על כמות ואיכות

בס"ד                                                                מוצ"ש, ז אדר ב, תשע"ד

מן הסתם שמתם לב שלאחרונה אני כותב פחות בבלוג הזה, מפני שאני עסוק, וגם מפני שנדמה לי שעיקרי הדברים כבר נכתבו, ועכשיו הגיע הזמן לעשות, ולהפסיק לדבר.

שתי נקודות בקשר לכך:

ראשית, אם יש נושאים שאתם, הקוראים, רוצים שאתייחס אליהם, שלחו לי מייל, או תגובה (בבלוג יש אפשרות לתגובה אנונימית).

נושא שני, פעם בשבוע אני מקבל מפייסבוק הודעה:

"לא ביקרת ב-‏הרב של הנפגעים‏ לאחרונה וישנן כמה פעולות מהירות שתוכל/י לבצע כדי לעורר עניין בדף שלך".

התשובה לפייסבוק היא שהבלוג לא נועד להפצה המונית. השבת התחלתי ללמוד עם אחד מילדי את ספרו של הרמב"ם "מורה הנבוכים". בין הפתיחה להקדמה יש קטע שבו מנחה הרמב"ם את הקורא, באמצעות כללים אחדים, איך לקרוא את הספר. לסיכום הקטע הוא כותב:

"אני הגבר אשר אם נסגר סביבו הדבר, וצר לו המעבר, ולא אמצא עצה ללמד אמת שהוכח, אלא על ידי כך שיתאים למעולה אחד ולא יתאים לעשרת אלפים סכלים, הריני מעדיף לאומרו בשבילו, ולא אחוש לגינוי אותם ההמון המרובים".

אמירות מסוימות מובנות רק ליחידים. קיימת סבירות גבוהה שמי שאינם מבינים אותן יגנו אותן. אני לא מתרגש ממספרים, אומר הרמב"ם. די לי בכך שיש אחד שמצא תועלת במה שכתבתי.

גם אני...

שלכם

אודי

מיתוס התיק שנסגר

בס"ד                                                                        כד אדר א, תשע"ד

מי שאינו בקי במונחים המשפטיים רואה בכל תלונה על פגיעה מינית בשני צבעים – שחור ולבן. אם החשוד אשם, אזי המשטרה תמליץ להגיש כתב אישום והוא יואשם וייכלא. אם זה לא קרה, כנראה הכול עלילה, ו"סתם העלילו עליו".

כאשר לבורות המשפטית הזו מצטרף הרצון לראות בחברה "שלנו" חברה "שלא קורים בה דברים כאלה", קיימת מוטיבציה אדירה להגיע למסקנה שאכן מדובר בעלילה. העובדה שהחשוד חזר הביתה ולא נשאר במעצר מספיקה בדרך כלל לאנשי הקהילה שלו להחליט שמדובר בעלילה. בדרך כלל השחרור ממעצר או מחקירה מלווה בפעולת שיווק נרחבת אודות זכאותו של החשוד, שאליה מצטרפים חבריו, משפחתו ועורך דינו. כבר שמעתי על  ישוב שבו עשה עבריין מין כבד "סעודת הודיה" על סגירת התיק, במסגרת שיווק התדמית של אדם חף מפשע.

אז מהו בעצם ההליך, ומדוע רוב התיקים נסגרים?

ובכן, בפני נפגעת או נפגע פתוחות שתי אפשרויות משפטיות (וכמובן אינסוף אפשרויות מאבק אחרות, כפי שכתבתי בסדרת הרשימות הקודמת). אפשרות אחת היא לדלג על שלב התלונה במשטרה ולפתוח ישר בתביעת נזיקין אזרחית. היתרון במהלך כזה הוא שבתביעה אזרחית השופט יסתפק גם בראיות שסבירותן היא פחות מ-100%. גם אם הפשע לא צולם ואין עדים (מה שקורה בדרך כלל בפגיעות מיניות), השופט עשוי להשתכנע שהפשע אכן בוצע ולהיענות לתביעה. אם הנפגע או הנפגעת סבורים שניתן להגיע להרשעה פלילית, ייתכן שעדיף להמתין למיצוי ההליך הפלילי, ולבוא עם ההרשעה לתביעה האזרחית.

ערוץ משפטי שני, שבו צועדים רוב הנפגעות והנפגעים הוא הערוץ הפלילי. זה מתחיל בפנייה למשטרה והגשת תלונה מפורטת.

המשטרה תזמן את החשוד, והוא תמיד יכחיש את דברי המתלוננת. בדרך כלל הוא ייקח לעצמו עו"ד פלילי ויחד אתו יבנה גרסה שקרית שבה ישתמש בחקירת המשטרה ואחר כך בבית המשפט וכך יצור מצב של "מלה מול מלה", כפי שראיתם לא מזמן במשפטו של הרב אלון. החוקר במשטרה בדרך כלל כבר ראה ושמע הכול, ולכן הוא יאמין לתלונה. השאלה היא האם הוא יצליח לאסוף ראיות.

איסוף הראיות הוא תמצית  העניין, מפני שבמשפט הפלילי, אם לא הבאת ראיות ממשיות (כאמור, צילום האונס, D.N.A. עדים, או הודאה), גם אם המשטרה יודעת בוודאות שהיה אונס או פגיעה אחרת, ההליך לא יגיע לכדי כתב אישום.

אחרי איסוף הראיות התיק עובר מן המשטרה לפרקליטות. הפרקליטות בוחנת את הראיות שנאספו על ידי המשטרה ובהתאם לכך מחליטה האם יש סיכוי לכתב האישום להתקבל. במקרה שהפרקליטות סבורה שאין ראיות של 100% בשלב כזה או אחר התיק ייסגר. סיפר לי פרקליט שלעתים הוא נאלץ להורות למשטרה לשחרר עצור, כאשר הוא יודע שלמעשה הוא אומר להם: "שחררו את עבריין המין הזה כדי שיוכל להמשיך לאנוס". המשפט הפלילי הוא הליך המנסה להתמודד לאחר שקשר לעצמו את הידיים.

ענת אלימלך: תיק פתוח סגור

לפני 13 שנים מצאה המשטרה שתי גופות בירושלים: אחת הגופות הייתה של הדוגמנית והשחקנית היפהפייה ענת אלימלך. המשטרה קבעה אז שענת היא שרצחה ביריות את בן-זוגה, דוד אפוטה, ואז התאבדה. במשך יותר מעשור ניהלה משפחתה חקירה פרטית משל עצמם, עד שהשבוע קבע בית המשפט רשמית: אפוטה הוא זה שרצח את ענת מתוך קנאה והתאבד

נעם עמית | אולפן שישי, חדשות 2 | פורסם 04/03/11 20:43

העילות לסגירת תיק פלילי

בישראל ישנן שלוש עילות אפשריות לסגירת תיק. "לפי הספר", העילה היחידה המנקה את החשוד היא: נסגר "מחוסר אשמה". אם זו העילה, לכאורה פירושו של דבר שהפרקליטות משוכנעת שמדובר בתלונת שווא. עילה שנייה שבגינה נסגר תיק היא: "חוסר ראיות". כאמור, בדין הפלילי אם הסבירות היא רק 99% שהנאשם ביצע את העבירה, התיק ייסגר מחוסר ראיות וההדיוטות יאמרו: "זו הייתה סתם עלילה".בתלונות על פגיעות מיניות רוב התיקים נסגרים בגין העילה הזו. מדובר תמיד במעשים שבצנעה, הפוגע או האנס עושה את הדברים בסתר, ואם לא היו שם במקרה מצלמות אבטחה, התיק ככל הנראה ייסגר.

העילה המוזרה ביותר לסגירת תיק פלילי היא "חוסר עניין לציבור". מאחורי המלים היפות האלה מסתתרת הקביעה כי החשוד אשם וישנן ראיות להרשעה, אלא למשטרה ולפרקליטות ישנם דברים חשובים יותר לעשות.

לכן, בכל פעם שאתם שומעים ש"התיק נסגר" העלו את השאלה: "באיזו עילה"? בכדי לדעת מהי רמת המוגנות שלכם כאשר אתם או ילדכם חשופים למי שתיקו נסגר, חשוב לדעת, לפחות "לפי הספר", באיזו קטגוריה של סגירת תיק מדובר. אולם, לצערי, ממה שעולה מן השטח אני נוכח לדעת שהדברים אינם עובדים לפי הספר. בפועל תמצאו גם פדופילים שפגעו מינית עשרות פעמים מספרים לכם שהתיק נסגר מחוסר אשמה. זה יכול להיות שקר. הרי מדובר באנשים שחייהם מבוססים על שקר. אבל זה יכול להיות נכון. עורך דין פלילי נודניק מסוגל להציק לפרקליטות עד שיחליפו את העילה ל"חוסר אשמה". לכן, צר לי לומר לכם, אבל העובדה שהתיק נסגר אינה מלמדת דבר על מוגנות הקהילה. לפני שאתם שולחים את ילדכם עם נהג הסעות שתיק התלונה נגדו נסגר בעילה כלשהי, אפילו מחוסר אשמה, בררו היטב את העובדות עם מי שנפגעו, אלו שהגישו את התלונה וגם אלו שלא הגישו.

שלכם

אודי

האם קרבנות עבריינות מין מתחילים לעשות דין לעצמם?

בס"ד                                                       מוצאי שבת, כג אדר א', תשע"ד

לפני שנתיים התפרסמה בעתון "ישראל היום" כתבה על עשרות ילדים בשכונת נחלאות שנפלו קרבן לחבורת פדופילים

(http://www.israelhayom.co.il/site/newsletter_article.php?id=14629&newsletter=13.01.2012).

הכתבה הייתה בעצם כתב אישום  שעסק בכישלון המהדהד של המשטרה לפענח את הפרשה. המשטרה לא עשתה הרבה יותר מאשר לנפק תירוצים למחדליה; העדויות זוהמו, האוכלוסייה החרדית אינה משתפת פעולה עם המשטרה (פושעים רגילים תמיד משתפים פעולה עם המשטרה, אבל פושעים חרדים, לא ...) ועוד כהנה וכהנה. אילו המשטרה הייתה קבוצת כדורגל, המאמן היה מפוטר בו ביום על מחדל בסדר גודל כזה. אבל המשטרה אינה קבוצת כדורגל, וחוסר היעילות שלה אינו מעניין אף אחד. העובדה שעשרות ילדים יסחבו טראומות עד סוף חייהם ויתפקדו רק באופן חלקי בחברה הישראלית אינה מדירה שינה מעיניו של מישהו. כך שקעה לה הפרשה לתהום הנשייה.

השבוע נתקלתי בידיעה שהרב משה שפירא הורה לתקוף אישה שעל סמך מידע פנימי ברחבי השכונה סייעה לכנופיית הפדופילים. חיפוש קצר הראה שהידיעה הזו היא מחזור של ידיעה שפורסמה לפני מספר חודשים, גם היא ב"ישראל היום" http://www.israelhayom.co.il/article/90855.

בעיני הידיעה הזו היא ציון דרך נוסף לתהליך חברתי שבו מי שהתייאשו מהטיפול של הרשויות בעבריינות מין עושים דין לעצמם. זה התרחש בפרשת יונתן ימר http://news.walla.co.il/?w=/10/2705291, המשיך בפרשת עמנואל רוזן ותא העיתונאיות, ופרשת נחלאות היא ציון דרך שלישי. לאט לאט אנשים מתחילים להבין שההליך הפלילי הוא בעצם מצג שווא של עשיית צדק. אין בו לא עשייה ולא צדק. מדובר במנגנון שבכל מדד של יעילות, מוצדק לפרק אותו. אלא שציוני הדרך הללו הם ניצנים של תהליך מסוכן. מזה שנים ידוע שרק אחת מעשר נשים הנופלת קרבן למעשי אונס מתלוננת על כך במשטרה. זו סטטיסטיקה שמבטאת באופן מאד בהיר חוסר אמון במערכת. היה ברור שזו רק שאלה של זמן עד שקרבנות עבריינות מין יעברו לשלב הבא – מחוסר אמון במערכת לעשיית דין לעצמם. אדם יכול לעשות דין לעצמו באופן מינורי יחסית, באמצעות אמצעי התקשורת. אבל הוא יכול לעשות זאת גם באמצעים אלימים, מכות, או אפילו רצח.

המצב הזה מסוכן לשלטון החוק, ואני קורא לרשויות להתעשת. מצב שבו רק אחד מתוך מאה אנסים נענש בכליאה הוא מצב חברתי נפיץ. אילו הייתי מפכ"ל המשטרה, את מסת השוטרים הראשונה שלי הייתי מפנה לטיפול בעבריינות מין. מדובר בעבריינות חמורה, כזו שהתורה משווה אותה לרצח ("כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה") וסדרתית. רוצחים סדרתיים הם נדירים. אם לא פענחת רצח, בדרך כלל אין סיכון מידי לרצח נוסף. לעומת זאת כל אנס הוא סדרתי. אם לא פענחת אונס, האונס הבא יבוא בקרוב. רק אחרי שהייתי מגיע לפענוח מלא של עבירות אונס ועבירות מין אחרות (גילוי עריות ועוד), הייתי מפנה מסת שוטרים לפענוח מעשי רצח ופשיעה אחרת.

למשטרה יש כמובן סדר עדיפות אחר. את מסת השוטרים הראשונה היא מפנה לדוברות וליחסי ציבור. לכן בתוך "עבירות הפער", אותן עבירות שהפער בין כוח האדם הנדרש למשטרה לבין כוח האדם המצוי בידה אינו מאפשר לטפל בהן, מככבות עבירות מין. כאמור, יש לכך מחיר, ועל הרשויות לשאול את עצמן האם הן רוצות לשם את המחיר הזה.

שלכם

אודי

הַמְעָרַת פָּרִצִים, הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה

בס"ד                                                     מוצאי שבת, אור לב' אדר א, תשע"ד

שוב נתקלתי ברב אלון. התפללתי הבוקר בשטיבלך בקטמון, ועשו "כבוד" לרב אלון והעלו אותו לתורה. הוא לא עלה ל"שלישי", עלייה השמורה למכובדים, אבל בכל זאת... כאשר ראיתי לפתע שהוא עולה לתורה שקלתי כיצד נכון להגיב. מצד אחד היה אתו ילד, כנראה אחד הנכדים, ולא רציתי שיעבור חוויה טראומטית. מצד שני, פטור בלא כלום אי אפשר. ניגשתי לבימה ואמרתי לגבאי ולמתפללים סביב: "בשם כל הנפגעים, אני מוחה", ועזבתי את המניין הזה. המתפללים היו לרגע בהלם, מכך שמישהו מפר להם את השקט והשלווה ששררו בתפילה, אבל מיד כשעזבתי המשיכו בשלהם. ציפיתי לתגובה כזו. כבר מזמנו של ירמיהו הנביא ישנה דו פרצופיות המתבטאת בהתחסדות במקום התפילה.  ח הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם, עַל-דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר--לְבִלְתִּי, הוֹעִיל.  ט הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף, וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל; וְהָלֹךְ, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.  י וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי, בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, וַאֲמַרְתֶּם, נִצַּלְנוּ--לְמַעַן עֲשׂוֹת, אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה.  יא הַמְעָרַת פָּרִצִים, הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו--בְּעֵינֵיכֶם; גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי, נְאֻם-יְהוָה (ירמיהו ז). אשתי היא הנכדה השנייה של הרב מן ההר זצ"ל, מי שהיה מפליטי העיר העתיקה, שהקימו את השטיבלך כאשר שוכנו בשכונת קטמון. הוא היה איש אמת, ומן הסתם עכשיו שפתיו דובבות בקבר את דברי ירמיהו.

אתם מן הסתם שואלים: אם ידעתי שהתגובה תהיה כזו, מדוע בכלל מחיתי? לכאורה, כאשר אין עם מי לדבר, תקף הכלל: כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע.

ובכן, מסתבר שהגמרא מורה לנו למחות גם במצבים כאלו. במסכת שבת (נה, א) מסופר על רבי זירא, שביקש מרבי סימון להוכיח את עבדיו של ראש הגולה. אמר לו רבי סימון, הם אינם מקבלים את דברי. ענה לו רבי זירא: אף על פי שלא יקבלו את דבריך, הוכח אותם, וראיה לדבר מדברי יחזקאל הנביא (פרק ט), המתאר את העונש שקבלו צדיקים שקיימו את כל התורה כולה, רק מפני שלא מיחו באנשי דורם. את ההוראה של רבי זירא מסביר הרב קוק בחיבורו עין אי"ה כך:

"השאיפות המוסריות, ביותר הגדולות והכלליות, שהן הינן אור העולם ומעמד החיים האנושיים, צריכות הן לעולם להיות מוכרות בחשיבותן העצמית באופן היותר נעלה מצד עצמן, מצד חמדתן המלאה חיים עז וברכה, יותר ממה שהן מוכרות לחשיבות מצד פעולותיהן היוצאות מהן. והפעולות הטובות הנמשכות מהן, הינן השלמות טובות להן, שאם יבאו במילואן יעטרו אותן יפה, אבל כלום לא יחסר מהודן והדרן אפילו בשעה שאינן פועלות בפועל המעשי מאומה. וכל ההשתדלות שבעולם צריכה לעולם לבא מכל מי שיש לו שאר רוח, להוציאן מן הכח אל הפועל, לכל הפחות בדיבור אמיץ וחזק, באופן הראוי להתקבל מצד היושר והשכל, בכל אופן שיהיה. ודוקא בשעה ובמקום שהמניעות מצד המצב הירוד והמקולקל של סדרי החברה והחיים, הן פועלות שדברים טובים גדולים ונכחים אינם יכולים להתקבל בפועל, מפני שמעמד הקישור החברותי עומד על מצב לקוי, עד שמי שהיכולת בידם אינם מוכשרים להיות מתרוממים אל במתי הצדק והאור הטוב העליון, דוקא אז הזמן הוא להוציא אל הפועל את ההגיון הטוב של התוכחה, הראויה לחול על ראש אדירים בעם, ובין מצד עצם יקרות הענינים, בין מצד ההבטחה של פעולתם לטובה להבא בבא מועדם, בין מה שמ"מ מוכרחים הם לפעול ג"כ בהוה באופן מסותר לביצור ומיעוט של כח הרע וההשחתה, כל אלה הם נותנים תוקף  דאע"ג דלא מקבלי לוכחינהו מר , הראוי ומוכשר להוכיח אפסי ארץ בשבט פיו ורוח שפתיו".

אתרגם: כאשר אנחנו מדברים על אמירה ציבורית, אנחנו מחויבים למחות על התנהגות שפלה, גם כאשר ברור שהמחאה אינה אפקטיבית. יש חשיבות לעצם העובדה שהקול השפוי נשמע, אף אם בעקבות זאת לא מתרחש שום דבר. יותר מכך, דווקא כאשר המצב מקולקל עד כדי כך שאנשים רבים אינם מסוגלים לקבל את רעיונות הצדק והיושר, ואף עושים "כבוד" לאנשים מקולקלים, זהו הזמן הנכון להשמיע את הדברים. יש לכך מספר נימוקים: ראשית, עצם האמירה חשובה, שכן אם יש בציבור מי שעדיין מעלה על נס את הערכים הללו, יש לציבור הזה תקווה כלשהי. שנית, מתישהו יבשילו התנאים לכך שהדברים יזיזו משהו. שלישית, גם עכשיו, אף שנראה שהאמירות האלה אינן משפיעות על איש, הן פועלות מאופן נסתר למתן את הרוע.

אני יודע שרבים מכם התייאשו מלומר דברים שאינם נשמעים, אבל עלינו להתגבר על הנטייה לשכנע את המשוכנעים, ולנסות בכל זאת לדבר אל "הקירות". כאמור, יש ערך לעצם האמירה, וקיימת התקווה שבבוא היום הדברים יפלו על אוזניים יותר קשובות.

שלכם,

אודי

כאשר יש ליקוי מאורות בבית המשפט, ביד הנשיא לתקן זאת

בס"ד                                                                   כב בשבט תשע"ד

לפני כחודש נדון יונתן ימר מנתניה לעשרים שנות מאסר בגין רצח של מי שאנס אותו פעמיים והתכוון לעשות זאת שוב. ברשימה הנוכחית אני לא רוצה להיכנס למחשבות שעברו בראשם של השופטים שדנו אותו למאסר. כמעט התייאשתי מלהבין את השפה המשפטית. ברור לי שהיא אינה מושתתת על ההיגיון והרגש האנושיים. זה משהו אחר לגמרי.  אני רוצה לפנות לאפיק אחר לגמרי.

במאמר שכתבתי על היחס לאונס במקרא כתבתי בין השאר כי משפט התורה נחלק לשניים. משפט הסנהדרין מיועד ליישב את היחסים בין אדם לחבירו. הוא מודד את הנזק הנראה, לא את הנזק הערכי. משפט המלך לעומת זאת מכוון למניעת מעשי עוול. כאן באה לידי ביטוי עוצמת העוול שנעשה לנאנסת. ככל שהעוול יותר גדול, כך עונשו של האנס יותר גדול. בסנהדרין, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, בהתאם לראיות המובאות בפניו. המלך רשאי לדון גם על פי מה שאזניו שומעות. שלמה המלך דן את משפט הזונות בלי ראיות. דוד דן את משפט כבשת הרש, וכן את משפט האשה התקועית, מלבו.

המלך מצווה לשבר זרוע רשעים. במשפט המלך, דין אנס למיתה. על כן בסיפורי המקרא, התובעים את קיום משפט המלך, אם משכם נשיא הארץ, אם מבני שבט בנימין, בימים שבהם אין מלך בישראל, ואם מדוד המלך, העונש המתבקש לתקנת העולם הוא עונש מיתה לאנס.

מעבר לכך, קיים הבדל בין ציווי התורה "ובערת הרע מקרבך", האמור במשפט הסנהדרין, לבין התביעה לבער את הרע במשפט המלך. במשפט הסנהדרין ציווי זה כפוף לכך ששני עדים כשרים מעידים על המעשה. מובן שהמציאות שבה אדם עושה מעשה המחייב אותו בעונש מיתה בפני שני עדים המתרים בו תוך כדי דיבור לעבירה, היא נדירה. רוב האנשים עושים את מעשיהם בסתר. מאחר שבית הדין אינו רשאי לעשות דבר ללא שני עדים כשרים, הרע ימשיך להתרחש בקרבנו.

במשפט המלך, לעומת זאת, הימנעות מביעור הרע משמעותה השלטת הרשע בעולם. מובן שהעולם אינו יכול לעמוד בכך, ועל כן התוצאה של שיתוף פעולה עם הרשעים והימנעות מביעורם היא מלחמת חורמה, שהכתה את שכם לפי חרב, וכמעט כלתה את שבט בנימין.

המקבילה של הדואליות הזו במציאות המשפטית המודרנית היא האפשרות של נשיא המדינה לתת חנינה לעבריינים. חוק יסוד נשיא המדינה נותן לנשיא את הסמכות הזו, והוא משתמש בה תדיר. נדמה לי שהמקרה של יונתן ימר הוא מקרה מובהק למצב שבו על הנשיא להישמע להד הציבורי  שמוצא את פסק הדין המחמיר כנוגד את המוסר הטבעי. חנינה מצד הנשיא תהווה פתרון שמתאים גם לרוח התורה, שבה תפקידו של המלך הוא "למלאות העולם צדק. ולשבור זרוע הרשעים" (רמב"ם הלכות מלכים פרק ד, הלכה י).

שלכם,

אודי

להנהיג את הצאן, או לאכול אותו

בס"ד                                                   יג בשבט, תשע"ד

שניים מהמנהיגים המפורסמים ביותר של עם ישראל – משה רבנו ודוד המלך – נלקחו למנהיגות מאחר הצאן. כך מספר המדרש:

"ה' צדיק יבחן, [במה הוא בוחנו], במרעה צאן. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר (תהלים עח, ע): ויקחהו ממכלאת צאן, מהו ממכלאת צאן, כמו (בראשית ח, ב): ויכלא הגשם, היה מונע הגדולים מפני הקטנים, והיה מוציא הקטנים לרעות, כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקדוש ברוך הוא, מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו, יבא וירעה בעמי. הדא הוא דכתיב (תהלים שם, עא): מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו. ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן, אמרו רבותינו, כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לחסית (ירק), כיון שהגיע לחסית, נזדמנה לו ברכה של מים, ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו, אמר אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא, יש לך רחמים לנהג צאנו של בשר ודם כך חייך אתה תרעה צאני ישראל, הוי: ומשה היה רועה".

אלא שיש מצבים שבהם הרועים לא רק שאינם דואגים לצאן, אלא אוכלים אותו. אחד מהם הוא המקרה של הרב דרוקמן, שהכניס את הרב אלון לישיבת ההסדר "אור עציון". מדובר במקרה מובהק שבו הרב דרוקמן הופך את היוצרות. הוא אינו דואג לצאן, לתלמידים, אלא דואג לרעבונו של הזאב שעלול לטרוף אותם.

שירנסקי (2004) הוא משרטט מודל המדבר על שלושה מרכיבים בדפוס התגובה התוקפני:

א.                  דה-לגיטימציה של הנפגעים ומי שתומך בהם,

ב.                  דה-הומניזציה של הנפגעים, או אפילו דמוניזציה שלהם,

ג.                     מוסר כפול במובן של התמקדות השיח בזכויות הפוגע, במקום בזכויות הנפגע והפיכת התוקף לקורבן.

והנה ביום שישי האחרון הרב דרוקמן מדגים לנו כיצד להפעיל את המודל הזה בהקשר להגנה על עברייני מין. אפשר למצוא בדבריו את כל המרכיבים המוכרים של דפוסי התגובה התקפניים: הכחשה ומזעור, האשמת הנפגעים בשקר ובפרשנות מוגזמת, הטלת האשמה של נקמנות אישית על הקורבן והטענה שמדובר שאחרי שמונה שנים יש להניח להאשמות וולהמשיך הלאה. ומעבר לכך, את מרכיבה המודל של נתן שירנסקי -

ראשית, דה-לגיטימציה לפורום תקנה - "פורום כמו 'תקנה' הוא ודאי חיובי ויש בו צורך, אבל יש לי ביקורת קשה על התנהלותו... בזמנו, כשפרסמו את הפרשה, עשו זאת מבלי להודיע על כך מראש לרב ולמשפחתו, וזו לא התנהגות יאה... אני גם לא מבין למה מנהלי הפורום היו צריכים לשכור משרד פרסום כדי להטיל על הרב אלון בוץ במקרה שיזוכה. זו רדיפה". גם באשר לשופטת טוען הרב דרוקמן: "באשר לתלונה הנוכחית שבית המשפט דן בה, היו באותו חדר רק שניים - המתלונן ומי שהתלוננו עליו, ולא אדם נוסף. איש אינו יודע מה היה שם, כולל השופטת. אני חושב שזו טעות להפליל אדם כתוצאה מרושם או ממה ששומעים בתקשורת מבלי שיש הוכחה". אגב, משמעות הטענה כלפי השופטת היא זו: לא קראתי את פסק הדין, וגם לא אקרא אותו, כדי שאוכל לטעון שהרב אלון הופלל כתוצאה ממה שהשופטת שמעה בתקשורת.

שנית, דה-הומניזציה. לנפגעים אין פנים. מול הרב אלון "הסובל" יש את "האחרים", חסרי הזהות. כאשר נשאל הרב דרוקמן האם אין במהלך של הכנסת הרב אלון לישיבת אור עציון משום פגיעה בנפגעים הוא משיב: "אני לא יודע במי מדובר מלבד המקרה האחרון שאמרתי את דעתי עליו, אבל מה שעבר על הרב אלון ומשפחתו בשמונה השנים האחרונות לא מספיק לאלו שנפגעו? זה שום דבר?" 

המשפט האחרון מוביל אותנו למאפיין השלישי – התמקדות בזכויותיו של הפוגע. הרב דרוקמן ממשיך באותו קו: "אם אני חושב שבית המשפט טעה, צריך לעשות עוול לבן אדם ולרדוף אותו כל הזמן? מספיק מה שבית המשפט גזר ומה שעבר עליו כל השנים האלה".

עכשיו הכול מובן. עבריין המין הוא בעצם הקרבן בפרשה. הטעון הזה כל כך מוכר, וגם מעורר בחילה.

אסיים בדבריה המדויקים להפליא של ג'ודית הרמן, כשהיא מתארת את דפוסי ההכחשה של פגיעות מיניות:

"התוקף המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידו הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה צעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה".

או בשפתו של הרב דרוקמן: "מה שעבר על הרב אלון ומשפחתו בשמונה השנים האחרונות לא מספיק לאלו שנפגעו? זה שום דבר?"  כלומר, הגיע הזמן לשכוח ולהתקדם הלאה.

אז זהו, שלא. הנפגעים עתידים לשאת את משא הפגיעה של הרב אלון למשך שארית חייהם. מן הדין שכך יהיה גם עם הרב אלון. ולא, זו אינה "נקמה" של הנפגעים כפי שסבור הרב דרוקמן. זהו "צדק" שמוטל עלינו לעשות כחברה אנושית.

שלכם

אודי

אז מה אם הוא איש מקצוע

בס"ד                                                            ה' בשבט, תשע"ד

פרשה כאובה של הטרדות במקום עבודה. מישהו הבטיח לברר מה קרה שם. הוא חוזר אלי ומספר: שמע, יש אדם אחד שאחראי על נושא הטרדות מיניות בחברה. הוא עובד סוציאלי, הוא עבר אל כל הקורסים וההשתלמויות הרלוונטיות, והוא טוען שלא היה כלום.

חפרתי קצת, וגיליתי, כמעט כרגיל, טיוח מכוון, באמצעות הדפוסים הרגילים:

א.      אף אחד לא יודע מה היה שם.

ב.      דה-לגיטימציה של הנפגעת, מהסוג שהשתמש בהם בזמנו הנשיא קצב, שתקף בזמנו את המתלוננת המרכזית בתיק נגדו, א' ממשרד התיירות במלים: "היא נכשלה כישלון אדיר במשרד התיירות. אי אפשר היה לסבול אותה, היא חיפשה כל דרך לפגוע בי. שמעו אותה אומרת שהיא תגיד שהטרדתי אותה, ושאם תצטרך לשקר כדי להפיל אותי, היא תשקר". על א' מבית הנשיא אמר שבמשטרה נסגרו נגדה תיקים הקשורים בעבירות חמורות.

השאלה המעניינת היא: מה קרה לאיש המקצוע? הוא אמור להכיר את הדפוסים האלה, ולא לקחת אותם ברצינות. איך נסחף גם הוא לשותפות לפשע הטיוח?

ובכן, מסתבר שמקצועיות כלל אינה גורם משמעותי בשאלה איזה צד יתפוס אדם והאם הוא יצדד בתוקף הוא בנפגעת. כבר ראיתי מנהלי עמותות לטיפול בפגיעות מיניות שמצדדים בתוקף תמורת בצע כסף. ראיתי מנהלים של מרכזי טיפול שנותנים למזכירות הקיבוץ בדיוק את חוות הדעת שרצתה לשמוע (התוקף יכול להישאר בקיבוץ, רק שישתדל לא להיות בקשר עם הנאנסת). ראיתי פקידות סעד שנכנעו לאיומים של עברייני המין ותומכיהם, ועוד ועוד.

העובדה שמישהו למד את המקצוע "הנכון", או עבר את הקורסים וההשתלמויות המתאימים אינה מעלה ואינה מורידה.

שתי תכונות בסיסיות נדרשות ממי שרוצה להיות שותף במלחמה בנגע הפגיעות המיניות:

1. אומץ לב.
2. יושר אישי.

איש המקצוע שתיארתי למעלה פשוט חסר את התכונות האלה, ולכן, המקצועיות שלו לא רק שאינה מועילה, היא אף מזיקה. הדיוטות ואינטרסנטים למיניהם נתלים בחוות דעתו כאילו יש בה מן האמת.

האנשים עם התכונות שהזכרתי נדירים, לצערי.  אבל כאשר אתם רוצים באמת לדעת מה קרה שם בחדרי חדרים, חפשו אותם, ורק אותם.

שלכם

אודי