כאשר יש ליקוי מאורות בבית המשפט, ביד הנשיא לתקן זאת

בס"ד                                                                   כב בשבט תשע"ד

לפני כחודש נדון יונתן ימר מנתניה לעשרים שנות מאסר בגין רצח של מי שאנס אותו פעמיים והתכוון לעשות זאת שוב. ברשימה הנוכחית אני לא רוצה להיכנס למחשבות שעברו בראשם של השופטים שדנו אותו למאסר. כמעט התייאשתי מלהבין את השפה המשפטית. ברור לי שהיא אינה מושתתת על ההיגיון והרגש האנושיים. זה משהו אחר לגמרי.  אני רוצה לפנות לאפיק אחר לגמרי.

במאמר שכתבתי על היחס לאונס במקרא כתבתי בין השאר כי משפט התורה נחלק לשניים. משפט הסנהדרין מיועד ליישב את היחסים בין אדם לחבירו. הוא מודד את הנזק הנראה, לא את הנזק הערכי. משפט המלך לעומת זאת מכוון למניעת מעשי עוול. כאן באה לידי ביטוי עוצמת העוול שנעשה לנאנסת. ככל שהעוול יותר גדול, כך עונשו של האנס יותר גדול. בסנהדרין, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, בהתאם לראיות המובאות בפניו. המלך רשאי לדון גם על פי מה שאזניו שומעות. שלמה המלך דן את משפט הזונות בלי ראיות. דוד דן את משפט כבשת הרש, וכן את משפט האשה התקועית, מלבו.

המלך מצווה לשבר זרוע רשעים. במשפט המלך, דין אנס למיתה. על כן בסיפורי המקרא, התובעים את קיום משפט המלך, אם משכם נשיא הארץ, אם מבני שבט בנימין, בימים שבהם אין מלך בישראל, ואם מדוד המלך, העונש המתבקש לתקנת העולם הוא עונש מיתה לאנס.

מעבר לכך, קיים הבדל בין ציווי התורה "ובערת הרע מקרבך", האמור במשפט הסנהדרין, לבין התביעה לבער את הרע במשפט המלך. במשפט הסנהדרין ציווי זה כפוף לכך ששני עדים כשרים מעידים על המעשה. מובן שהמציאות שבה אדם עושה מעשה המחייב אותו בעונש מיתה בפני שני עדים המתרים בו תוך כדי דיבור לעבירה, היא נדירה. רוב האנשים עושים את מעשיהם בסתר. מאחר שבית הדין אינו רשאי לעשות דבר ללא שני עדים כשרים, הרע ימשיך להתרחש בקרבנו.

במשפט המלך, לעומת זאת, הימנעות מביעור הרע משמעותה השלטת הרשע בעולם. מובן שהעולם אינו יכול לעמוד בכך, ועל כן התוצאה של שיתוף פעולה עם הרשעים והימנעות מביעורם היא מלחמת חורמה, שהכתה את שכם לפי חרב, וכמעט כלתה את שבט בנימין.

המקבילה של הדואליות הזו במציאות המשפטית המודרנית היא האפשרות של נשיא המדינה לתת חנינה לעבריינים. חוק יסוד נשיא המדינה נותן לנשיא את הסמכות הזו, והוא משתמש בה תדיר. נדמה לי שהמקרה של יונתן ימר הוא מקרה מובהק למצב שבו על הנשיא להישמע להד הציבורי  שמוצא את פסק הדין המחמיר כנוגד את המוסר הטבעי. חנינה מצד הנשיא תהווה פתרון שמתאים גם לרוח התורה, שבה תפקידו של המלך הוא "למלאות העולם צדק. ולשבור זרוע הרשעים" (רמב"ם הלכות מלכים פרק ד, הלכה י).

שלכם,

אודי

להנהיג את הצאן, או לאכול אותו

בס"ד                                                   יג בשבט, תשע"ד

שניים מהמנהיגים המפורסמים ביותר של עם ישראל – משה רבנו ודוד המלך – נלקחו למנהיגות מאחר הצאן. כך מספר המדרש:

"ה' צדיק יבחן, [במה הוא בוחנו], במרעה צאן. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר (תהלים עח, ע): ויקחהו ממכלאת צאן, מהו ממכלאת צאן, כמו (בראשית ח, ב): ויכלא הגשם, היה מונע הגדולים מפני הקטנים, והיה מוציא הקטנים לרעות, כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקדוש ברוך הוא, מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו, יבא וירעה בעמי. הדא הוא דכתיב (תהלים שם, עא): מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו. ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן, אמרו רבותינו, כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לחסית (ירק), כיון שהגיע לחסית, נזדמנה לו ברכה של מים, ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו, אמר אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא, יש לך רחמים לנהג צאנו של בשר ודם כך חייך אתה תרעה צאני ישראל, הוי: ומשה היה רועה".

אלא שיש מצבים שבהם הרועים לא רק שאינם דואגים לצאן, אלא אוכלים אותו. אחד מהם הוא המקרה של הרב דרוקמן, שהכניס את הרב אלון לישיבת ההסדר "אור עציון". מדובר במקרה מובהק שבו הרב דרוקמן הופך את היוצרות. הוא אינו דואג לצאן, לתלמידים, אלא דואג לרעבונו של הזאב שעלול לטרוף אותם.

שירנסקי (2004) הוא משרטט מודל המדבר על שלושה מרכיבים בדפוס התגובה התוקפני:

א.                  דה-לגיטימציה של הנפגעים ומי שתומך בהם,

ב.                  דה-הומניזציה של הנפגעים, או אפילו דמוניזציה שלהם,

ג.                     מוסר כפול במובן של התמקדות השיח בזכויות הפוגע, במקום בזכויות הנפגע והפיכת התוקף לקורבן.

והנה ביום שישי האחרון הרב דרוקמן מדגים לנו כיצד להפעיל את המודל הזה בהקשר להגנה על עברייני מין. אפשר למצוא בדבריו את כל המרכיבים המוכרים של דפוסי התגובה התקפניים: הכחשה ומזעור, האשמת הנפגעים בשקר ובפרשנות מוגזמת, הטלת האשמה של נקמנות אישית על הקורבן והטענה שמדובר שאחרי שמונה שנים יש להניח להאשמות וולהמשיך הלאה. ומעבר לכך, את מרכיבה המודל של נתן שירנסקי -

ראשית, דה-לגיטימציה לפורום תקנה - "פורום כמו 'תקנה' הוא ודאי חיובי ויש בו צורך, אבל יש לי ביקורת קשה על התנהלותו... בזמנו, כשפרסמו את הפרשה, עשו זאת מבלי להודיע על כך מראש לרב ולמשפחתו, וזו לא התנהגות יאה... אני גם לא מבין למה מנהלי הפורום היו צריכים לשכור משרד פרסום כדי להטיל על הרב אלון בוץ במקרה שיזוכה. זו רדיפה". גם באשר לשופטת טוען הרב דרוקמן: "באשר לתלונה הנוכחית שבית המשפט דן בה, היו באותו חדר רק שניים - המתלונן ומי שהתלוננו עליו, ולא אדם נוסף. איש אינו יודע מה היה שם, כולל השופטת. אני חושב שזו טעות להפליל אדם כתוצאה מרושם או ממה ששומעים בתקשורת מבלי שיש הוכחה". אגב, משמעות הטענה כלפי השופטת היא זו: לא קראתי את פסק הדין, וגם לא אקרא אותו, כדי שאוכל לטעון שהרב אלון הופלל כתוצאה ממה שהשופטת שמעה בתקשורת.

שנית, דה-הומניזציה. לנפגעים אין פנים. מול הרב אלון "הסובל" יש את "האחרים", חסרי הזהות. כאשר נשאל הרב דרוקמן האם אין במהלך של הכנסת הרב אלון לישיבת אור עציון משום פגיעה בנפגעים הוא משיב: "אני לא יודע במי מדובר מלבד המקרה האחרון שאמרתי את דעתי עליו, אבל מה שעבר על הרב אלון ומשפחתו בשמונה השנים האחרונות לא מספיק לאלו שנפגעו? זה שום דבר?" 

המשפט האחרון מוביל אותנו למאפיין השלישי – התמקדות בזכויותיו של הפוגע. הרב דרוקמן ממשיך באותו קו: "אם אני חושב שבית המשפט טעה, צריך לעשות עוול לבן אדם ולרדוף אותו כל הזמן? מספיק מה שבית המשפט גזר ומה שעבר עליו כל השנים האלה".

עכשיו הכול מובן. עבריין המין הוא בעצם הקרבן בפרשה. הטעון הזה כל כך מוכר, וגם מעורר בחילה.

אסיים בדבריה המדויקים להפליא של ג'ודית הרמן, כשהיא מתארת את דפוסי ההכחשה של פגיעות מיניות:

"התוקף המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידו הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים. לצורך זה הוא מגייס מערך מרשים של טיעונים, החל בהכחשה צעקנית וכלה ברציונליזציה אלגנטית ומתוחכמת מאין כמוה. אחרי כל מעשה זוועה צפויות להישמע אותן התנצלויות מוכרות: הדבר לא קרה; הנפגע משקר; הנפגע מגזים; הנפגע הביא זאת על עצמו; ועל כל פנים הגיע הזמן לשכוח את העבר ולהתקדם הלאה".

או בשפתו של הרב דרוקמן: "מה שעבר על הרב אלון ומשפחתו בשמונה השנים האחרונות לא מספיק לאלו שנפגעו? זה שום דבר?"  כלומר, הגיע הזמן לשכוח ולהתקדם הלאה.

אז זהו, שלא. הנפגעים עתידים לשאת את משא הפגיעה של הרב אלון למשך שארית חייהם. מן הדין שכך יהיה גם עם הרב אלון. ולא, זו אינה "נקמה" של הנפגעים כפי שסבור הרב דרוקמן. זהו "צדק" שמוטל עלינו לעשות כחברה אנושית.

שלכם

אודי

אז מה אם הוא איש מקצוע

בס"ד                                                            ה' בשבט, תשע"ד

פרשה כאובה של הטרדות במקום עבודה. מישהו הבטיח לברר מה קרה שם. הוא חוזר אלי ומספר: שמע, יש אדם אחד שאחראי על נושא הטרדות מיניות בחברה. הוא עובד סוציאלי, הוא עבר אל כל הקורסים וההשתלמויות הרלוונטיות, והוא טוען שלא היה כלום.

חפרתי קצת, וגיליתי, כמעט כרגיל, טיוח מכוון, באמצעות הדפוסים הרגילים:

א.      אף אחד לא יודע מה היה שם.

ב.      דה-לגיטימציה של הנפגעת, מהסוג שהשתמש בהם בזמנו הנשיא קצב, שתקף בזמנו את המתלוננת המרכזית בתיק נגדו, א' ממשרד התיירות במלים: "היא נכשלה כישלון אדיר במשרד התיירות. אי אפשר היה לסבול אותה, היא חיפשה כל דרך לפגוע בי. שמעו אותה אומרת שהיא תגיד שהטרדתי אותה, ושאם תצטרך לשקר כדי להפיל אותי, היא תשקר". על א' מבית הנשיא אמר שבמשטרה נסגרו נגדה תיקים הקשורים בעבירות חמורות.

השאלה המעניינת היא: מה קרה לאיש המקצוע? הוא אמור להכיר את הדפוסים האלה, ולא לקחת אותם ברצינות. איך נסחף גם הוא לשותפות לפשע הטיוח?

ובכן, מסתבר שמקצועיות כלל אינה גורם משמעותי בשאלה איזה צד יתפוס אדם והאם הוא יצדד בתוקף הוא בנפגעת. כבר ראיתי מנהלי עמותות לטיפול בפגיעות מיניות שמצדדים בתוקף תמורת בצע כסף. ראיתי מנהלים של מרכזי טיפול שנותנים למזכירות הקיבוץ בדיוק את חוות הדעת שרצתה לשמוע (התוקף יכול להישאר בקיבוץ, רק שישתדל לא להיות בקשר עם הנאנסת). ראיתי פקידות סעד שנכנעו לאיומים של עברייני המין ותומכיהם, ועוד ועוד.

העובדה שמישהו למד את המקצוע "הנכון", או עבר את הקורסים וההשתלמויות המתאימים אינה מעלה ואינה מורידה.

שתי תכונות בסיסיות נדרשות ממי שרוצה להיות שותף במלחמה בנגע הפגיעות המיניות:

1. אומץ לב.
2. יושר אישי.

איש המקצוע שתיארתי למעלה פשוט חסר את התכונות האלה, ולכן, המקצועיות שלו לא רק שאינה מועילה, היא אף מזיקה. הדיוטות ואינטרסנטים למיניהם נתלים בחוות דעתו כאילו יש בה מן האמת.

האנשים עם התכונות שהזכרתי נדירים, לצערי.  אבל כאשר אתם רוצים באמת לדעת מה קרה שם בחדרי חדרים, חפשו אותם, ורק אותם.

שלכם

אודי