הספד לחייל דוד (דייב) גורדון

בס"ד                                                                      מוצ"ש, כח באב תשע"ד

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/609/737.html?hp=1&cat=875&loc=59

דוד (דייב) היקר.

לא זכיתי להכיר אותך, אבל בתור שותף לשליחות ולדרך אני מרשה לעצמי להספיד אותך.

היית חייל במדינה יהודית דמוקרטית. היהודים והדמוקרטיה גם יחד בגדו בך.

בראש סולם הערכים של הדמוקרטיה עומד חופש הפרט, או בשפה מציאותית יותר, החופש של עבריין המין לפגוע מינית בילדים חשוב לדמוקרטיה הרבה יותר מאשר המוגנות של הקרבנות, או הצדק אותו תובעים אלו שהוא פגע בהם. במערכות המשפט של מדינות דמוקרטיות חזקת החפות הובנתה באופן שכמעט לא יהיה ניתן לערער אותה. התוצאה היא שמתוך אלף עבריינים פליליים נכלאים רק עשרים עד שלושים – 2% - 3%. כאשר מדובר בעברייני מין המספר נמוך עוד יותר. עבריין מין ממוצע יפגע במהלך חייו מאות פעמים. זו העבריינות סדרתית החמורה ביותר בשקלול של חומרת העבירה ומספר הפעמים שהיא נעברת. אבל הדמוקרטיה אדישה. חישובי סיכון סטטיסטיים מהסוג הזה מתאימים אולי לאנשי מדע, אבל משפט אינו מדע, אלא מערכת חוקים שהובנתה במנותק מן המציאות הממשית. חובבי תאוריות קונספירציה יאמרו כי ההליך הפלילי הובנה במיוחד בכדי להגן על עבריינים ולתת להם גישה חופשית לקרבנות. "מבחינת הנשים האונס אינו אסור, אלא מוסדר בחוק", כותבת הרמן בתחילת שנות ה-90. היום התקדמנו. גם הפדופיליה מוסדרת בחוק. כך הקרבנות מוצאים עצמם פעמים רבות בדרך ללא מוצא, במבוי סתום, מה שמביא לפעמים למעשים של ייאוש.

מערכת המשפט היהודית דווקא מחייבת לעשות הכול, כולל הכול, בכדי למנוע פגיעות מיניות, אלא שהיהודים מתנערים מן החובה הזו. כתבת:

"לאחר שאזרתי אומץ למסור פרטים אלה בדלתיים סגורות עם רבנים, אני - כמו רבים אחרים, נפגעתי מחוסר תגובה הולמת. ללא כל חקירה או בחינת הנושא. אחד ממנהיגי בית הדין הרבני של דטרויט אפילו הצהיר שההאשמות שלי הם 'מילה שלי נגד המילה של התוקף' וכי 'אין מה לעשות בנושא'. בניסיון נוסף לעמעם את הטראומה הוא הוציא ספר גמרא גדול ועודד אותי לקרוא את המילים בצורה פתטית, כדי לנסות ולהתגבר על הכאב שלי, ו'להחיות את רוחי'. לימוד תורה לא סייע לי במאומה או למותקפים אחרים בקרב הקהילה היהודית. אני עדיין מרגיש נבגד מחוסר הסימפטיה וחוסר פעולה שלהם".

תגובה אופיינית. חז"ל כינו את משה בתואר "רבינו". בכדי לקבל את התואר הזה היה על משה לצאת למסע ארוך בן עשרות שנים, שראשיתו הייתה להיות לוחם צדק. כך מתאר זאת הרמב"ם (מורה נבוכים ב, מה):

"ודע כי בדומה לכוח הזה (הדחף להציל עשוקים), לא נפרד ממשה רבנו מעת שהגיע לגיל הבגרות, ולפיכך נתעורר להרוג את המצרי שהכה איש עברי מאחיו, והתעורר ולנזוף בחוטא משני העברים הניצים. ומחמת תוקף הכוח הזה בו, אפילו לאחר שפחד וברח (מפרעה), כאשר הגיע למדין והוא זר ירא, כיון שראה דבר עושק (שהרועים גרשו את בנות יתרו) לא יכול היה להימנע מלסלקו, ולא היה בכוחו לסבלו (את העוול שנעשה לבנות יתרו), כמו שאמר: ויקם משה ויושיען".

כיום התואר "רב"  אינו מותנה בנכונות להילחם את מלחמת הצדק. לא תמצא כמעט רבנים המוכנים להתעמת עם אנשי שררה בעלי עמדות כוח שתקפו או הטרידו מינית. אפילו ראש מועצה אזורית המגבה מטריד מינית נתפס בעיני רוב הרבנים כבעל חוסן פוליטי מרתיע. פה ושם מוקעים דגי רקק, וגם זה בתנאי שלא יגלו התנגדות.

לפני למעלה משלושים שנה מחה הרבי מלובביץ' על הרפיסות של רבנים במחאה נגד פגיעות מיניות בהשראת הסיפור הזה. הוא הזכיר את אמרת חז"ל (שבת קיט): "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה... ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה" ואמר שבאמרה זו מודגש הצורך למחות בכל התוקף, "כך שהכול יראו שזוהי מחאה אמיתית, מחאה שנעשית עם כוח הרצון והתענוג שלו (הכוונה לתענוג רוחני בעת קיום מצווה), מכיוון שמדובר אודות קיום מצוות עשה מן התורה... ועוד עניין בזה, החמור כמה פעמים ככה – לא זו בלבד שישנם כאלו שבידם למחות ואינם מוחים, אלא עוד זאת יש ביניהם שמתרוצצים ומחפשים את כל הדרכים האפשריות להבטיח שאלו שבצעו את המעשים הנ"ל לא יתגלו"... "רב אחד נותן להם עצה טובה לברוח מעבר לגבול". זוהי "עצה" שנותן להם ה"מלמד" שלהם, שאינו "מלמד להועיל", כי אם להפך מזה. רב שני מציע שוחד לאלו שיהיו מוכנים להעלים ולא לגלות את זהותם של מבצעי המעשים הנ"ל, ויתירה מזו, להעיד עדות שקר ברבים, ואם אינו מצליח לפועל זאת "בדרכי נועם" על ידי שוחד, מפעיל הוא לחץ על ידי איומים והפחדות. וכל זה למרות שעצם המושג של איום הוא הפך התורה. ועל אחת כמה וכמה כאשר ה"איום" מסתיים בהרמת יד... כל אמצעי כשר אצלם להשגת המטרה! כאשר אלו שבצעו את המעשים הנ"ל רואים שבמקום מחאה תקיפה מפי אלו שבידם למחות מחפים "רבנים" אלו על מעשיהם ומשתדלים עבור שלא יתפסו אותם, הרי הנהגה זו גופא מהווה עידוד ותמיכה בכל מעשיהם, ועל ידי זה מעודדים אותם "רבנים" את המשך המעשים הנ"ל רחמנא ליצלן. אין לך חילול שם שמים גדול מזה כאשר רואים שישנו "רב" עם זקן ארוך שפונה לגויים ומנסה לשכנע אותם שישפטו שלא על פי צדק ויושר... רב שמשכנע יהודים להעיד עדות שקר, ועושה זאת באופן של השתדלות פעם פעמיים ושלוש, ולא בוחל בשום אמצעי, אם זהו עניין של "שוחד" ב"דרכי נועם" עו על ידי איומים  והפחדות, וכל זה נעשה באופן של פרסום, שהרי הכל ידועים מזה, כך שאין לך חילול השם גדול יותר"! עד כאן דבריו של הרבי.

המצב כנראה לא השתנה מהותית מאז השיחה הזו של הרבי מלובביץ'. ומסתבר שהרפיסות הרבנית הזו הורגת! השאיפה לטאטא פגיעות מיניות אל מתחת לשטיח, הרתיעה מלהתעמת עם עברייני מין ועם מעגל התומכים הדורסני שלהם שולחת את טובי ילדינו לעשות מעשים של ייאוש.

אתה דייב לא יכולת לסבול את הצביעות הזו. כתבת:

"אחת הסיבות לכך שמותקפים מינית נקראים 'ניצולים' היא משום שרבים מהם פשוט לא שורדים את זה. כל כך הרבה מתביישים מכדי לנסות ולמצוא פתרון, ולעיתים רבות נכנסים לדיכאון, אלימות, התמכרות ואף לעיתים נופלים לזרועותיו של המוות. אך אפשר להיות אמיצים ולעמוד על מה שאנחנו רואים כנכון. יחד - הקולות שלנו יכולים להיות חזקים יותר. אני יודע שלבד לא אוכל לשנות את העולם, אך יחד נוכל לעשות שינוי".

לא נשארת כאן כדי לממש את צוואתך...

לכל הנפגעים והנפגעות שחשים במבוי סתום אני רוצה לומר שדייב צדק. למרות שהמצב קשה, הן מבחינת רשויות החוק והן מבחינת רשויות הדת, יש בעולם הרבה אנשים טובים שיכולים לתמוך בכם. אנשים שיודעים שלא עשיתם שום דבר רע, שאין לכם במה להתבייש ואין שום סיבה להיכנס לדיכאון. שאתם לא אשמים, ושתחושת האשם היא תוצאה של המניפולציות שהתוקף עשה עליכם. שההכחשה והמזעור של הקהילה הן פעולות פחדניות של אנשים קטנים. חלק מהאנשים הטובים נמצאים ממש לידכם. היעזרו בהם. אל תישארו לבד עם הסוד, כי כמו שדייב אמר, "סודות לא הופכים להיות טובים יותר עם השנים, על כן אל תיתנו להם לרתוח בתוככם..".

שלכם

אודי

מתי יש מקום להליך של "צדק מאחה"? (רמז: במקרים נדירים)

בס"ד                                                                                        כג באב, תשע"ד

אתמול מישהי ספרה בדף הפייסבוק "אחת מתוך אחת" (עדות 1493) על אחיה שאנס אותה בגיל 11. "אחרי כמה חודשים שזה נמשך יום אחד הוא בא אליי... ואומר לי שהיינו לא בסדר ושצריך לחזור בתשובה וכמובן לא לספר לאף אחד... ומאז הכל הפסיק אתו...

בשנה האחרונה היא חשה כלפיו לפעמים סוג של אמפתיה, והרגשות הללו מבלבלים אותה.

הגבתי שהמשפט: "היינו לא בסדר וצריך לחזור בתשובה" הוא מוזר, ומעוות. תיאור נכון ומדויק יותר מבחינתו היה: "הייתי חיה ואנסתי אותך. אני צריך לחזור בתשובה", אם בכלל אפשר לחזור בתשובה על דבר כזה.

הצעתי לה גם לנסות את ההליך שנקרא "צדק מאחה". מי שעוקב אחרי שם לב בוודאי שאני נגד כל הידברות עם פוגעים. הם לעולם אינם חוזרים בתשובה, ואין טעם לשחק ב"נדמה לי".

(האם יש דבר כזה "תשובה על תקיפה מינית"?)

ובכל זאת, מידי פעם אני שומע על מקרה שמעלה בי הרהורים על ההליך המכונה "צדק מאחה", אולי כאן זה מתאים. ברשימה הזו אסביר את תפיסתי בנוגע להליך הזה.

צדק מאחה מוגדר כהליך שבו הצדדים המעורבים בעבירה - נפגע (Restorative Justice) העבירה, הפוגע והסביבה המושפעת מהמעשה-  דנים יחד בדרכים להתמודד עם הפגיעה ועם תוצאותיה העתידיות. צדק מאחה מציע מסגרת המעניקה הן לנפגעים הן לפוגעים שליטה מסוימת על ההליך, מעצם היותם שותפים אקטיביים בגיבוש תוכנית האיחוי. מבחינת התוצאות, הצדק המאחה אינו מחפש כיצד להעניש את מבצע העבירה על מעשי העבר, אלא כיצד יכול מבצע העבירה לתקן את הנזקים שהתנהגותו גרמה וליטול באופן אקטיבי אחריות על מעשיו (מתוך נייר עמדה, אונ' בר-אילן, 2012).

ככל שמדובר בהליך שנועד לחליף את ההליך הפלילי, כמו תהליכי הגישור למיניהם, מדובר בהליך מסוכן לנפגעות ולנפגעים. שופטים שאינם בעלי מקצוע בתחום עבירות המין נוטים להמיר את ההליך השיפוטי בהליך גישור. הם אינם מבחינים בין הליך גישור לבין הליך של צדק מאחה. במשחק הזה הנפגעים מפסידים מראש. זהו משחק מכור. המגשר, בדרך כלל עו"ד שמה שמעניין אותו הוא הכסף, דוחף את הנפגעות והנפגעים ל"הסכמות" כפויות, ובסופו של דבר זהו מעין אונס נוסף.

לא נעים לי לומר, אבל נייר העמדה המתפרס על פני די הרבה עמודים מנסה ליישם תאוריות לישוב סכסוכים בזירה שבה התאוריות הללו לחלוטין לא רלוונטיות. אני אומר זאת באופן חד משמעי, למרות היכרותי עם מחקרים המוצגים על ידי אנשי אקדמיה הדוגלים בהליך, מחקרים המצביעים על שביעות רצון של קרבנות עבירה מהליך הצדק המאחה. מי שמכיר את השטח יודע שהשתתפות של תוקפים בהליך כזה ואחר של הסכמה היא מניפולטיבית מיסודה.

מתי לדעתי ההליך בכל זאת עשוי להתאים?

לתפיסתי, שני תנאים נדרשים בכדי שיהיה מקום לפתוח בהליך הזה:

1.      תנאי הכרחי הוא וודאות שהתוקף חדל לתקוף מינית. בערך בהתרחשות אחת מאלף, קורה שהתוקף או האנס חדל ממעשיו לא מפני שנכנס לכלא, אלא מפני שנגמל מהדפוס הממכר והכפייתי של תוקפנות מינית, ובמקרה כזה יש מקום להליך הצדק המאחה.

2.      כאשר בנוסף לכך קיים גם צורך של קרבן התקיפה ביצירת מערכת יחסים מסוימת עם התוקף, לדוגמה כאשר מדובר במשפחה, יש טעם להליך הזה. באופן רגיל, הנפגעים והנפגעות מעוניינים שהתוקף ייעלם מחייהם. כמובן שבמצב כזה אין טעם לייצר הליך שיפגיש אותם אתו.

העדות ב"אחת מתוך אחת" ענתה על שני התנאים. אמנם האח התוקף עדיין אפילו אינו מודה בכך שהוא האשם והאחראי לאונס, כפי שהדגשתי בתחילת הרשימה. המונח "לחזור בתשובה" שבו השתמש מכוון היה ככל הנראה להקשר של יחסי אח ואחות, ולא להקשר של אונס. תוך כדי ההליך הוא יהיה חייב להודות בכך בפני עצמו, ולקבל על עצמו את האשמה והאחריות. בלי זה אין הליך. אבל לעת עתה, לדעתי, במקרה הזה הפוטנציאל להליך קיים.

שלכם

אודי

איך שוב זה קרה לי?

בס"ד                                                                                             ג' בתמוז תשע"ד

משהו על המנגנונים שמביאים לקרבנות חוזרת ונשנית של נפגעות תקיפה מינית, על קו החזית של הבחירה החופשית, ועל האופן שבו אנחנו אמורים לדחוף אותו לכיוון החופש והחירות.

הסיכון להיפגע מתקיפה מינית הוא גבוה – אחת לשלוש או ארבע נשים, ואחד לששה ילדים. מסתבר שאצל נפגעי התעללות בילדות הסיכון הזה מוכפל (Russell, 1986).

למה זה קורה? מה יש בנפגעות התעללות שמושך את הקרבנות החוזרת?

פסיכולוגים מונים מספר מנגנונים שמובילים לכך:

1.      נפגעי התעללות מתקשים מאד לשמור על עצמם בהקשר הזה. אם מדובר בזוגיות אזי הכמיהה שלהם לחום ואהבה מקשה עליהם להציב גבולות ברורים. היא גם משבשת את חוש השיפוט שלהם. יש להם גם נטייה לדימוי אישי גבוה של הזולת, ודימוי עצמי נמוך מאד שלהם, מה שמערפל עוד יותר את חוש השיפוט שלהם. קל לתוקפים למיניהם לנצל את החולשה הזו.

2.      דפוסי הצייתנות של נפגעי התעללות גורמים לכך שהם טרף קל לכל מי שנמצא בעמדת כוח או סמכות. נפגעים רבים כמעט אינם יכולים לראות את עצמם במצבים של כוח ובחירה, ולסרב לדרישות של ההורה, החבר, הבוס ועוד.

3.      סגנון ההגנה הדיסוציאטיבי שלהם מפריע להם להעריך את הסכנות. ניקח לדוגמה ביקור אצל רופא נשים. אובייקטיבית, עם כל ההערכה לרופאי נשים, מדובר בסיכון. מי שרוצה להגן עצמה תלך לרופא עם בן זוגה. נפגעות תקיפה מינית בדרך כלל לא יראו את הסיכון שבכך. להפך, הן יקוו ל"חוויה טובה", שתהיה סוג של "תיקון" לטראומת התקיפה. המשאלה לתיקון חוויית הטראומה מביאה את נפגעי ההתעללות להתעלמות או המעטה בערכם של רמזים לסכנה, רמזים המביאים אדם מן השורה למצב של דריכות לסכנה (הרמן, 2003).

הרב אליהו דסלר, מי שהיה בזמן מלחמת העולם השנייה רב באנגליה, ומאוחר יותר "משגיח" בישיבת פונוביז' כתב מסה על הבחירה החופשית. הוא מתאר את המאבקים של האדם לבחירות נכונות כקו חזית במערכה מלחמתית. קיים שטח שכבר נכבש – אותם דפוסי התנהגות ומחשבה ראויים, שהאדם כבר רכש לעצמו. שטח אחר הוא זה שעדיין אינו רלוונטי ל"מלחמה". הוא נמצא הרחק מעבר למקום שהאדם מסוגל להיאבק עליו. העימות נמצא רק בקו מסוים, רצף של אמיתות והתנהגויות ראויות, שהאדם נאבק עם עצמו האם לאמץ אותן או לוותר עליהן. זהו קו החזית של הבחירה החופשית. אם ינצח, יגדיל את "השטח הכבוש" על ידו, כלומר את המרחב שבו הוא חופשי לבחור כרצונו.

דוגמה ידועה היא דבריו של רבי אברהם אבן עזרא (שמות יד, יג) על חוסר האונים של עם ישראל מול פרעה הרודף אחריהם בים סוף.

"יש לתמוה איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם?

ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם?

התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו. והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה".

מלחמה נגד המצרים כלל לא נתפסה כאפשרות מציאותית. "הניסיון" שה' מנסה את בני ישראל על הים הוא: האם יאמינו בכך שה' יילחם עבורם, או לא. בכל מקרה, אין שום ציפייה מהם שייקחו את היוזמה ויגנו על עצמם. הם עדיין לא במקום הזה.

במידה רבה זהו מצבם של נפגעות התעללות. אפשר לומר בוודאות שאין ציפייה מהן לאסרטיביות אגרסיבית. הן עדיין לא שם. מה שכן יכול להיות רלוונטי הוא כניסה לתהליך של "גדילה". קואוצ'רים אוהבים לספר סיפור של חורחה בוקאי, סופר ארגנטינאי, אודות הפיל בקרקס. כך הוא מספר:

כשהייתי קטן, אהבתי מאוד את הקרקס.

במיוחד אהבתי את החיות, ומכל החיות אהבתי את הפיל.

במשך ההופעה

היצור הענקי הזה

הציג את כישוריו.

בהפסקה שבין ההופעות היה הפיל קשור בשרשרת ליתד שהייתה נטועה באדמה.

היתד לא הייתה אלא חתיכת עץ לא גדולה, ורק כמה סנטימטרים ממנה היו תקועים באדמה.

למרות השרשרת הכבדה והחזקה היה ברור לי לחלוטין, שהחיה הזאת שיכולה לעקור עץ שלם מהשורש ללא קושי, יכולה בקלות רבה למשוך את היתד הקטנה מהאדמה ולברוח.

התעלומה הייתה ברורה וגלויה לעין:

מה מחזיק אותו שם?

כשהייתי בן חמש או שש, עדיין סמכתי על חכמתם של המבוגרים, שלשאלתי ענו, כי הפיל אינו בורח מפני שהוא פיל מאולף.

שאלתי: אם הוא מאולף, למה צריך בכלל לקשור אותו?

אני לא זוכר שקבלתי תשובה הגיונית.

עם הזמן שכחתי את תעלומת הפיל והיתד,

אך לפני כמה שנים פגשתי מישהו מספיק חכם, שידע את התשובה:

הפיל לא בורח כי הוא קשור ליתד דומה מאז שהיה צעיר מאוד."

עצמתי את עיניי ודמיינתי את הגור הקטן, רגע אחרי שנולד...

אני בטוח שאז הפילון דחף, משך, הזיע ועשה הכול להשתחרר, אבל לשווא!

היתד הייתה חזקה ממנו.

אני מוכן להישבע שהפילון היה נרדם מותש מהמאמצים,

כדי לקום למחרת היום ולנסות להשתחרר, וכך גם ביום שאחרי ובזה שאחריו.

עד שהגיע היום, יום איום ונורא בחייו של הפילון,

שבו השלים עם חוסר האונים שלו ונכנע לגורלו.

מותר האדם מן החיה הוא בין השאר האפשרות למודעות עצמית. לפילים אין מודעות עצמית. הפיל לא יאמר לעצמו יום אחד: הייתי קטן ולכן לא היה לי כוח. עכשיו אני גדול, אולי אנסה שוב? לאנשים יש את היכולת הזו, לא רק לגדול, אלא גם להיות מודעים לכך שהם כבר גדולים, שהם יכולים לסרב, שמול כוח וסמכות הם יכולים להציב כוח נגדי, מה ש"הילדה הקטנה" לא יכלה לעשות.

המיומנויות הללו אינן צומחות מעצמן, אבל בהחלט אפשר לרכוש אותן. נדמה לי שזהו הצעד הרלוונטי לנפגעות התעללות – לבחור "לגדול" ולבחור להיות במודעות לכך ש"עכשיו אני גדולה".

לפני מספר חודשים ביקרתי בעמותת "אל הלב", המלמדת את המיומנויות האלה בשיטת "אימפקט". מומלץ בחום.

http://www.elhalev.org/index.php?option=com_content&view=article&id=69&Itemid=95&lang=he

שלכם

אודי

"ולו תהיה לאשה" - למה?

בס"ד                                                                                             כה סיון תשע"ד 

                      

שאלה שנשאלה כאן באחת התגובות:

"שאלה כואבת לי. שלא מצאתי לה מענה, וגם כאן לא ראיתי התייחסות.
מדוע חוק התורה בעניין זה הוא נראה כל כך לא שוויוני הוגן וצודק?

מדוע התורה מתייחסת ל"עונש" לתוקף, שבעצם מתעלם לגמרי מהנפגעת ומתחושתה?

מדוע העונש על הנפגעת, הוא להתחתן עם האנס שלה??? זה פרס לתוקף ועונש כפול לאיש"!

השאלה קשה, ואני חושש שהתשובה תהיה פחות טובה מן השאלה, ואף על פי כן, פטור בלא כלום אי אפשר.

אנסה להפנות את השאלה אל תמר, אחות אבשלום שתיאור האונס שלה על יד אמנון, אחיה למחצה, הובא בספר שמואל (שמואל ב, יג):

{יב} וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אָחִי אַל תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת: {יג} וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ: {יד} וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ: {טו} וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי: {טז} וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ: {יז} וַיִּקְרָא אֶת נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ נָא אֶת זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ: {יח} וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ: {יט} וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה:

אונס תמר מתואר במלים דומות מאד לתיאור התורה את אונס דינה (בראשית לד):

{ב} וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ: {ג} וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ: {ד} וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה: {ה} וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם: {ו} וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ: {ז} וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה:

האונס עצמו מתואר כעינוי, והמעשה מוגדר נבלה. גם הביטוי "וכן לא יעשה", כהשלמה להיותו המעשה "נבלה", מופיע בצורה דומה באונס תמר – "כִּי לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל, אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַנְּבָלָה הַזֹּאת".

ההבדל בין שני המקרים הוא בנכונות של האנס לקחת את הנאנסת לאשה. אמנון אינו לוקח את תמר, למרות שהיא, משום מה, רוצה בכך – " וַתֹּאמֶר לוֹ אַל אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ". לא לחינם תמר משתמשת בביטוי "לְשַׁלְּחֵנִי". זהו ביטוי הלקוח מציווי התורה (דברים כב, כט): "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו".

שכם בן חמור דווקא מעוניין בדינה בת יעקב. ייתכן שגם היא רואה בנישואין הללו מוצא של "כבוד". כך מתאר המדרש את הוצאתה של דינה מבית שכם (בראשית רבה פרשה פ):

יא וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה (בראשית לד, כו), רַבִּי יוּדָן אָמַר גּוֹרְרִין בָּהּ וְיוֹצְאִין (=היה צורך לגרור את דינה מבית שכם, מפני שהיא לא הסכימה לבוא עם שמעון ולוי). אָמַר רַב הוּנָא אָמְרָה וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי (רב הונא שם בפי דינה את דבריה של תמר), עַד שֶׁנִּשְׁבַּע לָהּ שִׁמְעוֹן שֶׁהוּא נוֹטְלָהּ (נושא אותה לאשה). זהו שכתוב (ברשימת בניו של שמעון) (בראשית מו, י): וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית - בֶּן דִּינָה שֶׁנִּבְעֲלָה לַכְּנַעֲנִי.

הן תמר והן דינה חוות טראומה כפולה. הטראומה הראשונה היא מעשה הנבלה של האונס. גם לאחר שנאנסו, ועל אף שהאנס ימשיך להיות מוגדר כ"נבל", תפיסתן היא שנישואין עם האנס יקהו את חרפת האונס. מאידך "שילוחן" מביתו של האנס יחדד את חרפת האונס. לפני שנמשיך נכון יהיה להבין את ההבניה החברתית שגורמת לנאנסת להתבייש לא רק בכך שנאנסה, אלא  גם בשילוחה מבית האנס. בעינינו המבנה החברתי שיצר את המוטיבציה הזו הוא לא רק בלתי סביר בצורה קיצונית, אלא גם נוגד כל ערך של צדק ומוסר. ועם זאת, צריך לזכור כי בחברה הטרום תעשייתית נישואין היו עניין שלא היה בסמכותם של בני הזוג (Stone, 1977). בדרך כלל מדובר היה בשידוך מתוכנן, המשקף ברית בין שתי משפחות מורחבות בעלות עמדה חברתית דומה, והוא היה כרוך במשא ומתן על ערכים של עושר, עוצמה ויוקרה. אהבה רומנטית כלל לא הייתה שיקול בשידוכים האלה. ההורים "הסדירו" אותם כאשר הילדים היו צעירים למדי (משוניס, 1999).

במבנה החברתי הזה, ההקשר של מעשי האונס היה בדרך כלל מתוך עמדה של כוח, פיסי, כלכלי, או מעמדי. "וכן דרך בני הגדולים לאנוס בנות הפחותים במעלה אשר אין להם כח כנגדם, ולכן אמר באונס ולו תהיה לאשה, על כרחו" (רמב"ן פרשת משפטים פרק כב פסוק טו). אמנם אם נישואין לתוקף היו האופציה היחידה, זה היה עלול לגרום למצב שבו "חוטא נשכר". לכן, ממשיך הרמב"ן, "על דעת רבותינו (כתובות לט, ב) בין היא בין אביה יכולים לעכב (שלא להתחתן עם האנס) כי איננו הגון שיקחנה על כרחם, ויעשה עמה שתי רעות. ופעמים שתהיה נכבדת ממנו, ולא יתכן שתתבזה בחטאו. והמשפט הישר שיהיו הנישואין בידה ולא בידו, שהוא יישאנה על כורחו שלא יהיו בנות ישראל הפקר לבעלי הזרוע". מדובר לטענת הרמב"ן במציאות שבה העשירים מנצלים את כוחם למעשי אונס, בהנחה שלמשפחת הנאנסת לא יהיה כוח לעמוד נגדם. במצב כזה קובעת התורה שעל האנס לשאת עת הנאנסת. בכך הוא מפקיע את המשמעות המבזה של האונס והופך אותו לחלק מהסכם שידוכין בין המשפחות. על פי חלק מהפרשנים הקהיית חרפת האונס היא תוצאה של הסתרתו. אף אחד לא היה שם. האנס והנאנסת יודיעו למשפחה שהם מתחתנים, אנשים אולי ירימו גבה לשידוך "המוזר", לא ישאלו יותר מדי שאלות, והאשה תקבל את כבודה בחזרה.

ברם סביר מאד שבמרבית הפעמים אירוע האונס היה ידוע, וכתוצאה מכך האנס היה מתויג כ"נבל" גם כאשר היה נושא לאשה את הנאנסת. זוהי המשמעות הפשוטה של אזהרתה של תמר את אמנון:

"וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל". אפשר שזוהי משמעות שמו של "נבל הכרמלי"  (שמואל א, כה):

{ב} "וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְאֶלֶף עִזִּים וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת צֹאנוֹ בַּכַּרְמֶל: {ג} וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא (כלבו) כָלִבִּי". מדוע שאשה טובת שכל ויפת תואר תינשא לאיש קשה ורע מעללים? אפשר שזה היה פשוט שידוך לא מוצלח עם משפחה חשובה, משפחתו של כלב בן יפונה, כאשר למפרע התברר שה"חתן דנן" הוא בן בליעל. אך סביר יותר שהיו אלו נישואי הכרח, כתוצאה מאונס על ידי אדם אלים, "קשה ורע מעללים", והם הטביעו בנבל את כינויו. הצורך לזהות את מקומו של נבל – כרמל - רומז לכך שהכינוי "נבל" היה כינויו של כל אנס באשר הוא, וזה שבכרמל כונה "נבל הכרמלי". בסופו של דבר, אם אין דין למטה, יש דין למעלה – "וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת נָבָל וַיָּמֹת: וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר רָב אֶת רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל וְאֶת עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה וְאֵת רָעַת נָבָל הֵשִׁיב יְהוָה בְּרֹאשׁוֹ וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה" (שמואל א, כה, לח). אין עונש מיתה בידי שמים על כפיות הטובה של נבל כלפי דוד, אבל לנבל היה ככל הנראה חשבון פתוח על מעלליו הקודמים, ואילו לאביגיל היו ראויים נישואין למלך ישראל, ולא לאנס נבל.

כאשר התורה מנסה לחנך, היא חייבת להתחיל מהמבנה החברתי הקיים, שהוא מבנה פטריארכלי מושרש זה מאות שנים. אי אפשר לחנך אנשים שלא מהמקום שבו הם נמצאים. לכן, התורה מנסה לחנך אותנו "לשבר זרוע רשעים" במבנה החברתי שהיה המקובל. הבניה חברתית אינה עניין לתורה. שוויון מגדרי הוא ערך חשוב, אבל התורה מותירה אותו לאנשים. תפקידם של האנשים ליצור חברה שוויונית שתוכל לקבל באופן נקי יותר את הציווי הא-להי. המהפכה הפמיניסטית, והתפיסה לפיה לאשה שנאנסה אין במה להתבייש, היא הבניה חברתית של עשרות השנים האחרונות, ולצערי היא עדיין בהתהוות. נאנסות רבות עדיין נוצרות בלבן את סוד הטראומה שקרתה להן מתוך תחושה הבושה וההשפלה, כאשר המסר שאין להן במה להתבייש מתקשה לבוא לידי ביטוי מעשי. על כל פנים, מתוך תפיסות העולם החדשות אנחנו מתקשים להבין את המוטיבציה של תמר ושל דינה להינשא למי שתקף אותן. ובכל זאת, אל לנו להיות שיפוטיים. גם אנחנו תוצר של ההבניה החברתית שסביבנו.

מה שאנחנו אמורים לקחת מתוך ציווי התורה הוא לא את הסנקציות הספציפיות נגד האנס, שהן תלויות הקשר של מבנה חברתי, אלא את הערכים –

·         דאגה שאנשי כוח וסמכות לא ינצלו את כוחם לתקיפות מיניות,

·         סנקציות נגד תוקפנות,

·         תיוג האונס כמעשה נבלה, ותיוג האנס כ"נבל",

·         חירות של הנתקפת להחליט באיזה אופן יהיה הפיצוי.

העיקרון הזה מובא בדבריו של ה"מגיד משנה" בפירושו לרמב"ם (סוף הלכות שכנים):

"שתורתנו התמימה נתנה בתקון מידות האדם ובהנהגתו בעולם כללים... וכן אמרה ועשית הישר והטוב. והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם. ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים, לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין ובהכרח חייב לעשות כן ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים והחכמים ז''ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו ומהם שעשו אותם בדין גמור ומהם לכתחילה ודרך חסידות"...

שלכם

אודי

מחפש שותף לאתר חדשות שיסקר תקיפות מיניות כפי שהן באמת

בס"ד                                                                                                  ב באייר תשע"ד

סטטוס שכתבתי בקבוצת הפייסבוק בפנים גלויות:

"מעבר לאינטרסים, יש גם די הרבה בורות שגורמת לתגובות לא ראויות כלפי קרבנות תקיפה מינית.

פתרון אפשרי הוא אתר חדשות, שיסקר את החדשות בנושא הזה באופן שגם מוסר מידע רלוונטי בתחום (מאמרי דעה מייצרים הרבה התנגדויות).

אני מחפש שותף לפרוייקט כזה, שמבין באתרי חדשות.
מישהו רוצה, או מכיר?

אין בזה כסף; זה רק נותן משמעות לחיים (יחד עם הכפשות שסופגים מידי פעם)"...

היו מי שהציעו לי להצטרף לאתר חדשות קיים. זה "ללכת על בטוח". באתר חדש אתה לא יודע אם ייכנסו, וכמה.

ההצעה הזו הובילה לסטטוס נוסף, שם הסברתי מדוע לתקשורת הקיימת ישנם אינטרסים לסקר פגיעות מיניות באופן לא ראוי, ומדוע אין לצפות ממנה להשתפר בתחום הזה. הסטטוס לפניכם.

החוקרות, , 1991)  &Soothill Walby), קיים עניין גובר במקרי אונס בתקשורת מאז שנות השבעים. יחד עם זאת, בכל שנה ישנם רק משפטי פשיעה מינית בודדים המקבלים סיקור נרחב שתי החוקרות טענו כי התקשורת נוטה להתרכז במקרים המפתיעים ויוצאי הדופן, כגון מקרים שבהם היה רצח מלווה באונס, אונס קבוצתי, אונס במקומות ציבוריים או אונס על ידי זרים. מדובר בצורות אונס שחלקם בשיעור הפשיעה המינית קטן. חלק הארי של מעשי האונס מתבצעים על ידי אנשים המוכרים לקורבן.

החוקרות מצאו עוד כי הסיקור בכמה מקרים מפורסמים של אונס נעשה בדרך כלל באופן מסעיר. הן הראו כי המגוון וההיקף של הדיווח על עבירות מין ניתן במגמה  ליצור סוג של גירוי מיני, או מציצנות אצל הקוראים. המטרה המרכזית לא הייתה סיקור הפשיעה, אלא מכירת כמות רבה יותר של עיתונים. הן מצאו עוד כי בשנות השבעים המאוחרות עיתונים רבים עשו שימוש בפורנוגרפיה הרכה של תיאור מקרי אונס למטרה זו. (Soothill & Walby, 1991). בחלק מהמחקרים נטען כי ככל שעבירת האונס הוכרה כבעיה חברתית משמעותית, גברו הדיווחים בתקשורת אודותיה, אך זאת במטרה למכור עיתונים רבים ככל האפשר בכדי לעשות רווחים. הם טענו כי למרות יצירת הרושם של תגובה עיתונאות אחראית, הדיווח נטה לסנסציות וגימוד (Los & Chamard 1997). ממחקרים של Carter (1998)בבריטניה ושל MacDonald Caringella- (1998) עולה כי צהובונים בבריטניה כמו גם מגזינים בארה"ב מכסים דווקא את מעשי אונס הסטריאוטיפיים, בהם מעורבים זרים, כנופיות, קורבנות גזעיים, וכדומה. זה היה גם המצב בקנדה, בתקופה שקדמה לחקיקת 1984. החקיקה החדשה קבעה כי גם מעשה תקיפה על ידי אדם המוכר לנאנסת מוגדר כאונס. לאחר חקיקה זו התרבו הדיווחים על מעשי אונס שהתרחשו על ידי אנשים המוכרים לנאנסות. ניתן לקשור זאת לביקורת הפמיניסטית, זו שעודדה את החקיקה החדשה, אולם ניתן לקשור זאת גם להכרה בכך שגם למקרים שכיחים של אונס יש פוטנציאל מציצני (Los & Chamard, 1997).

כאשר מדובר בסיקור ההליך השיפוטי, המיקוד התקשורתי עובר לאינטראקציה בין הקרבן לבין האנס. הוא מבוסס במידה רבה על מקרי אונס השנויים במחלוקת (Soothill & Walby, 1991). באופן טיפוסי עורכי הדין של הנאשם מציגים את הנשים כאילו הן זונות, והתנהגותן המינית מופקרת. הטיעונים של הסנגור הולכים בדרך כלל לכיוון האשמת הקרבן בהתנהגות מתגרה שגרמה לאלימות (Soothill & Walby, 1991).

על פי טענתה של  Lees(1995) העיתונות מפרשת את הטענות של קורבנות האונס במונחים מיניים גרידא, ששוחקים את התיאורים של כפייה או אלימות. הדיווחים בתקשורת מבליטים את גרסת הנאשם לפיה הוא טעה בקריאת האותות ששדרה הנאנסת. הם בקושי מזכירים את טענותיה של המתלוננת על האלימות או איום באלימות. העיתונות בעצם שותפה לטקטיקות של הסנגור שנועדו לערער את אמינותו של הקורבן על ידי הסטריאוטיפים היסטריים כמו, "שרמוטה", "לא אמינה" וכדומה. בדרך זו, יש לעתים קרובות נטייה לתאר את הקרבנות כנפגעים לא אמיתיים בעוד הנאשם מוצג כאדם נורמטיבי, שלא ייתכן שהוא אנס ((Lees, 1995.

התיאורים בדיווח התקשורתי הנרחב של מקרי האונס מייעדים לנשים רק שני תפקידים: "זונה", או "בתולה". בשני התפקידים הנשים מוצגות בתקשורת כפי שהקוראים הגברים מבקשים לראותן (Soothill & Walby, 1991). Benedict (1992) טענה כי התיאור העיתונאי של קורבנות פשעי מין כזונות/בתולות הרסנית הן כלפי קורבנות האונס, והן להבנתו של הציבור את הנושא. התפיסה המציגה את הנשים כ"זונות" מאשימה את הקורבן במקום להאשים את התוקף. מנגד, גרסת "הבתולה" הרסנית מפני שהיא מנציחה את הרעיון לפיו נשים יכולות להיות רק מדונות או זונות. כאשר מדובר באונס של קטינות מתחת לגיל 16, תפקיד ה"זונה" מתחלף בתיאור העיתונאי בתפקיד ה"לוליטה". כך או כך, העיסוק העיתונאי בהתנהגות המינית של קרבן האונס אינו משרת דיווח הוגן, וממחיש את הסכנות של האשמת שווא של הקרבן (1991,Soothill & Walby ).

Lees (1995) בקשה להראות כיצד דיווח עיתונאי על מקרה אונס הוא לעתים מוטה, לא מדויק, וחסר אחריות. היא הוכיחה שהעיתונות מציגה תמונה מעוותת של מהות הטענות, של הקורבנות, של העבריינים, ושל התנהלות האונס Lees, 1995)). הדיווח לעתים קרובות מציג את האונס כפיתוי או כאינטראקציה מעורפלת בין גבר לאשה, המאופיינת במתירנות מינית. (Los& hamard 1997). הטענה היא שהעיתונות, כמו גם בתי המשפט, מציגים נקודת מבט גברית, בעוד הצד הנשי של הקרבן, מכווץ ומקוצץ מלכתחילה Lees, 1995)).

חסרונות באופן הסיקור הקיים

ניתן אפוא לומר שעצם הסיקור התקשורתי של עבירות אלימות מינית התרחב בעשרות השנים האחרונות, העלה את הבעיה למודעות ולסדר היום הציבורי והרחיב את מעגל הנשים האוזרות אומץ להתלונן על אלימות מינית כלפיהן. מאידך, קיימת בעייתיות רבה באופן הסיקור (למיש, 2007). להב (2008) מסכמת את זאת בשמונה נקודות:

א.      נרמול האונס. האונס מוצג בתקשורת כחלק מהמציאות, כמשהו בלתי נמנע (Carter & Weaver 2003, Meyers 1997; להב 2006).

ב.      סנסציונליזציה – התקשורת נוטה להתעלם מעבירות אלימות מינית "שגרתיות". הן נתפסות כנטולות ערך חדשותי. כדי שאלימות מינית תזכה לחשיפה תקשורתית עליה להיות סנסציונית ((Meyers 1997-8.

ג.        אירוטיזציה – תיאורים "צהובים", חושפניים ומציצניים (למיש 2007).

ד.      דפרגמנטיציה ופרסונליזציה – תקיפות מיניות מוצגות כאפיזודות שאין קשר ביניהן. בכך אינן משרתות את המאבק בהן (להב, 2006).

ה.      סקסואליזציה – התוקפנות המינית מתוארת כאקט מיני, ולא כאקט של תוקפנות ואלימות (Benedict, 1992).

ו.        קוריוזיות והגחכה — מחקרים אחדים )ברק–ברנדס 1996 , למיש,(2007  מצביעים על הנטייה של נותני הכותרות בעיתונים להשתמש במשחקי מלים שמהווים סוג של קריצה. – "האנס המנומס", "חיזור גורלי", ועוד.

ז.       המסגרת בה מוצגות הנשים - הנשים קרבנות האונס מוצגות באמצעות סטריוטיפים קבועים – הקורבן, הזונה לעומת הבתולה התמימה ועוד (Benedict 1992, Meyers 1997 Carter 1998, Kitzinger 1998, 2004b,  להב(2006.. הסטריוטיפים האלה גורמים לקורא לשאול לא: "למה היא נאנסה", אלא "למה דווקא היא נאנסה". באופן כזה הכתבה אינה מכוונת להבניית חברה תוקפנית פחות, אלא ליצירת אשליית הבטיחות – "לי זה לא יקרה".

ח.      המסגרת בה מוצגים התוקפים – התוקפים מוצגים אף הם באופן סטריוטיפי – הסוטה לעומת הנורמלי וכדומה. הסטריוטיפים האלה בעצם משלימים את הסטריוטיפים הנשיים המוצגים בכתבות, ויוצרים הצגה סימטרית – או שהגבר הוא הרע והאישה היא הקרבן, או להפך – האישה היא הפתיינית, והגבר הוא הנורמטיבי ושנכנע לפיתוי (Clark, 1992). התקשורת כביכול שומרת בכך על אובייקטיביות, אבל מאחר שהמערכות הסובבות את המשפט הפלילי ממילא מוטות לכיוון של זיכוי התוקף התקשורת נותנת במקרים רבים לגיטימציה להטיה הזו (Meyers, 1997).

לדעת להב (2008) המחקר מראה שהסיקור מנציח את מעמדן של נשים כמי שחיות תחת איום של טרור מיני. התקשורת מציגה פעמים רבות את הנשים כאילו גרמו בעצמן לפגיעה בהן, כאשר היא מתעלמת מהאלימות הגברית ומכך שנשים משום מה הן תמיד הנאנסות ולא האונסות. בכך לדעתה התקשורת הופכת להיות חלק מהבעיה.

הפתרון: תקשורת אלטרנטיבית

מאחר שאופן הסיקור האמור משקף אינטרסים כלכליים, קשה יהיה לשכנע את כלי התקשורת הקיימים לסקר באופן ראוי.
האפשרות היחידה שאני רואה היא ליצור תקשורת אלטרנטיבית.

שוב, אם מישהו מכם מעוניין, מכיר, נא לפנות אלי.

שלכם

אודי