בס"ד
יז בטבת
תשע"ה
השבת (וישלח) פורסמה בעלון בית כנסת בשם
"עולם קטן" על ידי מי שמנסים להחזיר את עבריין המין המורשע, הרב אלון,
לימי גדולתו מודעה אודות שיעוריו ודרשותיו. לטעמי, מעבר לרמיסת הנפגעים, מדובר
גם בסיוע לשיקום הדפוס של פגיעה מינית על ידו. לא מזמן מישהו שאל אותי אם אני מנסה
לקבור את הרב אלון. האם אני רוצה שהוא יתאבד כמו דודו טופז? ניהלנו התכתבות קצרה
שבסופה כתבתי לו ש בסופו של דבר הוא זה המתאכזר לרב אלון, ולא אני.
נניח שתומכי אלון ינחלו הצלחה, והרב אלון יתחיל לכתוב ספרים ולשקם את מעמדו. ברגע
שהוא ירגיש שמעמדו שוקם הוא ימשיך לפגוע. לעת עתה, ההלם שלו מהמצב שבו הוא מצוי מונע
ממנו לפגוע. אבל מחקרים מראים שיש למצב הזה תאריך תפוגה. לכן דמם של הנפגעים הבאים
יהיה בראשם של תומכיו ומי שנותנים לו לגיטימציה. מתן במה למודעה מהסוג שפורסם בהחלט מהווה סוג של לגיטימציה לעבריין.
השבוע קיבלתי בקשה למחות בפני העלון על המודעה
הזו. לא נעניתי מסיבות טקטיות. מאחר שאני נתפס כמי שרודף את הרב אלון באופן שיטתי
חשבתי שיהיה נכון שאחרים ימחו. אתם מוזמנים לעשות זאת.
אני מצרף את מכתבה של אמא של נפגע שפרסם איש
התקשורת רינו צרור בעקבות תכניתו "הולך בחצות. זה מכתב שחייבים לקרוא מידי
פעם, כדי לא לשכוח...
שלכם
אודי
רינו צרור:
המכתב הגיע לידי. את תמציתו סיפרתי, ב"הולך
בחצות". אם שבנה 'נפגע' מהרב מוטי אלון עושה חשבון ראשון. מבקשת את בקשת
הסליחה - מכתב מֵאֶם, פגועת הרב אלון :
כאמא של בחור, שהלך להתייעץ עם מורו ורבו, והוא -
פגע בו פגיעה אנושה, אינני יכולה עוד לכלוא את תסכולי אחרי שנים ארוכות, בהן אני
חווה עם בני, את הקושי העצום עמו הוא מתמודד (בצורה מעוררת הערכה), מאז 'מפגש הסיוע' עם
'הרב' אלון בהתלבטותו, פנה בני לרב, וביקש ממנו לשוחח עמו שיחה אישית. הרב הסכים
מיד, נקבעה פגישה, בכניסת בני לחדרו - נעל הרב את הדלת כחלק ממיצג שווא אכזרי,
בהסבירו לבני שהוא רוצה להעניק לו את מלוא תשומת הלב. כך, בהיות שניהם בחדר הסגור,
ביצע הרב, את זממו. איך אוכל לשתוק לנוכח המחשבה שרב,
מורה רוחני, איש עצה, לקח אדם במצב של חולשה, נצלו
לסיפוק צרכיו ובכך ריסק את נשמתו התמימה, האם ניתן לשתוק על כך?! למראה פניו בשובו
הביתה, אי אפשר היה לטעות ! היה ברור לחלוטין שהוא עבר אירוע קשה. אולם, חרף
הפצרותיי בני לא הסכים בשום אופן, לשתפנו במה שאירע. הוא נכנס מיד לחדרו ולא יצא
משם שעות רבות. כל ניסיונותינו לדובבו,
ולהושיט לו עזרה עלו בתוהו, הוא סירב נחרצות לדבר על סיבת מצוקתו.
לאחר ימים ארוכים, בהם כמעט לא אכל, התקשה להירדם, מיעט בפעולות שאינן הכרחיות, לא
נפגש כלל עם חברים והיה מכונס כל כולו בתוך עצמו, בפנייתנו אליו בעיניים מתחננות שיספר
לנו, את שעובר עליו - הוא פרץ בבכי, ולאחר דקות ארוכות אמר, שאיננו יכול לתאר את
מה שקרה, כי הוא בטוח שלא נאמין לו. לאחר שהבהרנו לו, שהוא יקבל את אמוננו המוחלט,
הוא החל לגולל את שעבר עליוu/ אודה, חרף אהבתי העמוקה לבני, הערכתי ליושרו,
כנותו, והתנהגותו הערכית, ברגעים הראשונים, התקשיתי להאמין למה ששמעתי. לא חשבתי
לרגע שהוא משקר, לא היה לי ספק שתיאורו אמין ומדוייק, אבל, לא יכולתי שלא לנסות
'לסדר' לעצמי את הדימוי הכל כך חיובי של הרב אלון, עם התיאור הצורב ששמעתי. זו
הסיבה שמיד שאלתי :אולי
לא הבנת את הרב אלון ? אולי הוא ניסה להרגיע אותך ? לנחם ? להקרין אכפתיות ? לשדר
לך שהוא כל כולו מגוייס לעזרתך ? בני לא ענה, רק הסתכל עליי במבט כאוב, כאומר :
'הלוואי, גם אני הייתי רוצה לחשוב כך. לאחר שתיקה ארוכה הוא המשיך לספר את שאירע.
בסיימו, לא היה לנו שום ספק, באשר לאופי החוויה הקשה שבננו עבר/ אין מילים לתאר את
התחושות : הרצון לחשוב שזה לא יכול להיות, שמדובר באי הבנה, שאולי מדובר ברגישות
יתרשלא ייתכן שהרב המוערך והנערץ, חולל לבנינו פגיעה כל כך קשה. ובמקביל : זעם
בלתי נשלט, רצון לצרוח, לברר לשלוח אצבע מאשימה, לדרוש הודאה, להזהיר, לבכות את
מות התמימות של בנך, את השריטה שנשרטה בנפשו .אולם, אי אפשר היה לשקוע ברגשות הקשים מנשוא, כל
כוחותינו גויסו לטובת בננו. לאחר תהליך ארוך, הוא הסכים לשמחתי, להסתייע
בפסיכולוגית חכמה רגישה ומקצועית, שבפשטות - הצליחה להרימו משאול תחתיות, ולעורר
בו את הרצון 'לשוב לחיים'. אם יש מלאכים בעולם, אין ספק שהיא אחת מהם. לשמחתנו
גילינו עוד כמה... לאחר שהתרשמנו שבננו 'עומד על הרגליים', וחיי את חייו המלאים עם
הכוונה וליווי, ניסינו לשתפו בצורך לספר את מה שהוא עבר על מנת לנסות למנוע את
הסבל המוכר לו, מאנשים אחרים. לא היה עם מי לדבר ! הוא סירב בכל תוקף/ "אף אחד לא יאמין
לכם, אתם לא מבינים ?!" הוא צעק. "מה אתם חושבים שמישהו בכלל יחשיב את
המילה שלכם מול ההסברים של האדמו"ר הגדול ?! יעשו מכם צחוק, ישמיצו אתכם,
יחרימו, ינדו, וחוץ מזה, אף אחד לא ירצה לשמוע את האזהרה שלכם, אתם לא תצליחו
למנוע סבל מאיש ! ובנוסף לזה - אני לא מוכן שאף אחד, יידע מה עבר עליי ! אתם לא מבינים
באיזה כוחות מדובר, אם ייוודע למישהו שנדמה לי, שהרב אלון עשה לי משהו, (כמובן
שככה יציגו את זה, שאני מדמיין שאני הדפוק שלא מבין, שאני בכל אופן האדם עם הקשיים
בכל הסיפור הזה, ובגלל הצרות שלי, לא הבנתי שהוא בכלל ניסה לעזור לי...), מקורביו
כבר ידאגו להשתיק אותי !" הוא נעצר לרגע, ואז זעק : "תבטיחו לי שלעולם
לא תדברו על זה, עם אף אחד ! תבטיחו לי !". הבטחנו. בלב כבד ומאוד כואב. לא
היתה לנו ברירה. חשבתי לעצמי : 'אם בחור אחד נוסף יעבור את מה שהבן שלי עבר, אם
אמא אחת נוספת תחווה את מה שאני חווה, אם משפחה נוספת תטולטל, רק בגלל שלא הזהרנו
- איך אוכל לחיות עם זה ?!' אבל, כאמור, לא היתה ברירה. הבטחנו כי הרגשנו שאם ניטע
בבנינו את חוסר הביטחון, באשר לסודיות המוחלטת אותה הוא דורש, נרע את מצבו, שהלך
ב"ה והשתפר, בעקבות תהליך שיקום איטי, שהושג במאמצים רבים. הבטחתנו, ולכן אני
כותבת, ופונה בעילום שם. ערב אחד, לאחר חודשים, מתקשרת אליי חברה נסערת
ושואלת : "את רואה חדשות ? את שומעת מה הולך ?", "לא", עניתי
"מה קרה ?": "את לא מבינה !", היא ממשיכה "אמרו עכשיו
בחדשות שארגון בשם 'פורום תקנה' הוציא אזהרה לציבור, שהרב מרדכי אלון, לא נוהג
בהתאם לערכי המוסר והקדושה. אין לי מושג מה זה הגוף הזה, ומה המשמעות של האזהרה
שלהם, אבל אמרו שזה משהו שקשור ביחסים עם בנים". הרגשתי שהאדמה רועדת תחתיי,
התקשיתי לעמוד, שמעתי את חברתי צועקת : "את שם"? את שומעת אותי ? מה את
אומרת ? זה לא יכול להיות נכון, נכון ? ברור שיש פה טעות !" לא הצלחתי להוציא
הגה. התיישבתי. לא האמנתי שעוד מישהו, עבר את החוויה הקשה שבני חווה, אזר אומץ
ואסף כוחות לשתף את מי שחשב שיש לעשות הכל, כדי למנוע פגיעות נוספות ובשל כך החליט
לתת פומבי לעוול, שיכול היה להימנע. משהתבררו לי הפרטים אודות 'פורום תקנה',
כשהבנתי מי הרבנים העומדים מאחורי האזהרה לציבור, אלו צעדים ננקטו כדי למנוע פגיעות
נוספות של הרב אלון, ומדוע הוחלט לצאת ולהזהיר את כלל הציבור באותו ערב - רווח לי.
הרגשתי כאילו מטען עצום ירד מכתפיי. לצערי, עכשיו אני יודעת במבט לאחור, שהיתה זו
רק התחלה של תהליך ארוך וכואב, אבל אז, בתקופה הראשונה, הרגשתי שאם קיים גוף הפועל
על פי ערכי התורה, ולוקח אחריות, עם כל הקושי הכרוך בכך, לבער את הרע מקרבנו - יש
תקווה. אולם, חרף תחושת האופטימיות שנבטה בנו, ככל שחלף הזמן, התקשיתי יותר ויותר
להכיל את התגובה הציבורית לאזהרה שהושמעה. אני יודעת שחובתי לגייס את כל כוחותיי,
כדי למחול, לסלוח, לשכוח ולהמשיך, אבל - אני מתקשה לסלוח לגדולי תורה, העומדים
בראש מערכות חינוך, המפנים גבם פעם אחר פעם לזעקת הנפגעים. איך אני אמורה להרגיש
כאשר רב גדול - אחד ממנהיגי הציבור שאני שייכת אליו, חוזר וקורא לרב שהורשע בתקיפה
מינית, ללמד בישיבתו ?! הלסדום היינו, שאין מי שמוחה בקול צלול על התנהלות שאיננה
עולה בקנה אחד עם ערכי התורה והמוסר הבסיסיים, של האחראי לחינוך ילדינו ?! האם
יכולה להיות הבעת חוסר אמון גדולה יותר, בכאבם העמוק של הנפגעים? אני מתקשה לסלוח לכל אותם רבנים, שבגדו
בשליחותם הציבורית והחרישו, לנוכח המתקפות של הרב הפוגע ומקורביו, על מפרסמי האזהרה. אני מתקשה להסתכל לבני בעיניים, ולהמשיך בנחישות, לשדר
לילדיי שדרך התורה היא דרך האמת הרגישות לזולת, ההיחלצות לעזרתו והדרך המחייבת את
ההתגייסות למניעת צרה ממנו ? איך אביט בעיניהם, לנוכח ציפייתנו הברורה מהם, להעניק
יחס מכבד לרבנים - תלמידי חכמים, בהיותם המנהיגים את הציבור לילך בדרכה של התורה? בכאב
צורב, ברור לי שאחת התשובות לשאלת הנביא : "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים
צָלֵחָה ?" היא, הגיבוי הציבורי שהרשעים זוכים בו לעיתים קרובות מידי, מפשוטי
העם, אך, במיוחד ממי שאמור לקחת אחריות מנהיגותית ובמקום זאת, אולי מתוך חשש או
פחד תומך בצורה אקטיבית או פאסיבית, במעש, או בשתיקה כהודאה, בהמשך שליטת
הַרִשְעָה אני מתקשה לסלוח לכל אותם עיתונאים, מ'המגזר'
ומחוצה לו, שנתנו לרב אלון פתחון פה ובמה ציבורית לשאת בה את דברו תוך שהוא חוזר
ופוגע בנפגעיו שוב ושוב, מבלי לדרוש ממנו, הסבר מניח את הדעת להתנהגותו ולהאשמות
כלפיו. אני זוכרת היטב, את תחושתי הקשה כשקראתי באחד מ'אתרי המגזר', ניתוח משפטי,
לכאורה, שפורסם בטרם הכרעת הדין: "קו ההגנה של תקנה יבהיר, כי הפורום הוקם על מנת
להתמודד עם מעשים שאינם בהכרח פליליים ... ובכל אופן, זיכוי של הרב אלון, יעורר
ביקורת נרחבת על פורום תקנה".התחשק לי לצרוח : "תגידו, השתגעתם ?! פורום
תקנה צריך קו הגנה, או הציבור שלא הקשיב להם ?! הביקורת אמורה להיותעל מי שמסרו
נפשם, על קיום צו התורה של : 'לא תעמוד על דם רעך', חרף הקושי העצום הכרוך בכך ?!
או על מי שפגע במודע בזולתו, פעם אחר פעם ?! האם איבדנו לחלוטין את המצפון ? את
חוש הכיוון המוסרי ?אני רוצה לצעוק, אך אני מחרישה. אני חוששת שבני
ישמע אותי ויחוש את הקושי שלי להכיל את התסכול, אבל כנראה שתיקתי נובעת גם מהידיעה
שרכשתי בחודשים האחרונים, שמעטים מאוד, אם בכלל, ישמעו את זעקותיי ויטו אליהן אוזן. אינני יכולה להבין
את אנשי התורה ומנהיגי הציבור, מחנכים ואנשי טיפול, שחיכו עד הכרעת הדין של
השופטת, ורק אז הביעו את דעתם על הרב ועל מעשיו, כאשר חלקם אפילו כעת, לאחר ההכרעה
המשפטית, סוכרים פיהם. האם לא היה מספיק לשמוע את האזהרה החמורה נגד רב אהוב
ומקובל כל כך, כדי לעמוד כחומה בצורה מול ניסיונות ההשתקה וההכחשה, של האיש ובאי כוחו. אני
מתקשה לסלוח, לחסידי הרב אלון, שעשו הכל, תוך שימוש באמצעים שאינם ראויים, על מנת
להכחיש את שעשה מורם ורבם. אבל, גם אם אני יכולה להבין את הקושי שהם חוו בקבלת
האמת, אינני יכולה למצוא כל נקודת זכות, למאות האנשים שבהשתתפותם בשיעוריו של הרב
אלון, במקומות שונים בארץ, היו כמביטים בעיניי בני, ואומרים לו ולשאר הנפגעים :
'איננו מאמינים לכם, גם אם אולי נגרם לכם עוול - לִבֵּנוּ קהה לסבלכם, אנחנו
מתעלמים מכאבכם וממשיכים 'ללמוד תורה', ממי שהמלכנו על עצמינו, כנושא דברה הנאמן
לערכיה. איך אפשר להבין את מאות האנשים שעמדו לצדי, בחתונה אליה הוזמנתי, עת הרב
אלון ערך את החופה, ולא נמצא בקהל, וְלוּ אדם אחד שזעק את זעקת המעונים. התקשיתי
להאמין למראה עיניי, כאשר בסיום החופה נגשו עשרות אנשים ונשים, נערות ונערים, אל
הרב לקבל את ברכתו, ו-חיבוקו. אף שהתכוננתי לתגובתו הקשה של בני בחוזרי לביתי,
החרשתי כששאל : "זה היה הוא שערך את החופה נכון ?! אמרתי לך! הוא ממשיך
להנהיג ביד רמה ואין פוצה פה, הציבור ממשיך לשאת אותו על כפיים ! את רואה ? אפילו
אחרי שרבנים אמרו שהוא מסוכן - אנשים לא מאמינים, אז את רצית להזהיר את הציבור ?!
ועוד חשבת שמישהו יקשיב לך, יאמין לך ?!" מתוך נשיאת הכאב יחד עם בני, על העוול שנעשה לו, דווקא
על ידי המתחזה כנושא דברה של תורה, הרומס את דרכה וערכיה ברגל גסה, אני רואה לעצמי
חובה לתאר את אלומות האור, שהאירו את דרכינו באפילה. אף שמעולם לא היה לי קשר עם
חברי פורום תקנה - חבר אנשי התורה הללו, החזירו את עטרתה והאירו את זוהרה, בימים
קשים. על האור שהם הפיצו, בדרך טיפולם בפרשה כל כך קשה, אחוש לעולם אסירת תודה.
בנוסף, אני חשה הערכה עמוקה, לכל אותם אנשים ונשים שנשאו קולם בעוז, כבודדים, נגד
הפגיעות והפוגע, חרף האווירה הציבורית, שלתחושתי היה בה כדי לתמוך בעוול ומחוללו. בנוסף לכל אלה, אני מתפעלת, נדהמת ושואלת : מהיכן לקח א' - המתלונן שעליו
'הונח' התיק המשפטי, את כוחות הגוף והנפש, לשאת על כתפיו את המאבק הקשה הזה ? כיצד
הוא עמד בהליך המשפטי, הכרוך בבירור תלונתו ובמתקפות שכוונו נגדו, לאורך כל התקופה
? אינני יודעת מה מקור תעצומות נפשו, אולם, אם הייתה לי הזדמנות, הייתי אומרת לו
בקול צלול וברור: 'אין לך מושג כמה עזרת לבני ולכל שאר הנפגעים בעבר, והלוואי שלא
יהיו - גם בעתיד ! הוכחת להם בדרכך הנחרצת, שאפשר לעמוד, מול אישיות אהובה ונערצת ולהוכיח שאתה
יודע היטב, את מקור הכאב שאתה נושא, שאין לך ספק מי האחראי לו, ושאתה נחוש למנוע
ממנו את האפשרות להמשיך לפגוע, תוך תביעה לתשלום המחיר על התנהגותו הפוגענית.
שימשת פה לאנשים רבים, ולי ברור, שמנעת צער וסבל מרבים נוספים. יהי רצון
שהקב"ה ישלם לך כגמולך הטוב, וימלא כל משאלות לבך לטובה - אתה ראוי אף ליותר
מזה ! תם ולא נשלם, מעט מאשר עם לבי חלקתי עמכם, בתקווה ובתפילה למחשבה עמוקה,
רגישות אנושית, הושטת עזרה ולקיחת אחריות, בהתרגש הצרה על מי מזולתנו.
