בס"ד ערב יום הכיפורים התשפ"ג
(קטע ממאמר שעתיד בע"ה להתפרסם)
על
אף שיחסי כוח כשלעצמם אינם מהווים זירה של אינוס על פי המשפט העברי, שכן נותרת
לקורבן מידה מסוימת של בחירה חופשית, הם עשויים להפוך לזירת אינוס כאשר ניצולם
מלווה בדינמיקת ההשתלטות היוצרת מצב של היעדר מוחלט של בחירה חופשית אצל הקורבן. דינמיקה
מסוג זה מתוארת בפסק הדין שניתן בעניינו של מתי בן דוד, פרסומאי חרדי שהורשע בשורת
עבירות מין בשש מעובדות משרדו.[1] בית המשפט המחוזי שדן בתביעה מתאר כיצד הנאשם תכנן
את מעשיו ולאחר שקרב את המתלוננות אליו מבחינת תפקידן ומעמדן (טיפוח), הוא עבר
לרמיזות ודיבורים מיניים, שבעקבותיהם הוא יזם מעשים מגונים ומעשי אינוס. בית המשפט
מוסיף:
"הנאשם תכנן את מעשיו
מראש, צעד אחר צעד, היה מודע למעשיו, עשה שימוש בעוצמתו כמנהל ובהתנהלותו מזרת
האימה, ידע להכניע את המתלוננות, כולן מבתים חרדים, חלק נשואות, חלקן אימהות,
ולכפות עליהן מעשים אשר לא שיערו בדמיונן כי ניתן לעשותם עם מי שאינו בן זוגן,
כאשר הרקע החרדי שימש בידיו מנוף להשתקתן והפחדתן בטיעון כי אם ייוודע הדבר לא
יאמינו להן כי המעשים לא נעשו בהסכמתן... נהג בערמה בהפחדה ובמניפולטיביות...
עוצמתו המקצועית, כשרונו המקצועי והידיעה כי לעובדי ולעובדות משרדו אופציות
מועטות, אם בכלל, לתעסוקה בתפקידים שהיה בכוחו להעניק, והעובדים והעובדות יסבלו עד
כלות את שיגיונותיו, מחוסר בררות, גרמו לו להמשיך עוד ועוד, לא ליתן דין וחשבון
למצפונו ולפגוע במתלוננת אחר מתלוננת".[2]
יצירת מערכת יחסים של
שליטה בקרבן העבירה מתוכננת ומותאמת למה שעבריין המין תופס כדרכים היעילות ביותר
להשגת המטרה.[3]
תסריט טיפוסי של העבירה כולל חשיבה על אסטרטגיות פוגעניות ובחירת זירה עשירה
בקורבנות פוטנציאלים. בהמשך, נעשה תכנון אופרטיבי, לדוגמה, בחירת זירה שאינה
מפוקחת, זיהוי קורבנות מתאימים, ויצירת אינטראקציה של טיפוח מקדים. בשלב זה
העבריין מבודד את הקורבן מאחרים, ומבצע את זממו. לאחר מכן על העבריין לוודא שלא
ייתפס, [4]
באמצעות השתקת הקורבן על ידי איומים כדוגמת אלו המתוארים בפסק הדין, באמצעות בלבול
הקורבן – שכנוע הקורבן כי הוא זה שיזם או
לפחות היה שותף לסיטואציה ועוד.
יש להדגיש כי מזווית
הראייה של הקורבן אין מדובר בהכרעה נקודתית שבה הוא נתבע להכריע אם יישמע לעבריין
או יאבד את מקום עבודתו. לו זו הייתה הסיטואציה סביר להניח שנפגעות מתי בן דוד היו
בוחרות לוותר על מקום העבודה. היריגוין עומדת על כך שניצול לרעה של סמכות הוא
תופעה הנחשפת מהר, ולא פעם המנוצלים מוחים כלפיה. הדינמיקה המתוארת בפסק הדין
מתארת מנגנון אחר, מניפולציה פרוורטית
שקשה לעמוד נגדה.
"זו ערמומית מכדי
להבחין בה ונזקיה חמורים הרבה יותר. ההטרדה מתחילה בצורה תמימה לכאורה ומתפשטת
בערמומיות. נפגעיה נמנעים בתחילה ממתן ביטוי לעלבונם, ומעדיפים להקל ראש בעקיצות
ובעלבונות. אז הולכות המִתקפות ומתרבות ועד מהרה נמצא הקורבן בגבו אל הקיר, בעמדה
נחותה, נתון לתמרונים עוינים ומעליבים שאינם חדים.... בכל ערב יחזור לביתו שחוק,
מושפל, ניזוק. זהו מצב שקשה להתאושש ממנו".[5]
אי אפשר להסביר את
הכניעה להטרדה הפרוורטית במקום העבודה רק בפחד מפני אבטלה. התוקף הפרוורטי נוקט
בתהליכים הכובלים את הקורבן מבחינה נפשית ומונעים ממנו להגיב. התהליכים הללו
פועלים כמלכודת באותן שיטות שבהן נעשה שימוש במשטרים רודניים. את השיטות האלה
מתארת הרמן בספרה "טראומה והחלמה":
"שיטות השליטה באדם
אחר מבוססות על גרימה חוזרת ושיטתית של טראומה נפשית. אלה השיטות המאורגנות של
נישול מכוח וניתוק. שיטות השליטה הנפשית מיועדות לטעת בנשלט אימה וחוסר ישע ולהרוס
את הרגשת העצמי שלו ביחס לזולת... הפחד מועצם גם בהתפרצויות אלימות לא צפויות ולא
עקיבות, ובאכיפה גחמנית של כללים פעוטי ערך. השיטות האלה מיועדות לשכנע את השבוי
ששובהו הוא כל-יכול, שאין טעם בהתנגדות. השלב האחרון בשליטה הפסיכולוגית הוא אילוץ
הנשלט להפר את עקרונות המוסר שלו עצמו. מעתה הקורבן נכנע, שכן הוא מתעב את עצמו".[6]
כאשר השיטות הללו
מופעלות בהקשר ליחסי מרות במקום העבודה, התהליך מתחיל בדרך כלל בסירוב הממונה לדבר
ישירות עם הכפיף או הכפיפה, ממשיך בהטלת דופי, בהמעטת ערך העובד, בבידודו,
בהתעמרות, בהטלת אשמה, ולבסוף באלימות מינית. לא הרווח המיני הוא העיקר בתהליך
הפרוורטי, אלא השלטת המרות – הפיכת האישה לאובייקט מיני. הקורבן נוקט טקטיקה של הימנעות
ונסיגה. אולם בכך הוא נכבל נפשית. הוא מבולבל מפני שהכללים לא ברורים לו, והוא
אינו מבין במה מאשימים אותו. בשלב שבו רמת התוקפנות כלפיו עולה הוא מתקשה להאמין
כי הדברים קרו. מי שמשלים עם התוקפנות מוצא את עצמו בהפרעת דחק. כל הקורבנות
מתארים בשלב הזה תחושה של פחד, דריכות וחשש מפני תוקפנות לא צפויה. "לבסוף,
לאחר שהוחלש במהלך ההשתלטות עליו, חש הקורבן בתוקפנות הישירה. עמידותו אינה בלתי
מוגבלת והיא נשחקה עוד ועוד, עד שהוא מותש בנפשו"[7]. תהליך ההתעללות
המניפולטיבי של הפרוורטי מביא פעמים רבות את העובד עד לדיכאון.[8]
יחסי שליטה מסוג זה נבנים כנדבך נוסף, על גבי רובד השליטה המגדרית ורובד יחסי המרות והתלות. אם נתייחס לקטגוריות האנליטיות המגדירות אינוס, נוכל לומר שזוהי התרחשות שבה אין ביד הקורבן להתנגד וממילא כבר לא קיימת בחירה חופשית. עקרון יסוד של הרמב"ם, מבחין בין מצב שבו האדם מתקשה להתגבר על נטיותיו ועם זאת יש בכוחו להתגבר על הקושי, לבין מצבו בו נשללת ממנו לחלוטין הבחירה החופשית.[9] לטענתנו, יחסי שליטה מן הסוג המתואר מביאים את הקורבן למצב נפשי שבו האפשרות להתנגד חסומה בפניו, ועל כן מן הדין להגדירם כאינוס. השלב בתהליך שבו עדיין הייתה למותקפת בחירה הוא השלב שבו התחילה המניפולציה. במקום לנקוט בהתנהגות נמנעת, היה עליה להתעמת, ואולי להתפטר מיד. אולם מאחר שלא היה לה מושג עד היכן יגיעו הדברים, קשה להטיל עליה אחריות לכך שהבליגה (ראו שו"ת נודע ביהודה תניינא סימן יח, הובא גם בפתחי תשובה אבן העזר סימן קעח ס"ק י, שאין בכך משום תחילתה בפשיעה, שכן מעשי האינוס אירעו לאחר זמן).
מכאן ואילך המותקפת הייתה כבולה
בתהליך שבו הבחירה נלקחה ממנה, והתוקף שלט בה שליטה מוחלטת. הדוגמה של בן דוד היא
אחת מיני רבות בסוגת ההשתלטות המניפולטיבית על אדם אחר.
גם פרשת הרב שיינברג
מצפת, שבה פגע הרב בנשים מקהילתו,[10] נופלת תחת סוגה
זו של יחסי שליטה.[11] ברקע היו יחסי
כוח מוצלבים הכוללים היררכיה רבנית, קהילה מעריצה, תפיסה כי הרב הוא נושא דבר האל,
ויחסי תלות הן בהקשר הרוחני והן בהקשר הטיפולי. על רקע זה קל היה לשיינברג לגשת לבניית
רובד יחסי השליטה באמצעות יצירת טראומטיזציה חוזרת ונשנית בקרב קורבנותיו. תחילה
בחירת האובייקט: "הוא ניצל נשים יתומות
מאב או מאם; אמר להן שהוא דיבר עם המתים ושההורים נגלו אליו בחלום וביקשו שישמור
עליהן. אצלי הוא ניצל את עניין הפוריות".[12] אחר כך הבידוד מן הסביבה החיצונית:
"שילמתי מחירים כבדים. ההסתרה מבעלי. עצבים, מריבות עם חברות, מצבי רוח משתנים,
בכי אינסופי, לכודה בתוך שבועה שאסור לגלות".[13] גם מוטיב המתקפה הפרוורטי מתואר:
"אם הייתי מהססת לפני ה'הרפיות', הוא מייד תקף: 'את לא ברמה מספיק גבוהה
לעזור לך', 'כמה נשים צריכות עזרה, ואני משקיע בך'. הרגשתי רע שפגעתי בכזה צדיק,
שהרסתי את הקיום של העם היהודי. הייתי אוכלת את עצמי, בוכה".[14] התחושה של
היעדר בחירה חופשית: "בגוף ובנפש הרגשתי שאני עוברת אונס, אבל לא הצלחתי
לעצור את זה. הייתי נתקפת בכי בלתי נשלט. כשביקשתי להפסיק להיפגש אתו, התחושה
שהעביר לי הייתה שעשיתי מעשה שלא ייעשה". ולבסוף, השלטת הפחד שנועד להשתיק את
המתלוננות באמצעות "שבועת הרש"ש" שלא לגלות את מעשיו.[15]
הרב שלמה דיכובסקי, שהתיר את הנשים לבעליהן, נימק זאת בשלושה נימוקים. ראשית, מדובר בנשים שעברו "שטיפת מוח" ובעקבותיה פעלו כרובוטים בשליטת שיינברג.[16] במצב כזה לא הייתה להן יכולת להתנגד, וכאמור, מצב שבו היכולת להתנגד לא קיימת מוגדר כאינוס. שנית, יש כאן טעות במצב הדברים, כמתואר בתשובתו של הרב אטלינגר, ומעשה מיני מתוך טעות כזו אינו אוסר אישה לבעלה, אם מפני שזוהי שגגה שאין בה מעילת מעל בבעלה, ואם מפני שהיא מוגדרת כאונס. נימוק שלישי להיתר הוא ראייתן של נפגעות שיינברג כ"שוטות לדבר אחד" בעקבות שטיפת המוח שעברו. הנימוקים שכתב מבוססים על שתיים מן הקטגוריות שמנינו, היעדר יכולת התנגדות והסכמה לא תקפה בהיעדר ידיעה או דעת.
בהמשך לדבריו נוסיף כי
שיטות השליטה באדם אחר אינן מבוססות רק על שינוי התודעתי, אלא על ערעור המצב הנפשי
של הקורבנות. הזירה של ניצול סמכות מניפולטיבי באמצעות המתקפה הפרוורטית מכניסה את
המותקפות למצב נפשי של היעדר יכולת התנגדות והיעדר בחירה חופשית, מצב שבו המעשה
המיני מוגדר כאינוס. את הקטגוריות הללו חילצנו כאמור מניתוח דברי הפוסקים, ועל כן,
בהינתן ניתוח המצב הנפשי של הקורבנות קל לקבל כי מדובר באינוס. על פי
הצעתנו היתר אישה לבעלה לא יהיה מוגבל למצבי קיצון, כדוגמת השליטה של שיינברג
באנשי קהילתו, אלא יורחב לכל דינמיקה פרוורטית באשר היא.
הרמן טוענת כי:
"משקיפים מן הצד שלא
ידעו מימיהם אימה מתמשכת ואין להם כל הבנה בטיבן של שיטות כפייה, משערים שבנסיבות
דומות היו מגלים יתר אומץ לב והתנגדות. מכאן הנטייה הרווחת לתלות את התנהגות
הקורבן בפגמים באישיותו או בתכונותיו המוסריות".[17]
טענות מסוג זה עלו גם כנגד הנשים שנפגעו על ידי
הרב שיינברג, אולם אלו תגובות שעל פי הרמן לוקות בחוסר הבנה של מנגנון ההשתלטות
הפרוורטי. לאור התובנה הזו השיח בין רב יהודה לתלמידיו בנוגע לנשים השבויות ביד
ליסטים נטען במשמעות נוספת; לא רק שיח הלכתי, אלא גם הנחיה מוסרית: "אמר רב
יהודה: הני נשי דגנבו גנבי - שריין לגוברייהו". לתלמידים נראית הלכת רב יהודה
כקולא מופלגת. "אמרי ליה רבנן לרב יהודה: והא קא ממטיאן להו נהמא"! הרי
אתה רואה שהנשים פועלות מרצון! עונה להם רב יהודה: "מחמת יראה". שואלים
התלמידים שוב: "והא קא משלחן להו גירי"! הרי הנשים השבויות מספקות סיוע
לוגיסטי של חיצים לשודדים! שוב עונה רב יהודה: "מחמת יראה".[18] במלים
אחרות, כנראה שגם אתם בנסיבות דומות לא הייתם מגלים אומץ לב רב יותר.
יחסי שליטה מייצרים
אפוא מצב של היעדר בחירה, אותו הגדרנו "אינוס". הם מנצלים את העדפתו
העקרונית של הקורבן שלא להתעמת, מנצלים את חולשותיו ולבסוף מביאים למצב נפשי שבו
הוא חסר יכולת להתנגד. מצב נפשי זה אינו רק תוצאה של תודעה כוזבת, אלא סימפטום של
פוסט-טראומה בעקבות יצירת טראומטיזציה חוזרת ונשנית על ידי התוקף.
[1]
יעל פרידסון, "17 שנות מאסר לבעל משרד פרסום שאנס שש מעובדותיו, ynet 23.08.20 https://www.ynet.co.il/news/article/rJtbpkx7P.
[2]
תפ"ח 1121-07-17.
[3]
Cornish, Derek B., and Ronald V. Clarke. "Analyzing organized
crimes." Rational choice and criminal behavior: Recent research and
future challenges 32 (2002): 41-63.
[4]
Cornish, Derek B. "Regulating lifestyles: A rational
choice perspective." 7th International Seminar on Environmental
Criminology and Crime Analysis, Barcelona. 1998.
בתקיפה אלימה זה נעשה בין השאר על ידי הגנה
על זהותו וניקוי או השמדת ראיות משפטיות שעשויות להישאר בזירת הפשע ויכולות להוביל
ישירות לזיהוים. התנהגות זו מכונה "מודעות פלילית". Chopin,
Julien, and Eric Beauregard. "Sex offenders’ forensic awareness strategies
to avoid police detection." Science informed policing. Springer,
Cham, 2020. 39-55.
[5]
מארי פראנס היריגוין הטרדה נפשית, אלימות נפשית בחיי היומיום,
בעבודה ובמשפחה (דן שליט מתרגם, 2002) עמ'
64 (להלן: היריגוין).
[6]
ג'ודית לואיס הרמן, טראומה והחלמה עמ' 93-92 (2015).
[7]
היריגוין עמ' 166-159.
[8]
היריגוין שם.
[9]
הקדמת הרמב"ם למסכת אבות (שמונה פרקים) פרק שמיני.
[10]
בש"פ 5408/15 עזרא שיינברג נ' מדינת ישראל.
[11]
אחת הנפגעות מדווחת כי לפני הפגיעה הוא נתן לה לשתות "מים
קדושים", שהיו ככל הנראה סם אונס. "לא הצלחתי להוציא קול כשהידיים שלו
נגעו בי", nrg 30.7.2015.
https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/1/ART2/713/550.html
[12]
שחרור מוקדם לעבריין המין: עזרא שיינברג ממשיך להתעלל בנו, והוא
יפגע בנשים נוספות", ynet' 20.8.2021. https://www.ynet.co.il/judaism/article/bkuoaufet.
ראו גם: אלי זומר, יחסים מקבילים, פיתוי וניצול מיני בפסיכותרפיה וייעוץ
(1999).
[13]
"הרב אמר לי: אם תספרי למישהו על הקשר
בינינו, יותר לא תהיה עלייך ברכה", ישראל היום,
30.11.2017.
https://www.israelhayom.co.il/article/518787.
[14]
שם.
[15]
"בני הזוג, נפגעי הרב שיינברג: 'הרב שהערצתי פגע באשתי בבית
שלנו'", ynet, 15.7.19.
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5550556,00.html
[16]
הרב רפאל שלמה דיכובסקי, "אישה שזינתה בהשפעה רוחנית-מיסטית",
תחומין כרך לו, (התשע"ו.).
[17]
הרמן שם עמ' 132.
[18]
בבלי, כתובות נא ע"ב.
גמר חתימה טובה
אודי
