"עקרון העל" המסביר את הטיוח וההשתקה

בס"ד                                                                      טו באייר, תשע"ג

בשנת 1968 פרסם לורנס ג'יי פיטר את מה שמכונה "העיקרון הפיטרי". השאלה שהוא שאל את עצמו היא: מדוע רוב המשרות מאוישות על ידי אנשים שאינם עושים אותן כפי שצריך? ההסבר שלו היה שאיוש כוח אדם בארגונים מבוסס על קידום. כאשר אדם מבצע את עבודתו היטב, הוא מתקדם לרמה הבאה. הוא יחדל להתקדם, כאשר יגיע למקום שבו הוא אינו מבצע את עבודתו היטב. שם הוא יתקבע. במשך הזמן מתקבעים יותר ויותר אנשים במשרה שאותה הם אינם מבצעים היטב, וכך נוצרת מציאות שבה רוב המשרות מאוישות על ידי אנשים שאינם מוכשרים דיים בכדי לבצע אותן.

נזכרתי בעיקרון הזה כאשר קראתי את אחת התגובות בדף הפייסבוק לרשימה שלי מן השבוע שעבר. הטענה הייתה שגם רבנים מטייחים פגיעות מיניות, וזה כמובן נכון. כאן אנחנו מגיעים לשאלת המפתח: מדוע כולם מטייחים פגיעות מיניות? במערכת הציבורית עושות זאת מערכת המשפט, הפרקליטות, המשטרה ולשכות הרווחה. ברמה החברתית מדובר על קהילות שאינן מוקיעות פוגעים, ולמעשה מגבות אותם, בתי ספר, רבנים שמשתיקים מקרי אונס פדופיליה והטרדה מינית בתואנה של לשון הרע, ומנהיגי קהילה אחרים. הממדים של תופעת ההשתקה והטיוח מלמדים על תופעה כלל ארצית, ובעצם גם כלל עולמית. העיקרון הפיטרי בנוי על ההנחה שכאשר נתקלים בתופעה כלל עולמית, קיימת אפשרות סבירה שהיא נובעת מ"עיקרון על", המסביר אותה.

האם קיים "עיקרון על" המסביר את התופעה הכלל עולמית של טיוח והשתקת פגיעות מיניות?

ח"כ מיכל רוזין, איתה ישבתי בפאנל בשבוע שעבר, סביב הסרט "חטא כמוס", סיפרה שבכנס של אנשי משפט בנושא, טענה שופטת, שהסיבה לכך שהמשטרה ובית המשפט אינם מטפלים כפי שצריך בעבריינות מינית היא פשוטה – גם שם ישנם תוקפים מינית. הדאגה הראשונה של מערכות וארגונים היא לעצמם, ועל כן, במצב שבו ישנם תוקפים ומטרידים בתוך המערכת, המערכת תימנע מלטפל בתופעה.

מסתבר שאת העיקרון הזה ניתן להחיל על תופעת ההשתקה והטיוח בכללה. רבנים משתיקים פגיעות מיניות ביישובם מפני שגם בקרב הרבנים ישנם תוקפים ומטרידים מינית. אנשי השררה בקהילות משתיקים את התופעה מפני שלפחות חלקם פוגעים מינית בעצמם.

מה זה אומר על הפתרון לנפגעות ונפגעים?

ג'ודית הרמן, בספרה "טראומה והחלמה", מדברת על תפקיד הקהילה בריפוי טראומות שנוצרו עקב פגיעות מיניות. מסתבר, שהקהילה בכל רמה שהיא, אם זו המערכת הציבורית מטעם המדינה, ואם זו המערכת החברתית או הדתית הסובבת את הנפגעים, אינה מוכנה "להרים את הכפפה" מפני שהיא עצמה חלק מהבעיה. היא המקור לחלק לא מבוטל מהפגיעות.

את הריפוי לטראומות אנחנו צריכים לחפש אפוא במקום אחר. אשמח להצעות.

שלכם

אודי

מעגלי פשיעה מינית, ומעגלים תומכי פשיעה

בס"ד                                                                                      ח' באייר, תשע"ג

שלום לכולכם.

אתמול השתתפתי בפאנל בנושא "לא תעמוד על דם רעך" http://www.kolech.com/events_show.asp?id=2576.

 דיברתי שם על שלושה מעגלי פשיעה סביב התקיפה המינית. ראשית, התוקף עצמו, שמלבד התקיפה המינית גם מאיים על הנפגע/ת שאם לא תשתוק הוא יהרוג אותה/את משפחתה, הוא יתבע אותה תביעת דיבה, ועוד איומים יצירתיים. המעגל השני הוא המעגל של הסנגורים במשפטי אונס ותקיפה מינית. הללו לא בוחלים באמצעים בכדי להכחיש את התקיפה. הם מחברים עם הנאשם את הסיפור השקרי שלדעתם יציל אותו מעונש במשפט הפלילי, תוך שהם עוברים עבירות שונות בחוק העונשין - בידוי ראיות (238), הדחה בחקירה (245), שיבוש מהלכי משפט (244), הדחה בעדות (246), וסיוע לאחר מעשה (260-261), שעל כל אחת מהן העונש הוא בין 3 ל-7 שנות מאסר. המעגל השלישי הוא התומכים האקטיביים של הנאשם, אלו שמגישים תלונות שווא במשטרה נגד הנפגע/ת ותומכיו, מפנים אליהם את חוקרי מס הכנסה, מאיימים עליהם בטלפון, וכן הלאה.

לאחר הפאנל נגשה אלי מישהי שעוסקת שנים רבות בתחום, ואמרה לי ששכחתי שני מעגלים נוספים: השופטים, והמשטרה.

יש בזה משהו. חוסר היעילות של המערכות האלה הוא מדהים. מחקרים מצאו שרק ב-1% מהמקרים אנסים בסופו של דבר מורשעים ויושבים בכלא. המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט מייצרים הרבה תירוצים, אבל הסיבה האמתית היא חוסר מקצועיות של הרשויות האלה – הרשות המבצעת ורשות השופטת. אתחיל במשטרה. המשטרה עוסקת בעבריינות מינית בשיטות מיושנות. החוקרים לא מקצועיים, ובנוסף, על אף ההנחיה הקובעת לחקירה בידי חוקרת ובאופן לא פוגעני, קורה לא מעט שהחקירה במשטרה היא מעין אונס שני. השיטות המיושנות לא מייצרות ראיות, ובאין ראיות, אין אפשרות להעמיד לדין פלילי. למעשה ניתן להרשיע רק על סמך עדות ראייה או מצלמות שצלמו את האירוע. לעתים נדירות, אם המתלוננת הגיעה מיד לאחר האונס, ניתן להיעזר בבדיקות A.N..D

זו לא אמורה להיות בעיה גדולה לייצר עשרות ראיות חדשניות. מושיבים רעיונאי, הוא מייצר 100 רעיונות חדשים לראיות, מעבירים את הרעיונות לשדה המחקר, מקצים משאבים מתאימים וקובעים תאריך סיום למחקרים, ויש לך עוד 50 סוגים של ראיות קבילות במשפט הפלילי. אך כנראה מהלך פשוט כזה נתפס בעיני המשטרה כמורכב. וכך אנו מוצאים פרשיות של אונס קבוצתי, של פדופיליה רבת נפגעים ועוד, שבהן המשטרה אינה מצליחה להביא את החקירה לידי אישום, וסוגרת את התיק "מחוסר ראיות". מדובר במחדל שגובה הרבה קורבנות. סוג כזה של משטרה הוא קרקע פורייה לצמיחת פשיעה. האנסים והפדופילים בשיתוף הסנגורים הפליליים מדלגים בקלילות מעל למשוכה הנמוכה שמציבה המשטרה, ולוקחים כהנחת עבודה שהמשטרה לא תצליח לייצר ראיות נגדם, על אף  ידיעתה שבצעו את הפשע. אני לא יודע אם זהו מעגל פשיעה, אבל זה בהחלט מעגל המחדל, המאפשר את הפשיעה.

גם רמת המומחיות של הרשות השופטת לוקה בחסר. השופטים אולי למדו משפטים, אבל  ברובם הם חסרים ידע תיאורטי ומעשי בנושא פשיעה מינית. לא נדרשת מהם תעודה בתחום, ופעמים רבות המצב הזה מביא להתייחסות חובבנית לפשיעה המינית. כאשר שופט שהתמחה בדיני תאגידים יושב בדיון על פשיעה מינית, הסיכוי שהוא יצליח לדלות את התנאים להרשעה פלילית נמוך מלכתחילה. הוא חסר את הכלים לעשות את זה. הרבה פעמים הוא פשוט מתחמק מלדון בנושא על ידי שליחת הצדדים לגישור, מבלי שיש לו מושג ירוק על המושגים "צדק מאחה" ו"גישור", ומבלי שהוא יודע מיהם אנשי המקצוע המתאימים להליך הזה, ומהם התנאים הבסיסיים לקיום ההליך. די לו בכך שקיים חוק המאפשר לו לשלוח את הצדדים לגישור ולהימנע מדיון. המערכת המשפטית רשלנית במובן הזה לא פחות מהמערכת המשטרתית.

הפתרונות פשוטים:

א.      להקצות משאבים לייצור עשרות ראיות חדשות שתהיינה קבילות במשפט הפלילי.

ב.      לחייב שופטים בלימודים נוספים בכדי לקבל את ההסמכה לדון במקרים של פשיעה מינית.

לעת עתה, מדובר בשתי מערכות רשלניות, שאולי אינן חלק ממעגלי הפשיעה האקטיביים, אך הן תומכות פשיעה מינית באמצעות חוסר המקצועיות שלהן.

שלכם

אודי

גם הצדיקים הטהורים יודעים להילחם

בס"ד                                                                        ראש חודש אייר תשע"ג

אחד המסרים הטבועים חזק בעולם של נערים ונערות דתיים הוא דברי הראי"ה קוק בספרו "ערפלי טוהר", שם הוא כותב את הפסקה התלויה על קיר כל אולפנה וישיבה:

"על כן הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק,

אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה,

אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חכמה".

בפשטות, המסר בפסקה הזו הוא: אל תקבול על הרוע בעולם, פשוט עשה דברים טובים!

בעיני זהו מסר בעייתי. בהקשר שלנו, הוא עלול לעצור נפגעות ונפגעים מלדווח על הפגיעה, או מלהגיש תלונה במשטרה, מפני שהם רוצים להימנות על "הצדיקים הטהורים". מטפלים יספרו לכם על מטופלות הנרתעות מלהילחם את מלחמתן הצודקת בגלל המסר שלכאורה עולה מן הפסקה הזו.

האם זהו המסר שרצה הראי"ה קוק להעביר?

התשובה היא שלילית. אין סתירה אמתית בין מלחמה ברשעים לבין מילוי העולם בצדק. על תפקידו של המלך בעם ישראל כותב הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ד): "ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהילחם מלחמות ה'. אין ממליכים מלך תחילה אלא לעשות משפט ומלחמות שנאמר: 'ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו'". שני תפקידים יש לו למלך והם משלימים זה את זה: למלא את העולם צדק, ולהילחם ברשע. מלחמה ברשעה היא גם דרכו של משה רבנו, שהרג את המצרי, ואמר לרשע הישראלי: "למה תכה רעך".

למעשה אין שום אפשרות למלא את העולם צדק בלי לשבר זרוע רשעים. אמחיש זאת באמצעות דוגמה מעולם הפגיעות המיניות. סיפרה לי פסיכולוגית ידועה העוסקת בתחום הפגיעות שלמרפאה שבה היא מטפלת הגיעו ילדים שנפגעו בישובם, ישוב דתי. תוך כדי הטיפול הם נוכחו לדעת שהילדים ממשיכים להיפגע על ידי אותו פדופיל המתגורר עדיין בישוב. על אף שלפי כללי האתיקה אסור לפסיכולוגים להוציא מידע כזה החוצה, אחד המטפלים לא עמד בפיתוי, ופנה למזכיר הישוב בבקשה לנקוט צעדים נגד אותו פדופיל, כך שיפסיק לפגוע בילדים. תשובת המזכיר הייתה: "עזוב, עוד כמה חודשים אני מסיים את התפקיד, תן לי לסיים בשקט". מובן שאין כל תועלת במילוי העולם צדק על ידי טיפול בילדים הנפגעים, בלי "לשבר זרוע רשעים", כלומר בלי לכלוא את אותו פדופיל מאחורי סורג ובריח.

במה בכל זאת עוסקת הפסקה ב"ערפלי טוהר"?

הרעיון של הרב על הצדיקים הטהורים אינו עוסק כלל במשור המעשי, אלא במישורים רוחניים. אנו יודעים, על פי הרמב"ם, שלא רק כל אדם נידון בראש השנה, אלא גם עיר, ארץ והעולם כולו, ואם עוונותיה של מדינה מרובים על זכויותיה, מיד היא אובדת בגין רשעותה. על כך כותב הרב:

"הרעיון של הצדקת הדור, נוטל מקום בלב לסבול לפעמים ייסורים הממרקים עוון כדי לזכות את הדור"

רוב היהודים כיום אינם שומרי מצוות. מה הפתרון לכך? המיעוט אינו יכול לכפות את דעתו על הרוב. האם נמתין עד שה' ידון את הדור לכף חובה? הראי"ה קוק משיב על כך, שלעם ישראל ישנה נשמה אחת גדולה, המכונה נשמת כנסת ישראל. האחדות הזו מאפשרת ערבות הדדית גם באשר לקיום מצוות. ואכן, הצדיקים הטהורים, עושים מצוות ומתפללים לא רק למען עצמם, אלא גם בכדי להכריע את הדור לכף זכות. אף שמי שהם מתפללים עבורו כלל אינו מודע לכך, הוא מזדכך מבחינה רוחנית באמצעות תפילת הצדיקים. הם "אינם קובלים על הרשעה, אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות, אלא מוסיפים חכמה", ובכך ממלאים את המחסור הרוחני של עם ישראל.

כל זה אמור בעבירות שבין אדם למקום, עבירות שהרוע מתבטא באופן רוחני, לא באופן מעשי. ישנם מצבים שבהם צריך לפעול, לא להתפלל. על הפסוק הבא (יד: טו): "ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו", אומר רש"י: "למדנו שהיה משה עומד ומתפלל. אמר לו הקב"ה : לא עת עתה להאריך בתפילה שישראל נתונין בצרה ... דבר אל בני ישראל ויסעו". גם כאשר מדובר ברוע, הבא לידי ביטוי מעשי, יש להילחם בו באופן מעשי.

אל תתנו לאף אחד לשתק אתכם עם מסרים מטעים. ברשע נלחמים. אין שום אפשרות אחרת להדביר אותו.

שלכם

אודי

אנא, גלו חשדנות

בס"ד                                                                            כד ניסן תשע"ג

אחת התכונות שפוגעים מינית מנצלים אצל הנפגעים והנפגעות היא התמימות. הרב ברלנד ניצל את התמימות של נערות, כדי לספר להן שהמעשים המגונים ואולי יותר מכך שהוא עושה בהן, מביאים אותן לעולם האצילות (http://www.haaretz.co.il/news/law/1.1965465) לפני כשבוע התפרסמה ב-ynet הידיעה הבאה:

רב מוכר מואשם: תקף מינית שלוש מבנותיו (אביאל מגנזי)

הרב נעצר בחשד שתקף במשך שנים את בנותיו, בנות 12-14: הטמין מצלמה בחדרה של הבכורה, התבונן בה מתלבשת וטען בפניה כי מותר לאב ולבת לישון יחד

רב מוכר ומקורבו של רב בכיר נעצר לפני עשרה ימים בחשד שתקף מינית את בנותיו הקטינות במשך שנים. כך נודע היום (ד') ל-ynet. כתב אישום חמור, שמייחס לו מסכת ארוכה של מעשי מין שביצע בשלוש בנותיו, בנות 12-14, הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים.

התיק הפלילי החמור נגד הרב טוען כי המעשים החלו לפני יותר מ-10 שנים. הוא תקף מינית את אחת מבנותיו הגדולות במשך כשנתיים, וניצל בתקופה זו הזדמנויות שונות שבהן שהה עמה לבד, בהן שהייה של אשתו בבית החולים לצורך לידה.

על פי כתב האישום, הבהירה הבת לאביה את מורת רוחה מהמעשים, אך הוא חזר עליהם פעם אחר פעם ואף טען כי מותר לאב ובתו לישון יחד ללא בגדים. הרב אף הטמין בחדרה של הילדה מצלמת וידאו ונהג להתבונן בה כשהיא מתקלחת ומתלבשת.

המעשים נמשכו בשנים האחרונות, והרב תקף במסגרתם גם את בנותיו הצעירות יותר.

כתב האישום מייחס לו שורה ארוכה של עבירות מין במשפחה, וכן עבירות רבות של פגיעה בפרטיות. בית המשפט המחוזי האריך את מעצרו ביומיים, ובנותיו עתידות להעיד נגדו במסגרת משפטו" (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4361359,00.html).

התמימות היא תכונה יפה, אבל בעולם שיש בו לא מעט רוע, אין ברירה אלא לוותר על חלקים גדולים ממנה.

ככלל, אם מישהו אומר לכם טענה שלא נראית לכם הגיונית בהקשר למעשים עם הקשר מיני, פשוט אל תאמינו, גם אם הוא מראה לכם את זה כתוב שחור על גבי לבן!

הפוגעים הם מניפולטיביים מאד. כל חייהם סובבים סביב הניסיון להפיל ילדים נערות ונשים ברשתם. הם הולכים ומשכללים את הטכניקות שלהם כל הזמן. אחת הטכניקות עשויה להיות שימוש בסמכות הלכתית, או בסמכות רוחנית אחרת. אין כזה דבר. שום סמכות רוחנית, רבנית, או הורית אמתית, לא תציע לכם לעשות מעשה שיש לו משמעות מינית. מי שמציע לכם את זה, עושה את זה בשם הסטייה שלו, לא בשם התורה.

הרמב"ם בספר המצוות (מצוות ל"ת שנ"ג)  כותב:

"האזהרה שהוזהרנו מלהתענג באחת מכל העריות ואפילו בלא ביאה, כגון החבוק והנישוק וכיוצא בהם...". שימו לב להדגשה של הרמב"ם, שאיסור גילוי עריות מתחיל מקרבה שיש בה תענוג מיני. קרבה סתמית, שאין בה תענוג כזה, אינה אסורה. הפוגעים יספרו לכם שאין להם תענוג מיני מן המגע, אבל זו לא בעיה גדולה לחוש את התענוג הזה.

הרמב"ם חוזר על אותו עיקרון בהלכות איסורי ביאה (כא, א):

"כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה, שנאמר לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ונאמר לא תקרבו לגלות ערוה, כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה.

אותו רב מתחכם שתקף את ילדותיו, לוקה אפוא מן התורה על כל פעם שנגע באחת מבנותיו דרך תאווה. ובכל זאת, חשוב לי להסביר את השימוש המניפולטיבי שעשה אותו רב בהלכה, שכן בנות תמימות עלולות ליפול ברשת של אביהן הסוטה.

חז"ל מספרים לנו שאנשי כנסת הגדולה הקהו בתפילתם את כוחו של יצר הרע המעורר את התשוקה לגילוי עריות. חכמים אמרו שבעקבות כך אין אדם מתאווה לקרובותיו (יומא, סט, ב). על כך סמכו חכמים כשקבעו להלכה כי  במציאות שבה ישנו רוב האנשים ערומים (פיז'מות הומצאו מאוחר יותר) וצפופים (כל המשפחה בחדר אחד), מותר לאב לישון בקירוב בשר עם בתו הקטנה, ולאם עם בנה הקטן. כך פוסקים הרמב"ם (איסורי ביאה כא, ז) והשולחן ערוך (אבן העזר כא, ז).

אולם ברור, שההלכה מתכוונת דווקא למצב של מגע תמים, תוך כדי השינה. בוודאי שהיא אינה מתכוונת למגע דרך תאווה, המוגדר לדעת הרמב"ם כגילוי עריות פשוט.

יתר על כן, גם ההיתר הזה מסוייג. כאשר הבת מתביישת להתפשט בפני אביה, המציאות השכיחה בימינו, וכאשר האם מתביישת להתפשט בפני בנה, אסור להם לישון בקרוב בשר.

אותו רב שהשתמש בהלכה הזו, השתמש  בהלכה שאינה רלוונטית לחלוטין בימינו. יותר מכך, במציאות שבה אחת מכל שבע נשים עברה התעללות בילדותה, ברור שלא ניתן לסמוך על כך שאנשי כנסת הגדולה בטלו את היצר הרע של גילוי עריות. לצערנו, עדיין נותרו יותר מידי אנשים שתפילתם של אנשי כנסת הגדולה לא פעלה עליהם.

לכן, כיום כאשר לכל אחד מבני הבית מיטה נפרדת, אסור בתכלית האיסור לאב לישון עם בתו בקרוב בשר, כמו שההיגיון שלכן אומר.

אנא, וותרו על מקצת מתכונת התמימות, וגלו חשדנות גדולה יותר כלפי טיעונים תמוהים.

שלכם

אודי