אונס ופגיעות מיניות בבתי הספר

אונס הילדה: מצעד נערים בחדרי החקירות

פרשת האונס הקבוצתי של בת ה-12: לאורך כל היום נמשך במרחב דן מצעד החשודים, ומספר העצורים הגיע כבר ל-13. החוקרים נאלצים להתמודד גם עם ההורים שמתקשים לשמוע את ההאשמות החמורות. המשטרה: זה לא הסוף.

בס"ד                                                                     כא בטבת תשע"ד

כרגיל, ההורים של האנסים יטענו שמדובר בבני טובים, שזה היה משחק ילדים, אולי יטענו שזה היה בהסכמה, יטילו את האשמה על הנאנסת. אנחנו מכירים את מודל התגובה של האנס המצוי.

בסקירת ספרות בנושא, שעליה מתבסס גם חוזר מנכ"ל משרד החינוך נכתב:  

עד לאחרונה לא היה הרבה מחקר בנושא, משנות ה-70 של המאה ה-20, החלו פרסומים על מתבגרים תוקפים מינית, ומשנות ה90 הופיעו תיאורים על ילדים  מתחת לגיל 12 התוקפים מינית. בארה"ב אחוז הקטינים הפוגעים מינית מכלל הפוגעים הינו 20%. כ - 50% מבין המבוגרים הפוגעים מינית מדווחים על כך שהחלו בפגיעה כבר במהלך גיל ההתבגרות. נתון זה מצביע על כך שלהתנהגויות של פגיעה מינית מועד התחלה מוקדם. מעבר לכך, בני נוער מהווים כ 60% מקרב מבצעי עבירות מיניות בילדים מתחת לגיל 12. נתון מזעזע מורה כי בממוצע, קטין אשר מתחיל בפגיעה בגילאים הצעירים עלול לבצע מעל ל 380 פגיעות במהלך חייו.

עבודות בקרב עברייני מין מבוגרים הראו שרובם מדווחים שהם החלו לפגוע לפני גיל 18. ההערכה הינה שעד חמישית  ממקרי האונס, וכמחצית מפגיעות מיניות בילדים נעשות ע"י קטינים. רוב בני הנוער הפוגעים מינית מתחילים לפגוע לפני גיל 15, וזה לא נדיר לפני גיל 12. בעבודה של Ryan G. משנת 1991, שסקרה בסיס נתונים של 1600 פוגעים בארה"ב, נמצא שיותר מ 60% מהפגיעות היו כרוכות בחדירה (!) במחקר זה  42% מן הפוגעים מבינים מין כדרך לחוש שליטה, כוח, לפגוע, להעניש, או לבטא כעס.

התפיסה החברתית לתופעה מאופיינת בפיצול בין ההכחשה שילדים יכולים לפגוע מינית ושמדובר בצורך טבעי וסקרנות להתנסות ועד ההבנה שכל ילד פוגע הוא עבריין מין, ומתן התייחסות טיפולית בדומה למבוגרים  Rasmussen L, 2005) (Miccio-Fonseca LC&.

עד כאן סקירת הספרות הקצרה. כאמור, על הסקירה הזו מתבססות הוראות חוזר מנכ"ל בנושא פגיעות מיניות המתרחשות בבית הספר. אלא שהחוזר הזה "נחמד מדי". ככל הנראה בסופו של דבר הגישה האנכרוניסטית  הרואה בעבירות מין של ילדים "משחק ילדים" חלחלה אליו.

התייחסתי בהזדמנות אחרת לטענה: "הוא רק ילד", אבל נראה לי שצריך לומר זאת שוב. כאשר מדברים על ענישה, יש הגיון בטענה הזו. אתה לא יכול להעניש ילד כמו שאתה מעניש מבוגר. פדופילים מבוגרים נכנסים לכלא, לפחות מבחינת החוק היבש. ילדים לא. אבל אנחנו לא מדברים על ענישה. אנחנו מדברים על מוגנות. בהקשר של מוגנות, ילד שעתיד לפגוע מאות פעמים הוא מפגע. אין מנוס מלשים אותו תחת השגחה, של הורים, מורים, משגיחים שכירים, במשך 24 שעות ביממהכל רגע שהילד הזה אינו מושגח זוהי הזנחה פושעת, של הוריו, ושל הורי הילדים שבסביבתו. אתם לא שולחים את הילדים לבקר ילד החולה במחלה מידבקת. לא מפני שהילד החולה אשם, אלא מפני שמחלתו מידבקת. כך גם כאן. אין שום דרך אחרת להגן על הילדים. אנא שמרו על ילדיכם.

יותר מכך. כאשר ילד נפגע מינית, כל מפגש עם הפוגע משחזר אצלו את הטראומה. הנפגעת לא אמורה לראות את האנסים יותר. חד משמעית, אין להם מה לחפש שוב באותו בית ספר, ולמעשה באותו אזור בו חיה הנפגעת. אין שום אפשרות לעשות "הנחות" במרכיב הזה. על הורים לילדים עברייני מין להבין שזהו חלק מהמחיר שעליהם לשלם. במציאות הם כמובן לא יבינו זאת, שכן בדרך כלל המצע לגידולו של ילד עבריין מין היא המשפחה. לכן על הרשויות להבהיר להם את הנקודה הזו חד משמעית. בהקשר הזה הנחמדות, או מצג השווא כאילו עבריין מין ניתן לריפוי מוחלט היא אסון.

הוראות חוזר מנכ"ל נותנות משקל יתר לשיקול הדעת של הצוות החינוכי של בית הספר שבו אירעה הפגיעה המינית. צריך לזכור, צוות בית הספר מונע בדרך כלל מהרבה אינטרסים זרים. השאיפה ל"שקט תעשייתי" פועלת בכוח בכדי להשתיק תלונות על פגיעות מיניות בבית הספר. משפחות הפוגעים הן בדרך כלל משפחות כוחניות, אשר צוות בית הספר מעדיף שלא להתעמת איתן. כך קורה בסופו של דבר שמי שתשלם את המחיר היא בדרך כלל הנפגעת.

לכן על ההנחיות לבוא מלמעלה, ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים:

א.      עברייני המין יעזבו את בית הספר, ויעברו תהליך של שיקום, שבעקבותיו ניתן יהיה לקוות שהמספר הממוצע של 380 פגיעות במהלך החיים יקטן.

ב.      המעשה יוקע באופן חד משמעי בפני כל תלמידי בית הספר. במהלך ההוקעה תודגש אחריותם של העבריינים למעשה.

ג.       משרד החינוך ימנה צוות משפטי שתפקידו יהיה להתמודד עם המשפחות של עברייני מין שהוקעו מן המערכת.

כמובן, יש מקום להצעות נוספות, בתנאי שיש נכונות להביט על המציאות הקשה של עבריינות מינית של ילדים כפי שהיא.

שלכם

אודי

וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל

בס"ד                                                                         טו בטבת, תשע"ד

היום, יום לאחר גזר דינו, הרב אלון העביר שיעור בירושלים.

מיהם התלמידים? אני יכול לשער שמדובר בחסידים שוטים.

מה המחיר שהם משלמים על שמיעת הרב אלון?

את המחיר נוקבת המשנה במסכת אבות (פרק א' משנה יא):

"אבטליון אומר, חכמים היזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות, ותיגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל".

כאשר אומרי התורה מתחייבים חובת גלות, זה גורר בעקבותיו "מיתה" רוחנית של תלמידיהם.

חובת גלות היא תוצאה של דעות מוטעות. כך כותב הרב חרל"פ בספרו מי מרום על מסכת אבות:

"הדעות הישרות הן בחינת "ארץ ישראל" – ארץ נושבת. והדעת הבלתי ישרות הן בחינת גלות... וכיוון שדעות בלתי ישרות הן מבחינת הגלות, הרי הן מושכות אותו באמת אל הגלות, לצאת מן הארץ הנושבת, ארץ ישראל, ולגלות לארצות שאר העמים".

במקרה הזה הקשר בין הדעות הנותנות לגיטימציה לעבריין מין ללמד תורה לבין גלות הוא קשר ישיר. הרמב"ן בסוף פרשת אחרי מות כותב:

"החמיר הכתוב בעריות בעבור הארץ שתטמא בהן ותקיא הנפשות העושות ...לכך אמר (להלן כ כב) ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ ...והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי עבודה זרה ומגלים עריות".

כאשר רבנים ומורים פוגעים מינית, או מצדיקים פגיעות מיניות, הם מתחייבים אפוא "חובת גלות". מי שרוצה דוגמה מהתקופה האחרונה יכול לראות את הסרטון הבא, על  מסעותיו_של הרב ברלנד ברחבי העולם.

התורה הנלמדת ממי שנתחייבו חובת גלות אינה תורת חיים, אלא "סם המוות", כפי שמכנה הגמרא במסכת קידושין את תורתו של מי שלא זכה.

ביצירת תלמידים מעוותים מסוג זה "נמצא שם שמים מתחלל". כך אומרת הגמרא במסכת יומא (פו, א):

"איך הוא חילול השם? ... אביי אמר, כדתניא: ואהבת  את ה' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה אוי להם לבריות שלא למדו תורה פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט, ג) 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'. אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אוי לו לפלוני שלמד תורה אוי לו לאביו שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו ועליו הכתוב אומר (יחזקאל לו, כ):  וַיָּבוֹאו אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם יְהוָה אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ".

שלכם

אודי

השתקה של פגיעות מיניות בשרות חזון הגאולה

בס"ד                                                         יד בטבת, תשע"ד

היום תקף הרב צבי טאו בחריפות את מפלגת "הבית היהודי" (http://www.kipa.co.il/now/54679.html#.Uq8ljZneerk.facebook). למה זה קשור לבלוג שלי? תכף אסביר.

משפט אחד חריף שאמר, צד את עיני. "זה כבר עובר כל גבול של פרופורציה 'כי החיצונים אינם נותנים מאומה למורינו יראי ד', וזהו לטובה' זה טוב שהם לא נותנים, 'כי אם היו נותנים, היו משעבדים אותם תחת ידיהם וזה לא יתכן' כמו שאומר הרב". חלקכם לא שם לב למשפט הזה, מפני שהוא משתמש במונחים משפת הקבלה והחסידות. הביטוי "חיצוניים" בשפת החסידות משמעותו כוחות הנאבקים נגד כוחות הקדושה, כאשר הם עצמם נמצאים מחוץ לעולם הזה. במשפט שאמר הרב טאו עם ישראל שוסע לשני חלקים. האחד הוא "יראי ה'", כלומר "אנשי שלומינו". השני הוא "החיצוניים", כלומר השאר.

כזכור, היה הרב טאו בין חותמי מכתב הרבנים לנשיא לשעבר משה קצב, שהורשע במעשי אונס ועוד (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4033057,00.html). מה היה המניע לכתיבת המכתב? ניתן ללמוד על כך ממשפט הפתיחה שלו בן חמש המלים:  "לכבוד נשיאה לשעבר של מדינתנו". נושא משרת הנשיא הוא סמל ל"אתחלתא דגאולה", מעין מלך. ביטול הסמל כמוהו כפגיעה בגאולה עצמה, והסגתה לאחור. נכון, באופן פרטי הנשיא קצב עשה את המעשים החמורים ביותר. אך הנשיא אינו אדם פרטי. בעצם קיומו הוא מסמל את "מלכות ישראל" בעת החדשה. פגיעה בסמל זה אינה מתקבלת כלל על הדעת, לשיטתו של הרב טאו.

מנגד, בית המשפט שיצא להגנת העשוקות, נתפס בעיניו כמי שמעז להחליף את הסנהדרין. מעצם ההגדרה הזו הוא מוגדר כשקרי, ועל כן נכתב למשה קצב בהמשך המכתב האמור: "אל תירא ואל תחת, כי האמת תורֶה דרכה, וגם אם תתמהמה, בוא תבוא, וייכלמו כל רודפי שקר"...

התקשורת, על אף שלאמתו של דבר יצאה אף היא להגנת העשוקות, נחשבת בעיני הרב טאו כשותפה לפשע, בכך שסייעה להוריד את הנשיא מגדולתו. על כן ממשיך המכתב:

"כל העם היושב בציון נאנח ונאנק תחת עול המדיה המרעיל את חיינו, מצפה להשבת הטהרה לחיינו הציבוריים, ומייחל ליום שיוסר העוול ויאיר אור האמת והצדק - ואז רבים רבים יגאלו וישמחו איתך".

"כל העם היושב בציון" הוא כמובן אנשי שלומנו. גם נושא הגאולה כבר נזכר כאן במפורש.

בסיום המכתב מדגישים הרבנים כי יחסם לנשיא לשעבר לא השתנה בעקבות מעשי האונס שלו, וחותמים ב"כבוד רב ובהערכה רבה - כאז כן עתה"

כותבת לי נפגעת שחוותה את החוויה הקשה של השתקת פגיעות מיניות במגזר הדתי בשרות חזון הגאולה:

"אצל רבנים מסוימים, יש זהות כמעט מוחלטת בין התקדמות מהלך הגאולה ובין שמירה על הציבור שנחשב כממשיכו של הרב צבי יהודה זצ"ל, כי הציבור הזה 'הוא הוא המגלם את המהלך ומוביל אותו', זו עמדה שמקובלת בעיקר בחוגים של ישיבת הר המור ובסביבתו של הרב צבי טאו, אך לא רק אצלם. אצל חלק מהרבנים התגבשה עמדה נוספת, שנוגדת את המוסר ואת ההלכה: על פי העמדה הזאת, חשיפת האמת פוגעת במהלך הגאולה. לא פחות. ולתופעה הזאת יש משמעות שחורגת הרבה מעבר לנושא הספציפי של פגיעות מיניות. התפתחה כאן 'תורה' שמוכנה להקריב על מזבחה את הנפגעים, בלי להניד עפעף, כאשר הכחשה ואף תקיפה של הקורבנות מוגדרות כ'מצוה'".

רש"ר הירש יסד בזמנו זרם דתי שהמוטו שלו היה "תורה עם דרך ארץ", אולם דומני שמעולם לא התיימר שום זרם ביהדות ללכת בכיוון נגדי - 'תורה ללא דרך ארץ'. הרב קוק חזה את האפשרות שזרם כזה יקום בסופו של דבר, ועל כן, בספרו אורות הקודש (ראש דבר, יא) הוא כותב:

"אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה. אבל אם תצויר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא, יראת שמים כזאת היא יראה פסולה.

יראת שמים המשתיקה תלונות על פגיעות מיניות היא יראת שמים ללא דרך ארץ. אם הביטוי בו השתמש הרב טאו היום - "מורינו יראי ה'", מכוון לאותה יראת שמים הדורסת את הנפגעות, הרי שיראת שמים כזו, לדברי הרב קוק, היא יראה פסולה.

שלכם

אודי

"רבת את ריבם, נקמת את נקמתם"

בס"ד                                                                          נר חמישי של חנוכה תשע"ד

בתפילת "על הניסים" אנחנו מודים בין השאר על הנקמה שנקם ה' ביוונים.

אם שבנה נפגע מינית, פרסמה בכאבה את סדרת האיחולים הבאה:

"מאחלת לכם את כל הגהינום שבעולם. הלוואי שבורא עולם לא ייתן לכם יום שקט אחד בחיים, ואם אדע שאנסו את בנותיכם, אשמח, ואם הייתי יודעת שערבים בתרו את גופותיכם הייתי שמחה...
מאחלת לכם את כל הרע שבעולם, רשעים, בני בלייעל... אתם וכל הסביבה שטייחה את מעשי העוולה שלכם"...

למי שקורא את מה שהבן עבר, את מה שהמשפחה עברה ועוברת, קל להבין את משאלות לבה של האם. ובכל זאת, ג'ודית הרמן (טראומה והחלמה) רואה בפנטסיית הנקמה שחווים נפגעים משאלת לב בוסרית. מסתבר שהנקמה עצמה, אף אם היא מתבצעת בפועל, לדוגמה על ידי וותיקי קרבות שבצעו מעשי זוועה, אינה משחררת מן הטראומה. למעשה פנטסיית הנקמה היא חלק מהבעיה, חלק מהטראומה עצמה.

להתייחסות של היהדות לנקמה פנים שונות. מחד אוסרת התורה פעולות המונעות מנקמה. כך כותב ספר החינוך (פרשת קדושים):

"המצוה הרמ"א - שלא לנקום. כלומר, שמנע אותנו מלקחת נקמה מישראל. העניין הוא, כגון ישראל שהרע או צער לחברו באחד מכל הדברים, ונוהג רב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן, עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם. ומזה העניין (=מן המנהג הרווח לנקום) מנענו השם יתברך באמרו (ויקרא יט יח) 'לא תקום'".

מאידך, במסכת ברכות אמרו: "גדולה נקמה", כלומר, ערך גדול יש לנקמה. בהתאם לכך אנו מודים לה' בתפילת על הנסים, שנקם את נקמתנו מן היוונים.

מה אם כן יחסנו לנקמה ומה ניתן ללמוד מכאן על הנקמה בעברייני מין?

ובכן, הנקמה ברשע מבטאת בעצם קיומה את הצדק הא-לוהי. מבחינה זו היא בהחלט ראויה.

הנקמה גם הופכת את העולם למקום טוב יותר, מתוקן יותר, מעצם היותו מקום המשבר זרוע רשעים.

ברם עשיית הנקמה מתוך נאמנות לשני הערכים הללו מחייבת הסתכלות רחבה, מבט מנקודת הראות של האל. אפשר שאת הנקמה יבצע אדם, אך הנקמה עצמה היא נקמת ה', והיא משתלבת באופן שבו ה' מתכנן את התהליך של תיקון העולם. ה' ציווה את משה לנקום את נקמת בני ישראל מאת המדיינים אך הנקמה הייתה נקמת ה'. התביעה לנקמה בתוקפים נעשית ראויה דווקא כאשר היא משתלבת במגמה הזו. כך, במקום להיות חלק מן הטראומה, שאיפת הנקמה הראויה הופכת להיות חלק מתהליך הריפוי :

"במשך תהליך האבלות, על הנפגע להשלים עם חוסר האפשרות לקחת נקם. כאשר הוא נותן פורקן לזעמו בתנאים בטוחים, משתנה קצפו חסר האונים לאט לאט ונהפך לצורת כעס חזקה ומספקת יותר – 'חרון מוסרי'. התמורה הזו מאפשרת לנפגע להיחלץ מן הכלא של פנטסיית הנקם שבו הוא שרוי לבדו עם מענהו. המוותר על פנטסיית הנקם אינו מוותר על בקשת הצדק; אדרבה, הוא פותח בתהליך של הצטרפות אל אחרים, לשם החזקת המענה אחרי לפשעיו" (הרמן).

כמו בתחומים אחרים, כאשר אנחנו משתלבים באופן שבו ה' מנהל את העולם, אנחנו מתחילים לחיות בהרמוניה עם הסובב אותנו, ובמידה רבה יוצאים ממלכודת הבדידות שיוצרת הפגיעה, לחיבור עם לוחמי צדק נוספים.

חנוכה שמח!

שלכם

אודי

למה לא מאסר מנהלי?

 

בס"ד                                                                           יז כסלו תשע"ד

יעל שורר ("כביסה מלוכלכת") סיפרה היום שהייתה בכנסת בישיבה מיוחדת של הועדה לקידום מעמד האישה שעסקה בדו"ח השנתי של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית.

הנתונים איומים, היא אומרת.

נפגעים ונפגעות אינם מדווחים על הפגיעות. אם יש דיווח אין מודעות. אם יש מודעות אין טיפול. אם יש טיפול הוא קלוקל והפוגעים מסתובבים חופשי ואינם נותנים את הדין.
הילדים בארץ לא בטוחים. "זו הייתה ישיבה עצובה מאוד", היא מסכמת.

איך מונעים את המצב לפיו פוגעים / תוקפים / אנסים ימשיכו להסתובב חופשי, ימשיכו לתקוף ולא יתנו את הדין?

מסתבר ששיטת המשפט המתבססת על ענישה, ותופסת את הענישה כפעולה מרתיעה (מה שלא ממש מוכיח את עצמו), אינה האפשרות היחידה. בארה"ב עד אמצע המאה ה-20, הופעל מודל שנקרא "מאסר בלתי קצוב". על פי המודל הזה השופט נותן עונש מאסר המשתרע על פני טווח של מספר שנים, בין מינימום למקסימום שנות מאסר. לפני הגיע מועד  המינימום יושבת ועדה מקצועית שמקבילה לוועדת השחרורים בארץ ובוחנת את רמת המסוכנות של האסיר, לאור תכניות השיקום והטיפול בהן השתתף ועוד. בהתאם לכך היא ממליצה על תאריך שחרורו. אם הוא נתפס כמסוכן, הוא ימשיך לשבת בכלא תקופה ארוכה יותר.

מודל נוסף מתחשב בשני סוגים של אינטרסים. האחד הוא עצם הענישה, והשני הוא האינטרס של הגנה על החברה מפני הפושע. השופט קוצב מאסר בהתאם לקריטריון הענישה, אך תנאי לשחרור מהכלא הוא מעבר של אבחונים מקצועיים ואבחוני מסוכנות. והיה ונמצא שהאנס הפושע עדיין מסוכן לחברה, ניתן להאריך את שהותו בכלא כסוג של מאסר מנהלי.

ארה"ב ככל הנראה קצת שמרנית בשיטות המשפט שלה. כאן בארץ אין שום בעיה להפעיל את הסנקציה של מעצר מנהלי גם ללא שקדם לו הליך של דיון בבית משפט, ואם נשכלל את הנוהל, נוכל להטיל גם מאסר מנהלי. דו"ח סודי לשופט יספיק, כפי שזה נעשה במעצרים מנהליים לצורכי ביטחון.

על פי הרעיון הזה אין צורך לשפוט עברייני מין. אפשר פשוט להטיל עליהם מאסר מנהלי, במטרה להגן על החברה מפניהם. תוקף ממוצע שהתחיל לתקוף בגילאים הצעירים יגיע למספר של 380 פגיעות מיניות. אין צורך להמתין עד שכל אחד מן התוקפים ימצה את המכסה הזו. צריך להגביל אותם "כשהם קטנים", כאשר עדיין לא הספיקו להגיע למספר רב של תקיפות.

ולגבי שחרור, כאשר עבריין מין משוחרר מן הכלא כלל לא עומדת לדיון השאלה האם הוא יתקוף שוב, אלא רק השאלות מתי וכמה.

האם הערך של כבוד האנס וחירותו גובר על הערך של כבוד הנאנסות וחייהן? דומני שהגיע הזמן להפסיק לחיות במציאות מדומה, ופשוט לשים את הערכים הללו על השולחן ולהכריע ביניהם.

שלכם

אודי

שותפים לפשע

בס"ד                                                                               י' כסלו תשע"ד

אחד הביטויים לחומרה שבה נתפס מעשה האונס בתנ"ך הוא העונש הקולקטיבי של החוטאים ותומכיהם, המאפיין כל אחד מסיפורי. במעשה דינה, המתואר בפרשת השבוע, נאמר:

"וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר:  וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ:  בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם:  אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶּם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ:  וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת".

דומה כי התפיסה של שמעון ולוי את אונס דינה היא כאונס קבוצתי - "הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם". בעקבות זאת גם העונש הוא קולקטיבי.

מניין לקוחה התפיסה הזו? האם אין אנשי שכם "חפים מפשע"? משיב על כך הרמב"ם (הלכות מלכים, פרק יד):

"על ששה דברים נצטווה אדם הראשון. על עבודה זרה. ועל ברכת השם. ועל שפיכות דמים. ועל גילוי עריות. ועל הגזל. ועל הדינים.

כיצד מצווים הן על הדינים?. חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו. ולהזהיר את העם. ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו ייהרג בסייף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה. שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו".

המצב לפיו מעשה אונס יכול לעבור מבלי שהאנס נידון הופך את הציבור שלא דן אנסים לשותף לפשע.

במציאות שבה אנו חיים, רק 2%-3% מן הפושעים נענשים בסופו של דבר. מתוך 1000 תלונות שהוגשו למשטרה, רק 20-30 יקבלו עונש כלשהו. בחתך של עברייני מין מדובר במיעוט קטן יותר. מתוך אלף תלונות במשטרה רק 10 אנסים יקבלו עונש.

לעוסקים בדין הפלילי ישנם תירוצים למכביר למצב המביש הזה, אבל התוצאה היא חברה שאינה דנה את הפושעים. כאמור, חברה כזו נתפסת בתנ"ך כשותפה לפשע. בכל אחד משלושת סיפורי המקרא המתארים מצב דומה התוצאה רדיקלית – חיסול מלא או כמעט מלא של אותה חברה. כך במעשה דינה, כך בפילגש בגבעה וכך בסדום. על פי התפיסה של המקרא אין טעם לקיומה של חברת פשע.

ניתן רק לקוות שהחברה הישראלית תתעשת בנושא הזה מהר.

שלכם

אודי

"חף מפשע"

בס"ד                                                                        ג בכסלו תשע"ד

"כל הרכיבים המופיעים בכתב האישום לא הוכחו בפנינו ברף הנדרש במשפט הפלילי", כתבו השופטים חגית מאק קלמנוביץ', יצחק שמעוני ואיתן קורנהאוזר בהכרעת הדין של ליברמן: "ככל שמעשיו של הנאשם אינם ראויים ואינם מוסריים, נותר ספק סביר ואף למעלה מכך האם הם עולים כדי עבירה פלילית".

הנוסח המפותל משהו מלמד על הבחנה מעניינת, שמעטים שמים לב אליה: השפה המשפטית והשפה העברית הן שתי שפות שונות. הן משמשות בהקשרים שונים, בשדות שונים, כאשר לאותן מלים עצמן מובן שונה בכל אחת מן השפות.

"חף מפשע" בשפה העברית הוא "נקי מחטא" (אבן שושן). "זך אני בלי פשע, חף אנוכי ולא עוון לי" טוען איוב כלפי ה' (איוב לג, ט). מדובר על מציאות שבה יכול אדם לטעון כלפי יודע תעלומות שהוא אכן נקי לחלוטין.

כאשר אנחנו עוברים לשדה המשפטי מקבל הביטוי "חף מפשע" מובן אחר לגמרי. כל אדם הוא "בחזקת חף מפשע" כל עוד לא הוכחה אשמתו. במלים פשוטות יותר, כל עוד פרקליטו של הנאשם נקט ברטוריקה ודמגוגיה המצליחים להסתיר את אשמתו של הנאשם, הנאשם עדיין "בחזקת חף מפשע". לא לחינם נהוג לומר בשפה לא משפטית: אמור לי מיהו עורך הדין שלך ואומר לך במה אתה אשם.

אוסיף עוד, שהשיטה האדברסרית הנהוגה בישראל נותנת כר נרחב למניפולציות של פרקליטים, שכן לשופט אסור לחקור את העדים. חקר האמת נתפס במערכת המשפטית כערך משני. גובר עליו העיקרון של "כבוד הנאשם וחירותו", כלומר זכותו של הנאשם לדבר עם עורך דינו כך שיחבר עבורו סיפור שיותיר את חזקת החפות שלו בעינה. תפקידו של השופט בשיטת המשפט הישראלית דומה מאד לתפקידו של מבקר תיאטרון. בגזר הדין הוא בעצם מחליט מי מהשחקנים המשחקים לפניו שיחק טוב יותר. רף ההוכחה הנדרש במשפט הפלילי מטיב עם העבריינים ומפקיר את הנפגעים והקרבנות.

קורבנות תקיפה מינית יוצאים נפסדים מן השיטה. לא מעט עברייני מין מסתובבים בחברה כטווסים לאחר שזוכו מכוח חזקת החפות, וממשיכים לייצר קרבנות חדשים ששוב אינם רואים טעם לפנות לרשות השופטת. לטעמי, שיטת משפט כזו לגיטימית רק בתנאי שקיימת מערכת משפטית משלימה השמה את עקרון חקר האמת כעקרון-על. בהיעדר מערכת משלימה של צדק, אין מי שיציל עשוק מיד עושקו.

שלכם

אודי

להיות כתובת רלוונטית

בס"ד                                                              ל במרחשוון, תשע"ד

שלחו לי הערב את הסרט "ארמון של שתיקה". http://www.youtube.com/watch?v=E_Lzma9w7MM

פעם ראשונה שראיתי אותו. הוא עורר בי מחשבות. אחת מהן היא על כך שההורים של הנפגעות הם רק לעתים נדירות הכתובת האופטימלית לסיפור הפגיעה. ראשית, הנפגעות חסות עליהם. שנית, אם הן  כבר מספרות, רוב ההורים אינם מסוגלים להכיל את זה. לפעמים הם מגיבים באדישות, לפעמים בכעס, ולעתים בבכי של חוסר אונים. מחקרים מאששים את המחשבה הזו. רק מיעוט מן הילדים שפתחו את סוד הפגיעה בפני ההורים חוו חוויה חיובית (ועדיין לא דיברנו על גילוי עריות בתוך המשפחה).

נראה כי מורים היו עשויים להיות כתובת טובה יותר.  דיברתי פעם עם ראש אולפנה של כמה מאות בנות. שאלתי אותו האם הוא מודע לסטטיסטיקה, שבערך 100 בנות אולפנה עברו פגיעה. הוא השיב שהוא מודע, אבל הוסיף שהבנות בכלל אינן רואות בצוות האולפנה כתובת לעניין. אין בכלל פניות בנושא, הוא אמר.
לעומת זאת סיפר לי ראש מדרשה הוא יצא פעם עם בנות המדרשה לשבת. בדברים שהוא אמר בסעודת השבת הייתה איזושהי הזמנה לדבר על פגיעות מן העבר. נגשו אליו במשך השבת 8 בנות שדווחו על פגיעות חמורות. 

מסתבר כי כאשר מורה משדר פתיחות והזמנה לדבר על זה, הוא יהפוך לכתובת. אם לא, חלק גדול מן הנפגעות תישארנה ללא כתובת זמינה לפתוח את סיפור הפגיעה.
מה המורים צריכים לפתח כדי להפוך והיות כתובת כזו?
נראה לי כי הדבר הראשון שהם צריכים לפתח הוא ידע ואמון בסטטיסטיקות. אחר כך, לרכוש נכונות ופתיחות להיות כתובת לילדים ולנערות, ולבסוף, ליצור טכניקות המזמינות את הנפגעים והנפגעות לפתוח את הסוד.

בתקווה שיהיו לנו הרבה מורים כאלו

שלכם

אודי

"הוא רק ילד" או: הקהילה המתאבדת

בס"ד                                                                                       יב מרחשוון תשע"ד

משנות ה-90 הופיעו במחקרים שנעשו בארצות הברית תיאורים על ילדים  מתחת לגיל 12 התוקפים מינית. התפיסה החברתית לתופעה מאופיינת בפיצול בין ההכחשה שילדים יכולים לפגוע מינית ושמדובר בצורך טבעי וסקרנות להתנסות ועד ההבנה שכל ילד פוגע הוא עבריין מין, ומתן התייחסות טיפולית בדומה למבוגרים. המונח המקצועי המתאר תופעה זו . היום יש לנו כבר תיאורים  של ילדים הפוגעים מינית עוד בהיותם בגן הילדים. אימהות ערניות עשויות לגלות שלילדיהן הופשטו מבגדיהם או נפגעו בשירותים שבגן הילדים על ידי ילדים אחרים.

התגובה השכיחה במחוזותינו היא: "הוא רק ילד", תגובה שלוקחת אותנו לתקופה שלפני עשרות שנים, כאשר הייתה הכחשה קולקטיבית של תופעת הפגיעות המיניות בקרב ילדים.

סיפור ששמעתי לא מזמן: ילד בגיל הגן פגע מינית בילדים אחרים. הייתה ערנות מצד אימהות, והילד הפוגע היה במשך זמן מסוים בטיפול. הטיפול הסתיים, והנה כמה שנים אחר כך הוא פגע בילדים נוספים, מעגל חדש של ילדים נפגעים שבמקרה הטוב יתחילו את דרך הייסורים של טיפול פסיכולוגי, ובמקרה הפחות טוב הפגיעה תישמר בסוד על ידי הילדים, ולא תטופל לעולם. אמא שלו טוענת: "הוא רק ילד. הוא גם לא אשם, גם הוא נפגע בעבר". הקהילה בדרך כלל תקבל את ההגיון המעוות של הטענה הזו, סוג של התאבדות קולקטיבית,  אין לי דרך אחרת להגדיר את זה. מדובר בנכונות ליצירת מעגל נוסף של ילדים נפגעים מקרב הקהילה. ילד שהתחיל לפגוע בגילאים הצעירים יפגע בממוצע 380 פגיעות מיניות במשך חייו. הקרבנות יהיו מי שיהיה זמין. הקהילה המתאבדת מוכנה להקריב את ילדיה לטובת "שקט תעשייתי". זה טוב למבוגרים. מבוגרים לא אוהבים רעש. אבל מה עם הילדים? מה הם אשמים שאין צורך ברישיון כדי לקבל אחריות הורית?

אחד המיתוסים הרווחים היא שטיפול מרפא תוקפים מינית, ילדים או מבוגרים. ממחקרים עדכניים מתברר שזו טעות, וכתב כתבתי על כך

http://ercheiadam.wordpress.com/2013/07/29/קורס-מקוון-התמודדות-אפקטיבית-של-קהי-23/

אני רוצה להתייחס לעצם הטענה: "הוא רק ילד". כאשר מדברים על ענישה, יש הגיון בטענה הזו. אתה לא יכול להעניש ילד כמו שאתה מעניש מבוגר. פדופילים מבוגרים נכנסים לכלא, לפחות מבחינת החוק היבש. ילדים לא. אבל אנחנו לא מדברים על ענישה. אנחנו מדברים על מוגנות. בהקשר של מוגנות, ילד שעתיד לפגוע מאות פעמים הוא מפגע. אין מנוס מלשים אותו תחת השגחה, של הורים, מורים, משגיחים שכירים, במשך 24 שעות ביממה. כל רגע שהילד הזה אינו מושגח זוהי הזנחה פושעת, של הוריו, ושל הורי הילדים שבסביבתו. אתם לא שולחים את הילדים לבקר ילד החולה במחלה מידבקת. לא מפני שהילד החולה אשם, אלא מפני שמחלתו מידבקת. כך גם כאן. אין שום דברך אחרת להגן על הילדים. אנא שמרו על ילדיכם.

שלכם

אודי

מה שמחכה מעבר למבוי הסתם

בס"ד                                                                          ה במחשוון תשע"ד

המחשבה ש"אני נמצאת במבוי סתום" יצרה ז'אנר שלם של משפטים כואבים כמו אלו:

"ואני יודעות שהפצעים האלו לעולם לא יגלידו,
מאז אותו לילה אני לא חוגגת ימי הולדת,
זהו מין יום אבל קטן על משהו בי שמת,
אתה הרגת אותי!
אני לא מסוגלת לסלוח לך. אתה גזלת חלק ממני, ואני מחזיקה חזק בשנאה שלי כלפיך, כי זה החלק היחידי שלך שאוכל לשמור אצלי" (אחת מתוך אחת).

אני קורא את המשפטים האלו וחש כבדות; אולי אכן זהו מבוי סתום... התיאור הקשה הצליח להכניס אותי לתוך הטראומה. מתוך השדה של הטראומה אי אפשר לראות את הפתרון. בכדי לראות את האור אנחנו נדרשים להביט אל מעבר לאופק, מעבר לעולם המושגים שבו נוצר המבוי סתום.

אני רוצה לארח כאן (ללא ידיעתו) את ד"ר יאיר כספי http://yaircaspi.wordpress.com/ בספרו "לדרוש אלוהים". החידוש בתפיסה שהוא מציע הוא בראיית ההתרחשויות בחיינו שלא הייתה לנו שליטה עליהן (לדוגמה, תקיפה מינית) כהזמנה לקול הקורא לנו למלא תפקיד ביקום. כדי שנהיה מסוגלים לעשות  זאת עלינו לצאת מן התפיסה האגוצנטרית, הרואה בנו ובצרכים שלנו את המרכז. אנו נדרשים לסגל לעצמנו תפיסה חדשה, הרואה את אלוהים במרכז, ואת האנשים (ובעצם את כל מה שקיים בהוויה) כממלאים תפקידים בהתפתחותו של היקום. אלוהים מדבר אתנו. כאשר אנחנו לא שומעים אותו, הוא עשוי "להרים את קולו". אנחנו חווים זאת כטראומה, אבל זוהי גם הזמנה.

אני מעתיק שני קטעים מהספר:

דת אי-השיפוטיות

המאה העשרים ראתה בלידתה של דת חדשה שהציעה במקום "אהבת אלוהים אותך" נוסחה פשוטה יותר: "סלח לעצמך".

סלח לעצמך תמיד. על כל רצון סמוי שלך שנגלה, על כל נטייה, על כל המעשים שעשית וחוזרים אליך.

סלח לעצמך כי המחקר הפסיכולוגי גילה שהסליחה גורמת לך הרגשה טובה יותר. סלח לך כי מותר לך. יש לרפואה אבחנה בשבילך. גבול היכולת האנושית קיבל שם של מחלה.

סלח לעצמך. ואם אינך יכול לבד, חפש מטפל היודע לקבל אותך. אם תחפש היטב תמצא מטפל שיוכל לקבל כל מזימה שלך.

הסליחה החדשה תיתן לך יותר ממה שהציעה לך דתך אי-פעם. הפסיכולוגיה מחקה את החטא מספר התודעה. המדע שחיפש תרופה לאשמת כזב גילה דרך להיפטר סופית מכל אשמה – אשמת אמת ואשמה מדומה  הושלכו יחדיו לאשפה (מכירים את אלו שרואים גם בתוקף קרבן? "הוא לא אשם שהוא פדופיל" הם אומרים. "הייתה לו ילדות קשה").

נותרה רק בעיה אחת לא פתורה. הסליחה הסינתטית, החסד המיוצר בעבורך במעבדה, החסד שאינו יודע למי לומר תודה, לא יחבר אותך למקור אהבתך. עשר שנים אתה בטיפול, ועדיין אתה שונא את עצמך.

פסיכולוגיה שאלוהים במרכזה

בדרך לדרוש אלוהים תמצא פסיכולוגיה חדשה-ישנה. היא שונה מכל הפסיכולוגיות שאתה מכיר. זוהי פסיכולוגיה שאלוהים במרכזה. אם לא הצלחנו למצוא את עצמנו בכל הפסיכולוגיות האחרות, היא אומרת, הרי זאת משם שהן כולן בנויות על אותה הנחת יסוד שגויה. הן מעמידות את האדם במרכזן, ובכך מחמיצות את היסוד המרכזי בהווייתו: היותו בעל תפקיד במערכת גדולה.

הבטחתה של הפסיכותרפיה לפטור אותנו מן הסימפטומים המציקים לנו איננה ניתנת למימוש כלל, משום שהיא מעמידה בטעות את מה שהפרט חושב לצרכיו, כאילו הם לב ההוויה כולה. הפסיכולוגיה שאדם הוא אלוהיה לא תוכל למצוא אותו, כאדם.

שינוי, כך מציעה הפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה, חל תמיד בדרך מפתיעה. אדם פונה לטיפול כדי לעזור לעצמו, אבל יוכל היעזר רק כאשר יפסיק להעמיד את עצמו במרכז ההוויה, כמטרת כל הדברים, ויתחיל להקשיב לקול הקורא לו למלא תפקיד, יקבל על עצמו משימת שותף במימוש תוכנית גדולה.

ישנו מקום בפסיכולוגיה שאלוהים במרכזה לגילויים המתקבלים בשיטות אחרות. אבל זהו מקום שונה ממה שהן מייחסות לעצמן. למשל, הידיעה על פגיעות שנגרמו בילדות קשה אינה מחוללת שינוי לבדה. הזמנה היא אחריות מיוחדת שהוטלה על בעליה, תיקון מיוחד הנדרש ממנו במקום שההוויה נפגמה ולא הייתה הורות שלמה.

הנכונות לשאול שאלה חדשה על יעוד ואחריות בתוכנית גדולה מתחילה מהפכה. תשומת הלב, המיקוד, הופנו לדרך חדשה. היא מוציאה את האדם מרשות עצמו, שבה הסתבך והתבלבל, ומכניסה אותו לרשות אחרת, רשותו של בעל ההוויה. הוא מוזמן לגדול. צריכים אותו שם. יש לו מקום. יש מי שמחכה לו. תמיד היה.

שלכם

אודי 

"עשו תמיד כמיטב יכולתכם"

בס"ד                                                      כז בתשרי, תשע"ד

הגעתי להסכם הרביעי, רשימה אחרונה בסדרת "ארבע ההסכמות".

הסכם הרביעי שדון מיגואל רואיס קורא לנו להסכים עם עצמנו הוא:

"עשו תמיד כמיטב יכולתכם"

בביטוי "כמיטב יכולתכם" הכוונה היא לא פחות, אבל גם לא יותר. לא פחות, מפני שכאשר אתם עושים פחות ממה שאתם יכולים אתם חיים באופן חלקי. חיים מלאים הם חיים שבהם אתם ממצים את היכולת שלכם. אתם חיים בלהט, פוריים, ושבעי רצון מעצמכם וממה שאתם עושים.

לא יותר מהמיטב, מפני שבמקרה כזה אתם סוחטים את עצמכם, מבזבזים אנרגיה ובסופו של דבר נעשים פחות אפקטיביים. אתם מחלישים את עצמכם, ואחר כך תוכלו לעשות פחות ופחות.

לעשות כמיטב יכולתכם פירושו לבטא את מה שאתם, ואת כל מה שאתם, כאן ועכשיו, באמצעות עשייה. רעיונות, מחשבות, תכנונים  עשויים להיות מוצלחים, אבל ללא הוצאתם אל הפועל אתם אינכם מבטאים את עצמכם.

מה כל זה קשור לנפגעי תקיפה מינית?

ובכן, זה קשור לעבר, וגם להווה ולעתיד. לעבר, מפני שהנטייה של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית היא לתת לשופט הפנימי לשפוט אותם בחומרה. זה משהו מההסכמים הישנים, שאולפנו להסכים עם עצמנו. כל נפגעת יודעת בינה לבין  עצמה שבזמן הפגיעה היא עשתה כמיטב יכולתה כדי שזה לא יקרה לה. אף אחת לא בקשה להיות קרבן לתקיפה מינית. ככל הנראה "כמיטב יכולתה" של רגע התקיפה, לא הספיק בכדי להגן על עצמה, אבל זה מה שהיה "מיטב יכולתה" אז. היום היא אולי פיתחה יכולות נוספות והשופט הפנימי המחמיר תובע ממנה לדון את עצמה לפי היכולות החדשות שפיתחה, לפי "מיטב יכולתה" עכשיו. ההסכם החדש שתעשו עם עצמכם הוא: "אני עושה בכל רגע כמיטב יכולתי באותה עת". את ההסכם הישן, שלחו לכל הרוחות. חשוב להפנים, "מיטב יכולתכם" משתנה כל הזמן, אפילו מרגע אחד למשנהו. כאשר אתם מלאי אנרגיה "מיטב יכולתכם" נמצא ברמה גבוהה יותר מאשר כאשר אתם עייפים. אבל זוהי היכולת הזמינה, ואתם מגייסים אותה לעשייה של אותו רגע.

ההסכם הרביעי קשור גם להווה ולעתיד. הדרך הטובה ביותר לחיות את החיים היא לעשות כמיטב יכולתכם בכל רגע נתון. כדי שתוכלו לעשות את זה אתם חייבים להרפות מן העבר ולחיות את הרגע, את הכאן והעכשו. כשאתם חיים את העבר, את הפגיעה/התקיפה לא נותרות בכם אנרגיות להווה. אינכם נהנים מהמתרחש כרגע מפני שאתם רוצים לתקן משהו שלא ניתן לתקן אותו. וכמובן שאתם אינכם מסוגלים לעשות "כמיטב יכולתכם" עם האנרגיות הדלות שנותרו בכם, וכך אתם מוצאים את עצמכם חיים למחצה, מלאי רחמים עצמיים, סבל ודמעות. כל אלו הם תוצאות של ההסכם הישן, השיפוט העצמי המחמיר.

כאשר אתם מקבלים על עצמכם את ההסכם הרביעי, אתם משחררים את העבר. כך אתם מאפשרים לעצמכם לחיות את הרגע בשלמותו, לעשות עכשיו כמיטב יכולתכם ולבטא את עצמכם עכשיו ביטוי מיטבי, ולהיות שבעי רצון ממה שאתם  עושים בעולם.

שלכם

אודי