לפעמים צריך לומר "אין מחילה"!

בס"ד, ה בתשרי תשע"ג

                                                      

אנחנו נמצאים ימים אחדים לפני יום הכיפורים, יום סליחה ומחילה. ישנן מספר דפוסי התנהגות של יהודים דתיים בימים אלו, ואחד מהם הוא בקשת מחילה.

חסידים מספרים על יהודי שמצד אחד היה מלשין על חבריו היהודים לשלטונות הנכרים, ואלו היו מענישים אותם תדיר, מה שנקרא בעגה ההלכתית "מוסר". מאידך, היהודי הזה היה מתפלל כצדיק. לא ידעו איך להתייחס לפיצול האישיות הזה. באו ושאלו את רבי מאיר מפרמישילן. השיב להם: אל תחושו לתפילותיו. "אמירתו לגבוה (תפילתו לקב"ה) כמסירתו להדיוט" (כמו מסירתו את היהודים לשלטונות).

גם אתם כנפגעים עשויים לפגוש בבית הכנסת כל מיני אנשים שמתנהגים כצדיקים, מתנדנדים חזק בתפילות, אבל אתם יודעים שהם פגעו בכם, או ביקרים לכם. ובכן, אומר הרמב"ם (תשובה, ב, ט), התפילות לא ממש תעזורנה להם שכן: 

"אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא עבירות שבין אדם למקום...  אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון חובל חברו או המקלל את חברו או גוזלו וכיוצא בהן--אינו נמחל לו לעולם, עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו, וירצהו.

אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו; ואפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגוע בו עד שימחול לו".

אלא שכאן מגיע מוקש, לכאורה. המשך ההלכה הוא:

"לא רצה חבירו למחול לו מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו ופוגעין בו ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן מביא לו שניה ושלישית לא רצה מניחו והולך לו וזה שלא מחל הוא החוטא".

ובהלכה הבאה:

"אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה. ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה לא יקום ולא יטור וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון אבל העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן אלא ועברתן שמרה נצח. וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו והגבעונים לא מבני ישראל המה".

ניתן לשער שהכוחנות של הפוגע תנצל את הההלכה הזו. הפוגע לא יבקש סליחה. הוא יתבע אותה. "אם לא תסלח/י, את/ה החוטא/ת.

האם בתביעה הזו יש ממש?

האם הנפגעים חייבים לסלוח לפוגע?

האם נכון לסלוח? ואם כן, באלו תנאים?

חלק מן התשובות לשאלות האלה נמצאות, לא בהלכות תשובה, אלא בהלכות נזיקין (חובל ומזיק ה, י). שם כותב הרמב"ם כך:

"ואסור לנחבל להיות אכזרי, ולא ימחול לו; ואין זו דרך זרע ישראל.

אלא כיון שביקש ממנו החובל, ונתחנן לו פעם ראשונה ושנייה,

וידע שהוא שב מחטאו, וניחם על רעתו--ימחול לו.

וכל הממהר למחול הרי הוא משובח ורוח חכמים נוחה הימנו".

שלושה תנאים מתנה הרמב"ם, כאשר הוא מייעץ לנחבל למחול:

תנאי ראשון: הבעת הסליחה צריכה להיות בצורת בקשת רחמים, תחינה. כל נימה שונה אינה ראויה בכלל להתייחסות.

תנאי שני: על הפוגע להתחרט חרטה של אמת, לא מן השפה ולחוץ.

ולבסוף, על הנפגע לדעת על כך שהפוגע שב מחטאו ומתחרט על מה שעשה. אם הוא אינו בטוח בכך, אם לתחושתו הפוגע עדיין לא שב בתשובה שלמה, ואינו מתחרט על מה שהיה, אל לו למחול. מחילה כזו אינה מתיישבת עם עקרונות התורה. תשובה אינה סוג של וויתור על עוולות. היהדות אינה מוותרת על עוולות. "כל האומר שהקב"ה וותרן, ייחתכו מעיו". בנצרות מקובל שאדם יכול לעשות כל עוול שירצה, אחר כך הוא הולך לכומר ומתוודה, ובכך הסתיים העניין. היהדות תובעת תשובה. האדם שעשה את העוול חייב להשתנות, להיות אחר, להתחרט באמת באופן שברור לכול שהוא לא יחזור על דפוס ההתנהגות הפוגעני (אורות התשובה יב, י). אין ביהדות בקשת סליחה מן השפה ולחוץ, והיהדות מקפידה לא להעמיד פנים כאילו הכול בסדר.

שני תנאים נוספים מוסיף המשנה ברורה (אורח חיים סימן תרו סעיף קטן י-יא).

ראשית, אם הנפגע חושש שמא הוא ייפגע כתוצאה מהיענות לבקשת הסליחה, הוא אינו צריך למחול.

שנית, כל עוד הנזק שנעשה לא תוקן על ידי הפוגע, הוא אינו צריך למחול. אם עדיין קיים נזק פיסי, נפשי, כלכלי, או אחר, שהפוגע לא פיצה עבורו, אין שום סיבה לסלוח.

עכשיו הגיע הזמן להניח את הדברים על השולחן.

בדרך כלל, אנשים שפוגעים מינית אינם מבקשים סליחה!!

הדפוסים המקובלים עליהם, על פי רוב, הם הכחשה ומזעור – לא עשיתי כלום, ואם כן, מה כבר עשיתי?

(אתייחס לכך בהרחבה ברשימה אחרת.)

בדרך כלל מעגל התומכים של הפוגע, זה המאפשר לו להכחיש ולמזער, פועל בצורה דומה – לא קרה שום דבר, ואם כן, מה כבר התרחש, הרי זה לא היה אונס קבוצתי?

זהו בדיוק המצב שבו הנפגעים מצווים לומר: אין מחילה!!

השורה התחתונה היא זו:

-          אם מישהו תובע מכם לסלוח, הוא פשוט לא נמצא במקום של בקשת סליחה ואין שום צורך להתייחס לצורה כזו של פנייה.

-          הנפגעים והנפגעות אינם חייבים לסלוח לפוגע. ראשית, התבטלות כלפיו עלולה להזיק להם. שנית, סביר להניח שהנזקים שהוא עשה עדיין קיימים.

-          ככלל, לא נכון שהנפגעים יסלחו לפוגעים. דפוסי ההכחשה והמזעור משמעותם היא היעדר חרטה אמיתית, ואם אכן כך, היהדות אינה סולחת.

שלכם

אודי