יום רביעי, 1 באוקטובר 2014

חלומות של עורכי כותרות



בס"ד                                                                               ו' בתשרי, תשע"ה
השבוע פרסם עורך בור כתבה שקבלה את הכותרת: כך הורשע אב באונס שהתגלה בחלום. הכותרת הייתה אמורה להצדיק הקצעה של צוות צילום במשך 4 שנים, והאינטרס לנסח אותה באופן פרובוקטיבי ככל האפשר (על חשבון הנאנסת) ברור.
אולם חשוב לומר דבר נוסף. אנחנו נמצאים בעיצומו של קונפליקט חברתי בשאלה האם להכיר בתופעה הזוועתית של גילוי עריות, או אולי לטאטא אותה אל מתחת לשטיח. בקונפליקט הזה, הכתבה, והערוץ אותו היא מייצגת נקטו עמדה ברורה; לטאטא.

מן העבר השני של המתרס (שם אנחנו נמצאים), זוהי הזדמנות להציף את הקונפליקט ואת האמצעים שאותם נוקטים בעלי אינטרסים בחברה בכדי להשתיק את התופעה.

גילוי עריות הוא ביטוי של תפקוד משפחתי לקוי; תסמונת של חציית גבולות במערכות יחסים. ההורים, שהיו אמורים להגן על ילדיהם ולטפח אותם, מפנים כלפיהם אלימות וניצול. במקום שההורה יספק את צרכי ילדיו, הילדים מספקים את "צרכיו" שלו. אין תקשורת בין בני המשפחה, בשל הצורך להסתיר את הזוועה הנעשית בחדרי חדרים. אסור לדבר עליה... "לא שמענו, לא ראינו כלום. מעולם" (זהו ההסבר למוטיב ה"איש לא ראה, איש לא שמע", המופיע בטענות הסנגורים של מי שנאשמים בגילוי עריות).
חברות אנושיות מחליטות כמה משאבים להשקיע בהגנה על קרבנות תקיפה בכלל, ועל קרבנות תקיפה מינית בפרט. יש בכוחה של החברה לשפוט האם ההתעללות התרחשה, או שמא הקרבן משקר ומגזים. בעלי אינטרסים בחברה פועלים כדי למחוק את גילוי העריות מסדר היום הציבורי. בין בעלי האינטרסים הללו ניתן למצוא אבות אונסים, עברייני מין וצרכני מין, אבל גם אנשי דת ואחרים בעלי עמדות כוח, השואפים לשמר את המבנה הפטריארכלי הקיים. התוצאה היא מוסדות חברתיים החסרים את הכלים לשנות את מעמדם של קרבנות תקיפה מינית.
מראשית שנות השמונים בארצות הברית, ומשנות ה-90 בישראל חל שינוי מסוים ביחס של החברה המערבית לתופעה של גילי עריות. מסמנת הכרה בתופעה, וניסיונות להתמודד עם קצה הקרחון שלה, הנגלה לעין. 
אולם גם עתה, כמו בתקופות קודמות שבהן הייתה הכרה בתופעה, מתעורר בתגובה גל נגדי, רב עוצמה, של השתקה; גל המנסה להרדים את ההכרה בתופעה לעשרות שנים נוספות. בארצות הברית הוקמה, על ידי הורים שנאשמו בהתעללות מינית בילדות, תנועה שנקראת "קרן סינדרום הזיכרון הכוזב". התנועה מאשימה מטפלים ביצירת זיכרונות כוזבים של התעללות מינית. דיון בזיכרון כוזב בהקשר לזיכרונות משוחזרים הפכך לדרך פוסט-מודרנית שמטרתה להסיר את נושא גילי העריות מסדר היום הטיפולי, החברתי והמשפטי (זליגמן, 2004). 
התקשורת, באמצעות כותרת לא אחראית על "חלומות", מסוגלת לבלבל אנשים. למרבה המזל, לפחות במקרה הנוכחי היא לא הצליחה לבלבל את בית המשפט. 
אני ממליץ מאד על הרשימה המצורפת של ענת גור, שנדמה לי שעוסקת במקרה הזה עצמו, ועל כל פנים, במקרה עם מאפיינים זהים. 

שלכם,
אודי