יום שלישי, 11 בדצמבר 2012

למה המשפחה שלי לא תומכת?



בס"ד                                                                   נר שלישי של חנוכה, תשע"ג

במסגרת הסדרה על ציפיות אני רוצה לכתוב על נושא כאוב  - הציפייה מהמשפחה שלי. התפקיד של ההורים ושל בני המשפחה הוא להגן על הילדים שלהם. בפועל, רוב הדיווחים על פגיעות מיניות הן על פגיעות בתוך המשפחה. גם כאשר הפגיעות הן מחוץ למשפחה הגרעינית, הרבה פעמים ההורים פשוט מסרבים להסתכל לפגיעה בעיניים. לא רק שהם לא תומכים בבת שנפגעה, אלא שהם מאשימים אותה. ההתנהגות הזו מהווה טראומה נוספת, על זו שכבר נחוותה קודם לכן.
אכן, אין חדש תחת השמש. במדרש "יהודית", מתוארת תקופה אפלה בחיי עם ישראל, תקופה שבה גזרו היוונים ש"בתולה הנישאת תיבעל להגמון תחילה" (כתובות ג, ב).  כך מסופר שם:
"בימי מלכות יון גזרו על ישראל... שכל מי שנושא אישה, יעבירוה לפני השר תחילה ויבעל אותה ואחר כך תחזור לבעלה. ונהגו דבר זה שלוש שנים ושמונה חודשים, עד שנשאת בתו של יוחנן כהן גדול. כשבקשו להוליכה אצל אותו השר, סתרה את שער ראשה וקרעה את בגדיה. באותה שעה אחיה קצף בחמה עליה ואמר: הוציאו את אחותי לשריפה ואל יגלה דבר זה למלכות. אמר לה: אין את מתביישת מרוב עם זה, ומרוב סכנת נפשות מן המלכות ועוד יצאת מבגדייך ערומה?
אמרה לו: מוטב שאתבזה בפני אחי משאתבזה בפני הטמא הזה, שרוצה לבעול אותי להתעלל בי. ודבר זה חרפה וקלון לכל השומעים, שיהיה טמא בא על בת כהן.
כיון ששמע יהודה וחבריו כך, מיד נתייעצו בעצה אחת. אמרו: נבוא ונהרוג אותו השר. מיד הלביש יהודה את הנערה, והביא כל מיני בשמים וכל מיני זמר, ועשו חופות של הדס, מבית חשמונאי ועד ביתו של השר, והיו מרקדין ומזמרין עד שהוליכו אותה אצל אותו השר. כיוון ששמע אותו השר כך, אמר לשריו ועבדיו: פנו מקום להללו וכבדו אותם, שהם שמחים לעשות רצוני יותר מכל ישראל, והם מזרע אהרון הכהן, וראוי לי לעשות להם כבוד. מיד הוציאו כל שריו לחוץ, ונכנס יהודה ואחותו עם חבריו אצל אותו השר, מיד חתכו את ראשו ובזזו כל מה שבביתו והרגו כל שריו ועבדיו ורדפו ישראל את היוונים מעכו ועד נמרין, עיקר מלכותם".
קרוב לארבע שנים כלות ביום חופתן נאנסות על ידי ההגמון. המשפחות אינן עושות דבר, שכן ההגמון נתפס ככל-יכול. הן הולכות אליו בסתר, בהיחבא, נאנסות, וחוזרות לחתונתן כאילו לא אירע דבר. זה משהו שנותר בינן לבין עצמן. הן לא זוכות לתמיכה; זהו הכרח בל יגונה. כולם יודעים מה קרה, אבל "זה משהו שלא מדברים עליו".
ליהודית לא נותרת ברירה. היא פונה אל אחיה בשפה שאותה הם מבינים. הם אולי לא מבינים את הטראומה הרגשית שחווה הנאנסת, אך הם מבינים את המושג "כבוד המשפחה", ואת המושג "ערל" (=גוי) המטמא את משפחת הכהונה. היא אינה יכולה לדבר איתם על דברים שהם אינם מבינים, אך היא יכולה לתמרן אותם באמצעות המושגים שהם כן מכירים. היא מציעה להם את המודל של שמעון ולוי אחי דינה, שטענו כלפי חמור אבי שכם (בראשית לד, יד): "לא נוכל לעשות הדבר הזה, לתת את אחותנו לאיש אשר לו עורלה, כי חרפה היא לנו". מאוחר יותר הרגו את כל אנשי שכם, בטענה (שם פסוק לא): "הכזונה יעשה את אחותנו"? המקבים היו לוחמים. את המודל הזה הם הבינו. זה סוג של השלמה מצד יהודית, הסתפקות במה שיש.
היחסים של הנפגעות עם המשפחה שלהן עצמן לא תמיד אופטימליים. לא תמיד המשפחה מסוגלת לעכל את הסבל של הנפגעת. לא תמיד יש לה את הכוחות לתמוך. כמה קשה להורים לראות מי מילדיהם שמצוי בתוך הקשיים שיוצרת הפגיעה. הרבה פעמים הם בכלל לא מסוגלים להתמודד עם הקושי הזה, ומתוך כך מעלימים עין, או דוחפים את ילדיהם להמשיך הלאה, לחיות "כרגיל". 
לכן הנפגעות מותר לצפות, אך יחד עם זה כדאי לזכור את רעיונותיו של דון מיגואל רואיס, בספרו: "ארבע ההסכמות – "מעשים של אחרים אינם מעשים בגללך. מה שאחרים אומרים ועושים הינו השלכה של המציאות והחלומות שלהם". אם מבטלים אתכן, אפילו מאשימים, זה ממש לא בגללכן, זו השלכה של הכוחות הדלים ועולם המושגים העני של המעגל המשפחתי.                   
כאשר אנו מחוסנים בפני דעות ופעולות של אחרים, לא נהפוך קרבן של סבל מיותר.

שלכם
אודי



אין תגובות:

פרסום תגובה