בס"ד, כז באלול תשע"ג
מזל חודש
תשרי הוא "מאזנים". בדמיון, רבים מאתנו רואים מן מאזנים שהכף האחת שלהם
מלאה חטאים ואשמות, ואילו את הכף השנייה אנו משתדלים ככל יכולתנו למלא בזכויות.
לפעמים נדמה לנו שהתביעה היא אינסופית ולעולם לא נצליח. אנחנו מנסים למחוק חלק
החטאים בכף החובה, באמצעות תפילה, ווידוי, מה שמעצים בנו את התחושה שאנו מלאי
אשמה.
לנפגעות
והנפגעים הווידוי נופל על פצע פתוח. רבים נושאים איתם תחושות אשמה מזמן הפגיעה; למה
עשיתי כך, למה לא עשיתי אחרת; איך נתתי לו... תחושות אשמה, שחלקן נובעות מן הנטייה
של בעלי המצפון לשפוט את עצמם לחומרה, ואחרות נשתלו על ידי האנס או הפוגע עצמו,
תוך מניפולציות כאלה ואחרות (אני ממליץ לראות שוב את הסרט "מלך האריות"
ולשים לב שם למוטיב הזה).
ברשימה
הזו אני רוצה לשרש את הטעות הזו של המאזניים (שתרם לה לא מעט י.ל.פרץ בסיפורו
"שלוש מתנות"). זה לא באמת עובד כך!
כשאנחנו
אומרים שלכל אדם יש "בחירה חופשית" והוא יכול לבחור מה שהוא רוצה, זה לא
מדויק. את הנושאים שבהם יש לו לאדם בחירה חופשית ניתן לדמות לקו החזית במלחמה,
אומר הרב דסלר בספרו "מכתב מאליהו". מה שכבר כבשתי הוא שטח שלי, ואין שם
מלחמה. שם כבר ניצחתי. החלק שעדיין לא כבשתי, הוא לחלוטין לא שלי. המלחמה היא
באותו קו שבו מתעמתים שני הצבאות.
כך גם
באשר לבחירה החופשית. אותן מצוות ומנהגים שכבר מוטמעים בהתנהגותי, שם אני לא בוחר;
אני עושה אותם באופן אוטומטי. ישנן מצוות שאני לחלוטין נטול כלים לעשות אותן. אין
לי כוחות נפשיים, אין לי משאבים, ואני פשוט לא
שם. גם לגבי מצוות אלו אין לי בחירה חופשית. רק באותו קו שבו אני מנסה
להתפתח מבחינה רוחנית כאן ועכשיו, באה הבחירה החופשית לידי ביטוי.
ההתפתחות
הרוחנית היא תהליך. ה' לא תובע מאתנו לעשות מה שאנחנו עדיין לא מסוגלים. כך לדוגמה
כשיצאנו ממצרים, כעם שהתרגל לעבדות במשך מאות שנים, לא נתבע מאתנו מיד להילחם
במצרים. ה' ידע שעדיין לא הגענו למקום הזה (אבן עזרא).
הדברים
אמורים גם לגבי הפגיעה המינית. כשנפגעתם/ן לא היו לכם שום כלים להתמודד עם זה.
הייתה שם תמימות; לא הייתה לכם האסרטיביות המתאימה לדחות את הפגיעה כשמדובר בפגיעה
בתוך המשפחה לא הכרתם דפוס התנהגות אחר, והפוגע, כמו חיה עם אינסטינקטים מחודדים,
ניצל את כל זה. אף אחד, כולל ה', לא מאשים אתכם על כך.
העיקרון
הזה נכון לגבי החיים בכלל. כל טעות שאנחנו עושים אינה נובעת מכך שרצינו לטעות, אלא
מכך שעדיין לא היו לנו כלים לפעול נכון. הטעות אמורה לדחוף אותנו לרכוש את הכלים
האלה.
לשם מה אם כן הווידוי?
בכדי
להתקדם בחיים בכלל, חשוב שנדע ראשית: מה המצב עכשיו, שנית: לאן אנחנו רוצים להגיע,
ולבסוף, איך אנחנו עושים את זה. אם אנחנו מרמים את עצמנו באשר למצב הנוכחי, לא
נוכל להתקדם. מטרתו של הווידוי היא שלא נרמה את עצמנו, שנהיה מודעים למקום
הרוחני שבו אנחנו נמצאים, שנגדיר לעצמנו לאן אנו רוצים להגיע, ונסלול לעצמנו את
הדרך לשם.
אך חשוב
לשים לב, נכון שאם אנחנו מציגים את עצמנו כצדיקים יותר ממה שאנו באמת, אנחנו בעצם
מרמים את עצמנו, אבל גם כאשר אנחנו מאשימים את עצמנו במה שאנחנו לא אשמים אנחנו
מרמים את עצמנו, ויוצרים מציאות מדומה שממנה לא ניתן להתקדם בצורה אפקטיבית.
לכן,
חשוב שנגדיר את הדברים כהווייתם גם בכיוון הזה, וכך נוכל להתפתח לא רק בדמיון, אלא
גם במציאות הרוחנית.
שלכם
אודי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה