שיש להם עניין שלא להאמין לנפגעים. אמירות כמו: "לשון הרע דבר נורא" בהקשר הזה עלולות לגרום לנפגעים להרגיש לא נוח כלפי מעגל התמיכה של הפוגעים, שלכאורה, נזהרים בדיני לשון הרע. המטרה של הרשימות הבאות היא לתת לכם, הנפגעים, את הכלים להתייחס באופן מאוזן לטענות הללו.

ברשימה הזו אני רוצה להתחקות אחר מקור האמירות על לשון הרע לסוגיו, ולהסביר מדוע הן כה רווחות בהקשר של פגיעות מיניות.  

אתחיל מהמעגל הראשון – התוקף עצמו, הטוען: "זו עלילה", "מכפישים אותי", "שופכים את דמי". בנאומו המפורסם טען הנשיא לשעבר קצב, שהואשם בכמה מקרי אונס, שחומר החקירה מלא בשקרים, עדויות שזוהמו, והתערבות גסה של פוליטיקאים ועיתונאים. "הכל נשען על רכילויות ושמועות בלבד, ללא שום ראיה ושום בסיס", אמר. דברים דומים נאמרו על ידי אישים דתיים שהואשמו בפגיעות. שם נלוותה הטענה ההלכתית אודות "לשון הרע".

מאיפה זה בא?

בכדי לאתר את המקור, עלינו להכיר את דפוסי ההכחשה והמזעור של פוגעים מינית. גו'דית לואיס הרמן בספרה "טראומה והחלמה" (עמ' 20) מתארת היטב את הדפוס הזה:

"התוקף המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידו הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה צעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה".

קל לראות, שהטענה על לשון הרע והוצאת שם רע מכסה את כל ספקטרום הטענות האופייניות לתוקף. תחילה "סודיות ושתיקה". הרי הלכות לשון הרע מחייבות אותנו לכך! אחר כך הפוגע תוקף את אמינות קרבנו, שכן הלה אינו אלא "מוציא שם רע". הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים מפני ש"אסור לקבל לשון הרע", והרי אמרו חכמים: "שלשה לשון הרע הורגת: האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו. והמקבלו יותר מן האומרו" (רמב"ם הלכות דעות, ז, ג). התוקף טוען גם שהנפגע משקר, ואינו אלא "מוציא שם רע". הלכות לשון הרע הן אפוא מקור נרחב לקווי ההגנה המקובלים על תוקפים מינית. והכול באיצטלא הלכתית, פעמים רבנית.

זהו המקום שממנו הטענות האלה באות. הפוגע, כפי שאתם בוודאי יודעים, אינו צדיק. זוהי בסך הכול צדקנות מניפולטיבית.

המעגל השני, מעגל התמיכה האקטיבית בפוגע, צעקני כמעט כמו התוקף עצמו. מהיכרות עם מספר רב של מקרי פגיעה אני יכול לומר שלכל אחד במעגל הזה יש אינטרס מאד ברור להשתיק את הסיפור. לפעמים נמצאים במעגל הזה אנשים שהם עצמם פגעו מינית, והם סבורים שאם יטענו שסיפור הפגיעה של פלוני הוא עלילה, הם יוכלו לומר גם על הטענות נגדם שהם עלילה. על כך אמרו חכמים: "לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב אלא שהוא מינו'' (בבא קמא צב, ב).  במקרים אחרים מדובר על אינטרסים חברתיים או כלכליים מובהקים. כך או כך, מדובר באנשים המגנים על עניינים שלהם, לא על עולם ההלכה.

המעגל השלישי הוא מעגל האנשים שאין להם אינטרס מובהק להשתיק את הסיפור, אך יש להם עניין לחיות בשקט. "גדול הפיתוי לעמוד לימין התוקף", כותבת הרמן. "זה אינו מבקש אלא שהצופה מן הצד ישב בחיבוק ידיים. הוא פונה אל הרצון האוניברסלי שלא לראות רע, לא לשמוע עליו ולא לדבר עליו הנפגע, לעומת זה, מבקש מן העומד מן הצד לחלוק עמו את משא הכאב. הוא תובע פעולה, מעורבות וזכירה".

הנפגעים הם "רעש" מבחינת הקהילה. הם תובעים ממנה עשייה. הטענה על "לשון הרע" עשויה להיות הצדקה להמשיך ולשבת בחיבוק ידיים. 

במילים קצרות: הטענות של הפוגע על "עלילה" ועל "לשון הרע",
הצעקות של מעגל התומכים שלו על "הוצאת שם רע",
השתיקה של הקהילה בכדי "לא לקבל לשון הרע",
הכל אינטרסים.

אתם הנפגעים אל תרגישו לא בנוח עם הטענות הצדקניות האלה, המגיעות ממקורות מפוקפקים. האמירה הנקייה והחפה מאינטרסים שאינם ממין העניין היא זו שלכם. השמיעו אותה בגאון.

שלכם

אודי