אונס הילדה: מצעד נערים
בחדרי החקירות
פרשת האונס הקבוצתי של
בת ה-12: לאורך כל היום נמשך במרחב דן מצעד החשודים, ומספר העצורים הגיע כבר ל-13.
החוקרים נאלצים להתמודד גם עם ההורים שמתקשים לשמוע את ההאשמות החמורות. המשטרה:
זה לא הסוף.
בס"ד כא בטבת תשע"ד
כרגיל, ההורים של האנסים יטענו שמדובר בבני טובים,
שזה היה משחק ילדים, אולי יטענו שזה היה בהסכמה, יטילו את האשמה על הנאנסת. אנחנו
מכירים את מודל התגובה של האנס המצוי.
בסקירת ספרות בנושא, שעליה מתבסס גם חוזר
מנכ"ל משרד החינוך נכתב:
עד לאחרונה לא היה הרבה מחקר בנושא, משנות ה-70 של המאה ה-20,
החלו פרסומים על מתבגרים תוקפים מינית, ומשנות ה90 הופיעו תיאורים על ילדים מתחת לגיל 12 התוקפים מינית. בארה"ב אחוז
הקטינים הפוגעים מינית מכלל הפוגעים הינו 20%. כ - 50% מבין המבוגרים הפוגעים
מינית מדווחים על כך שהחלו בפגיעה כבר במהלך גיל ההתבגרות. נתון זה מצביע על כך
שלהתנהגויות של פגיעה מינית מועד התחלה מוקדם. מעבר לכך, בני נוער מהווים כ 60%
מקרב מבצעי עבירות מיניות בילדים מתחת לגיל 12. נתון מזעזע מורה כי בממוצע, קטין
אשר מתחיל בפגיעה בגילאים הצעירים עלול לבצע מעל ל 380 פגיעות במהלך חייו.
עבודות בקרב עברייני מין מבוגרים הראו שרובם
מדווחים שהם החלו לפגוע לפני גיל 18. ההערכה הינה שעד חמישית ממקרי האונס, וכמחצית מפגיעות מיניות בילדים
נעשות ע"י קטינים. רוב בני הנוער הפוגעים מינית מתחילים לפגוע לפני גיל 15,
וזה לא נדיר לפני גיל 12. בעבודה של Ryan G. משנת 1991, שסקרה בסיס נתונים של 1600 פוגעים בארה"ב, נמצא
שיותר מ 60% מהפגיעות היו כרוכות בחדירה (!) במחקר זה 42% מן הפוגעים מבינים מין כדרך לחוש שליטה,
כוח, לפגוע, להעניש, או לבטא כעס.
התפיסה החברתית לתופעה מאופיינת בפיצול בין ההכחשה שילדים
יכולים לפגוע מינית ושמדובר בצורך טבעי וסקרנות להתנסות ועד ההבנה שכל ילד
פוגע הוא עבריין מין, ומתן התייחסות טיפולית בדומה למבוגרים Rasmussen L, 2005)
(Miccio-Fonseca LC&.
עד כאן סקירת הספרות הקצרה. כאמור, על הסקירה הזו
מתבססות הוראות חוזר מנכ"ל בנושא פגיעות מיניות המתרחשות בבית הספר. אלא
שהחוזר הזה "נחמד מדי". ככל הנראה בסופו של דבר הגישה האנכרוניסטית הרואה בעבירות מין של ילדים "משחק ילדים"
חלחלה אליו.
התייחסתי
בהזדמנות אחרת לטענה: "הוא רק ילד", אבל נראה לי שצריך לומר זאת שוב.
כאשר מדברים על ענישה, יש הגיון בטענה הזו. אתה לא יכול להעניש ילד כמו שאתה מעניש
מבוגר. פדופילים מבוגרים נכנסים לכלא, לפחות מבחינת החוק היבש. ילדים לא. אבל אנחנו לא מדברים על ענישה. אנחנו מדברים על מוגנות. בהקשר של מוגנות, ילד שעתיד לפגוע מאות פעמים הוא
מפגע. אין מנוס מלשים אותו תחת השגחה, של הורים, מורים, משגיחים שכירים, במשך 24
שעות ביממהכל רגע שהילד הזה אינו מושגח זוהי הזנחה פושעת, של הוריו, ושל
הורי הילדים שבסביבתו. אתם לא שולחים את הילדים לבקר ילד החולה במחלה
מידבקת. לא מפני שהילד החולה אשם, אלא מפני שמחלתו מידבקת. כך גם כאן. אין שום
דרך אחרת להגן על הילדים. אנא שמרו על ילדיכם.
יותר מכך. כאשר ילד נפגע מינית, כל מפגש עם הפוגע
משחזר אצלו את הטראומה. הנפגעת לא אמורה לראות את האנסים יותר. חד משמעית, אין להם
מה לחפש שוב באותו בית ספר, ולמעשה באותו אזור בו חיה הנפגעת. אין שום אפשרות
לעשות "הנחות" במרכיב הזה. על הורים לילדים עברייני מין להבין שזהו חלק
מהמחיר שעליהם לשלם. במציאות הם כמובן לא יבינו זאת, שכן בדרך כלל המצע לגידולו של
ילד עבריין מין היא המשפחה. לכן על הרשויות להבהיר להם את הנקודה הזו חד משמעית.
בהקשר הזה הנחמדות, או מצג השווא כאילו עבריין מין ניתן לריפוי מוחלט היא אסון.
הוראות חוזר מנכ"ל נותנות משקל יתר לשיקול
הדעת של הצוות החינוכי של בית הספר שבו אירעה הפגיעה המינית. צריך לזכור, צוות בית
הספר מונע בדרך כלל מהרבה אינטרסים זרים. השאיפה ל"שקט תעשייתי" פועלת
בכוח בכדי להשתיק תלונות על פגיעות מיניות בבית הספר. משפחות הפוגעים הן בדרך כלל
משפחות כוחניות, אשר צוות בית הספר מעדיף שלא להתעמת איתן. כך קורה בסופו של דבר
שמי שתשלם את המחיר היא בדרך כלל הנפגעת.
לכן על ההנחיות לבוא מלמעלה, ובאופן שאינו משתמע
לשתי פנים:
א.
עברייני המין יעזבו את בית הספר, ויעברו תהליך של
שיקום, שבעקבותיו ניתן יהיה לקוות שהמספר הממוצע של 380 פגיעות במהלך החיים יקטן.
ב.
המעשה יוקע באופן חד משמעי בפני כל תלמידי בית
הספר. במהלך ההוקעה תודגש אחריותם של העבריינים למעשה.
ג.
משרד החינוך ימנה צוות משפטי שתפקידו יהיה להתמודד
עם המשפחות של עברייני מין שהוקעו מן המערכת.
כמובן, יש מקום להצעות נוספות, בתנאי שיש נכונות
להביט על המציאות הקשה של עבריינות מינית של ילדים כפי שהיא.
שלכם
אודי
