רבנים פוגעים מינית

http://www.kipa.co.il/now/63327.html

"העברה"

כשאדם פונה לפסיכולוג, הוא מצפה לעתים שהפסיכולוג יגיב אליו באופן תואם את מה שהוא מכיר מניסיונו עם דמויות סמכותיות. טיפול פסיכולוגי מתבסס במידה רבה על ניתוח ה"העברה" של הפציינט. "העברה" היא תהליך לא מודע של התקת רגשות מדמות חשובה מוקדמת, בדרך כלל הורה, אל דמות המטפל. ניתן לומר שתגובות ההעברה הן חזרה על העבר Greenson, 1978)). ההנחה המקובלת היא שהרגשות שמגלה המטופל כלפי המטפל אינם קשורים למטפל, אלא ביטוי להשלכה של המטופל על המטפל את חוויות העבר שלו. המטופל מנסה להחיות את החוויות האלה באופן יותר מספק מן האופן שבו הוא חווה אותן בפעם הראשונה (Fenichel, 1945). כיום "העברה" מוגדרת כשיוך לא מודע של רגשות ועמדות שהיו באופן מקורי משויכים לדמויות חשובות בחיים המוקדמים של האדם, לאנשים אחרים (Stone, 1988). התגובות של המטפלים כלפי מטופליהם מכונים העברה נגדית (Fenichel, 1945). חוקרים עמדו על הסיכונים האתיים והטיפוליים בתהליך ההעברה הנגדית, ועל כך שעל המטפל להיות מודע לרגשות המתעוררים בו בעקבותיה (Davies, 1994). העברה נגדית לא מודעת עלולה להזיק למטופל, מפני שהיא יוצאת מכלל בקרה ומייצגת דחפים תגובות ועמדות שלא נבחנו בהדרכה ובטיפול של המטפל עצמו (זומר, 1999). לא נדירים הם המקרים של מטפלים שאבדו שליטה על ההעברה הנגדית וקיימו מגע מיני עם מטופלות (מחקרים מדווחים בעקביות על כ-10% מהמטפלים שעשו זאת).

יחסי כוח

יחסי הכוח והעוצמה השוררים בין הרב, כהן הדת, הקאדי ומאמיניו, הם בעלי עוצמה גדולה יותר מאשר יחסי העוצמה בין מטפל למטופל (זומר, 1999). אחד מתפקידיו של הרב או כהן הדת הוא לייעץ למאמיניו. בארצות הברית מקדישים כהני הדת בין רבע ל-60 אחוז מזמנם לייעוץ פנים אל פנים לצאן מרעיתם ((Bisbing, Jorgenson & Sutherland, 1995. זומר (1999) מכנה את התחום הזה "טיפול דתי". מטרתו היא להעמיק את האמונה ולקדם את הנועץ מן ההיבט הרוחני. ברם, שלא כמו פסיכולוגים, אנשי דת מלווים את הקהילה מהלידה ועד לסוף חייהם, בחיי היום-יום ובטקסים משמעותיים כמו ברית מילה, בר-מצוה חתונה, או לוויה. המעורבות הזו של אנשי הדת והרבנים מעניקה להם עוצמה וסמכות גדולות יותר מאשר זו של אנשי הטיפול. מאידך, מדובר במערכת יחסים שאיננה מעוגנת בכללים אתיים כלשהם. זהו מצב שבו מטושטשים הגבולות בין מערכת יחסים ראויה, לבין מערכת יחסים מעוותת. קיים לפיכך סיכון לגלישה של הרב או המנהיג הרוחני אל מעבר לגבולות הייעוץ הבריאים. לכל זה יש להוסיף את העובדה שבעיני אנשי קהילתו נתפס הרב פעמים רבות כמייצג את רצון האל (זומר, 1999).

מה קורה בשטח

Berry  (1992) כותב כי במהלך תשע שנים בין שנות ה-80 לתחילת שנות התשעים נעצרו יותר מ-400 כמרים קתולים מצפון אמריקה על ניצול מיני של ילדים. כומר פוגע מנצל בדרך כלל עשרות ואפילו מאות ילדים. הכנסייה ניסתה להתכחש להאשמות על הפשעים שבצעו הכמרים, וגם העיתונות נטתה שלא לדווח עליהם.

באשר למצב בארץ, זומר (1999) ליקט בזמנו למעלה מעשרה מקרים של תקיפות מיניות של רבנים שדווחו בכלי התקשורת, עד לתקופת המחקר שערך. מאז הצטברו כמובן מקרים נוספים. לטענתו, משיחות עם נשות מקצוע עולה שמדובר בתופעה, כולל גילוי עריות בתוך המשפחה, תופעה המלווה בתהליכי הכחשה והשתקה תוך הפעלת לחצים על מעגל היודעים להסתיר את המידע. מניתוח החומר העיתונאי ומתוך הראיונות שקיים, זומר (1999) מונה ארבעה דפוסים של ניצול על ידי רבנים:

1.      ניצול של נשים הנתונות בקשיים בחיי הנישואין ומבקשות להתגרש, או גרושות.

2.      ניצול של נשים עקרות

3.      ניצול של נשים באמצעות השבעות, קמיעות, כישופים והפחדה דתית.

4.      ניצול מיני של תלמידים.

הצד השווה לכל הדפוסים הללו הוא היזקקותן של הנשים או הילדים לרבנים, אם לצרכי דיון בעניינם, אם לצרכי ישועה, או כמורים. מרכיב נוסף הוא הסמכות שיש ל"רבנים" הללו כלפי הנזקקים להם. שילוב שני המרכיבים הללו יוצר הזדמנות לפגיעה מינית, המנוצלת על ידי הרבנים. כל המרכיבים הללו עשויים להופיע גם במקרים של ראש ישיבה תיכונית המנצל מינית את תלמידיו, או ראש מדרשה לבנות התוקף תלמידות שבאו להתייעץ עמו. לטענת זומר (1999) כאשר המנצל הוא יועץ רוחני או רב, קטנים הסיכויים שהתלמיד ייחס את האחריות לניצול המיני לרב הפוגע. תערובת הרגשות של נאמנות לרב ולישיבה מחד, ושל בושה ותחושת אחריות מאידך, מונעים מרוב תלמידי הישיבה להתלונן, או אפילו לפנות לטיפול.

תגובת הסביבה

תגובת הקהילה במקרה של פגיעה מינית על ידי איש דת הנמנה על מנהיגיה דומה מאד לתגובת המשפחה במקרה של גילוי עריות (Fortune, 1991). הקרובים ביותר לאיש הדת, או המשפחה הקרובה, במקרה של גילוי עריות, מגיבים בדרך כלל בחוסר אמון לתלונות נגדו. הם מדגישים את העובדה שהאיש "צדיק", ורואים זאת כהוכחה לכך שמדובר בתלונות שקריות. המונח "עלילה", נלווה בדרך כלל לטיעון הזה. קבוצה זו אכן איננה מצליחה להאמין לתלונות על תקיפה מינית בשל אמונתה בהיותו של הרב או של האב איש מעלה. הקונפליקט הזה, שכונה על ידי הפסיכולוג החברתי הידוע ליאון פסטינגר Festinger, 1957)) בשם "דיסוננס קוגניטיבי" יוצר קושי אמתי להאמין באירוע הנוגד את האמונה הזו. דרך קלה לפתור את הדיסוננס הקוגניטיבי היא להתעלם מהמידע החדש שעורר אותו. במקרה כזה נוטים בני המשפחה, במקרה של גילוי עריות, או בני הקהילה, במקרה של איש דת שפגע מינית, להאשים את הקרבן. התגובה הזו מצד הקהילה והמשפחה יוצרת תגובת נגד  של כעס, מצד הקרבן במקרה של גילוי עריות, ומצד קרובי המנוצלים, במקרה של פגיעה מינית על ידי איש דת (Bera, 1995).

על רבנים מייעצים לפתח מודעות לתהליך ה"העברה" וה"העברה הנגדית"

ייתרונם של המטפלים על אנשי הדת הוא בכך שהם מודעים לתהליך ה"העברה" וה"העברה הנגדית", ועל כן הם יכולים להיזהר ממנה. אנשי הדת לעומת זאת כלל אינם מודעים לתהליכים הללו, וכדברי הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" (פרק ג):

"כי הנה חושך הלילה... יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל... אינו מניח לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם, ונמצאים הפתאים הולכים לבטח ונופלים ואובדים מבלי שהגיעם פחד תחלה.... ונופלים טרם ידעו מהמכשול כלל".

הגיע הזמן לפתח כללי אתיקה לרבנים מייעצים. על הרבנים המייעצים לעבור השתלמות מקיפה באשר לתהליכים הלא מודעים של המייעץ והמתייעץ. בנוסף על הרבנים הללו להיות מודרכים, בדומה למטפלים, כך שההדרכה תעורר את תשומת לבם להתרחשויות שמתחת לפני השטח בייעוץ.

שלכם

אודי

"שקט, מטייחים" (ynet) - הערותיי

בס"ד                                                                                                ו בתמוז תשע"ה

אתמול התפרסמה כתבה אודות טיפולם של רבנים בתלונות על פגיעות מיניות.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4671103,00.html
מספר הערות על תפיסותיהם של רבנים בכתבה. חלק מן הדברים כבר כתבתי בעבר, ועם זאת, היות שהדברים עלו לדיון, אני כותב אותם שוב. אני כותב את הדברים בעיקר בכובע של הרב, ופחות בכובע של הקרימינולוג.

זה לא גילוי עריות. זה רצח

למניפסט שלה על נפגעות תקיפה מינית, קוראת רוני סידובניק "החיים שאחרי המוות". הוא נפתח כך: "עורי אהובה ממותך. די, את כבר לא לבד. נערי מבגדיך רגבי עפר וטפסי החוצה מקברך. הנה קחי את היד המושטת.

לא, אין צורך שתספרי לנו איך הגעת לשם, אנו רואות אותך מבעד לשתיקה. גם אנו נרצחנו נפש כמוך, עמדנו אינספור פעמים על קצה המצוק והבטנו כמוך בערגה אל השקט המובטח שלמטה".

לרב ערוסי אומר, זה לא משנה אם הרוצח פיתה את הנרצחת להגיע למקום הרצח או רצח אותה באלימות תוך כדי שהיא צועקת. רצח זה רצח.

"הוא בוודאי חזר בתשובה"

אני מציע לא לייפות את המציאות. בתחום של פגיעות מיניות לא מתרחש בדרך כלל שום דבר שניתן לכנות אותו "תשובה". חרטה אמתית של המענה היא נס נדיר (הרמן, 1992). בתופעת העבריינות המינית קיים פן ממכר מובהק הנובע מעיוותי חשיבה ומדפוסי התנהגות המתגבשים כתוצאה מכך. חוקרים מתארים 17 עיוותי חשיבה האופייניים לפוגעים מינית. הפוגעים מינית עצמם מתארים מעגל פגיעה חוזר על עצמו, למרות החלטותיהם להפסיק עם ההתנהגות המינית הפוגעת.

מבחינת האפשרות שישוב בתשובה, התוקף נמצא ככל הנראה במקום שעליו דיבר הרמב"ם בהלכות תשובה (ו, ג):

"ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה. התיאור הזה הוא התיאור הרווח של תוקפים מינית. הם נעשים מכורים לדפוס ההתנהגות התוקפני, וככל הנראה כבר לא ישובו עליו בתשובה.

פרסום

רבים מהרבנים שהובאו בכתבה הביעו הסתייגות חד-משמעית מפרסום התלונה. מוזר. לא רק שמותר לומר, אלא שהתורה מצווה ומחייבת אותנו לפרסם פוגעים ופגיעות. במקביל, היא אוסרת עלינו לשתוק!

המציאות בהקשר של פגיעה מינית היא שאין מדובר בהתנהגות חד פעמית של אדם שבסיטואציה מסוימת נסחף או נכנע לייצרו. מדובר בדפוס התנהגות של אנשים מסוימים. בארץ לא נעשו די מחקרים בנושא, אך נוכל ללמוד ממחקרים שנעשו בארצות הברית. אחד המחקרים המעניינים בדק את התהליך שעובר קטין פוגע מינית עד להתבגרותו. בארצות הברית, אחוז הקטינים הפוגעים מכלל הפוגעים הינו 20%. כ - 50% מבין המבוגרים הפוגעים מינית מדווחים על כך שהחלו בפגיעה כבר במהלך גיל ההתבגרות. מדובר בדפוס התנהגות מתמשך, המתחיל בגילאים הצעירים, ומסתיים מי יודע מתי. על פי חישוב של החוקרים, בממוצע, קטין אשר מתחיל בפגיעה בגילאים הצעירים עלול לבצע מעל ל-380 פגיעות מיניות במהלך חייו. בתופעת העבריינות המינית קיים גם פן ממכר מובהק הנובע מעיוותי חשיבה ומדפוסי התנהגות המתגבשים כתוצאה מכך. במשפט התורה, אדם בעל דפוס התנהגות פוגעני חזקה עליו שימשיך בכך. הוא נתפס כסיכון, ועל כן לדברי הרמב"ם אנו מחויבים להציל נפגעות ונפגעים פוטנציאלים. כך כותב הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א): "כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך". קיים מתאם גבוה בין ילדים שחוו התעללות מינית בילדות לבין ניסיונות התאבדות). מובן מאליו, שהציווי של הצלה מסכנה, או הצלה ממי שמוגדר כ"רודף אחר הערווה" (=אונס או מעשה סדום) קיים גם במצבים של ספק. בעבר הרחוק היו מצילים את הנפגעות הפוטנציאליות גם במחיר חייו של התוקף הסדרתי. היום החוק אוסר זאת, אולם מבחינה ערכית התורה מדגישה כי חובה לנקוט בכל דרך אפשרית בכדי להציל את מי שעלולים להיפגע מינית, בין אם מדובר בילדים קטנים, נערות, או נשים. הדרך הפשוטה ביותר היא פשוט לפרסם, בתפוצה הרחבה ביותר. אין דרך אחרת.

הצעקה

מעבר להיעדר אמפתיה וגילוי חוסר הבנה מובהק בדבריו של הרב ערוסי שהובאו בכתבה, הוא טוען את הטענה הבאה: התורה מנחה אותנו במשהו מעניין: אם תפס גבר נערה בשדה זה אינוס, כי אין מושיע לה גם אם היא צעקה. אבל אם זה בעיר, ההנחה שזה לא אינוס כל עוד לא הוכח ההפך.  חשוב לומר, פסיקת הלכה בנושא כלשהו דורשת שני תנאים: בקיאות בהלכה, ולא פחות מכך, הכרת המציאות.

לו הכיר הרב ערוסי את המציאות היה יודע כי מחקרים עדכניים מגלים כי התגובה האוטומטית לאונס עשויה להיות אחת משלוש – לחימה באנס, בריחה (הרמן, 1992), אך גם קפיאה. שליש מנפגעות אונס (Burgess & Holmstrom, 1976) ומחצית מנפגעות התעללות מינית בילדות (Heidt, Marx, & Forsyth, 2004)  מגיבות בפסיביות ואפילו בקפיאה בעת התקיפה. מחקרים אמפיריים רבים מעידים שתגובה פסיבית כזו שכיחה מאוד בקרב נפגעי ונפגעות תקיפה מינית (Marx, Forsyth, & Lexington, 2008; Rizvi et al 2008; ). פסיביות זו יכולה לנבוע מתהליכים מנטאליים בלתי רצוניים, כגון תגובות של דיסוציאציה (תופעות של נתק האופייניות לתגובה החריפה לדחק) ומתגובות גופניות בלתי רצוניות של שיתוק וקיפאון בתגובה לטראומה. מדובר בתגובה אינסטינקטיבית, תגובה שכמוה ניתן לראות גם אצל בעלי חיים הנתונים לאיום.. תגובת קורבן פסיבית או קפואה מכונה לעתים בספרות המדעית "שיתוק כתוצאה מאונס" או "טוניק אימוביליטי" (Tonic Immobility)   

על רקע מחקרים אלו, קביעת התורה כי הנערה המותקפת נענשת "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר" אינה ניתנת להתפרש כפשוטה. אין לנו אלא לקבל את דברי הרמב"ן ש"דיבר הכתוב בהווה". התורה עוסקת במציאות שבה התגובה האוטומטית של נאנסת הייתה צעקה. לכן, כותב הרמב"ן בפירושו לתורה, גם תגובות אינסטינקטיביות אחרות, אף הן כמו הצעקה, מגדירות את האירוע כאונס.

"הוא ילך לטיפול"

המונח "טיפול" נתפס כמילת קסם. "הטיפול" כבר יפתור הכול. אז זהו, שלא. אם בעבר רווחה התפיסה שסטייה מינית היא סוג של מחלה הניתנת לריפוי, היום ידוע שלא כך הם הדברים. התפיסה הטיפולית הרווחת היום היא הצבת מטרות קונקרטיות לצמצום שיעור ההישנות של הפשיעה המינית דרך ניהול ושליטה על ההתנהגות הסוטה (Marshall & Wliliams, 2000). אם נער שהתחיל לתקוף מינית יתקוף בממוצע 380 פעם במהלך חייו, אזי מי שטופל יתקוף "רק" 100 או 80 פעם. חייהם של עשרות אנשים נוספים ייהרסו על ידי "המטופל". אחד מחמישה מקרבנותיו ינסה או תנסה להתאבד. חלק מהם יצליחו. הדם יהיה על ידיהם של מי שהסתמכו על היותו מטופל ולא דאגו למוגנות של הסביבה המהווה עבורו את שדה הציד.

מה המשפחה שלו אשמה?

"ברגע שמתלוננים במשטרה החיים שלו נהרסים עד היסוד", "יכול להיות שאשתו תתגרש ממנו. צריך לקחת בחשבון שאולי יהיה כעס שלא ניסיתם לטפל לפני שפניתם למשטרה. יש לנו קצת אחריות". (הרב שלזינגר).

אחד ההסברים, הן להשתקה ולטיוח של החברה והן לשתיקה של הנפגעים ותומכיהם כלפי פגיעות מיניות, הוא: מה המשפחה שלו אשמה? יש לו אישה יש לו ילדים, אמא. איך אתה יכול להרוס משפחה? טוענים כלפי המפרסם.

עד כמה צריך להתחשב במשפחתו של אנס או של פוגע, אם בכלל?

בספר ויקרא (כ, ד –ה) התורה מתייחסת לשאלה הזו במפורש:

"וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ: וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם"

למקרא הדברים עולה השאלה שנשאלה בכותרת: מה המשפחה שלו אשמה?

התלמוד במסכת שבועות (לט, א) מביא את דברי רבי שמעון בן יוחאי: "אם הוא חטא משפחתו מה חטאת"?

מדוע הבורא מעניש את המשפחה בעוונו של יחיד. תשובתו:

"לומר לך: אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין , ו(אין לך משפחה) שיש בה לסטים שאין כולה לסטים. מפני שמחפין עליו".

כשמסתכלים במבט שטחי זה נראה כאילו המשפחה היא קרבן. כאשר אתה בוחן את הדברים לעומק, אומר רשב"י, המשפחה היא מעגל התמיכה הקרוב של החוטא.

אם בדברי רבי שמעון בן יוחאי זה נראה פירוש דרשני של הפסוק, הרי שמפרשי הפשט אמצו את הרעיון הזה והסבירו כך את פשט הכתובים. רבי אברהם אבן-עזרא, בפירושו, כותב: "כי עם הארץ יעלימו עיניהם בעבור שהם ממשפחתו". הציפייה להוקיע את החטא, אינה רק ציפייה מבית הדין. היא ציפייה גם מהמשפחה הקרובה. כאשר למשפחה יש מהלכים בבית הדין, והיא דואגת להשתקה וטיוח, היא תיענש על כך. כך כותב גם רבי עובדיה ספורנו בפירושו לתורה: "כי לא תהיה העלמת עיני עם הארץ זולתי מיד משפחתו המחזיקים בידו (=התומכים בו)".

קשה לפוגעים להמשיך במעשיהם ללא מעגלי תמיכה. המשפחה בדרך כלל יודעת על מעשיו של הפוגע. וודאי שהידיעה קיימת כאשר מדובר בפגיעה בתוך המשפחה, אך על פי רוב, גם כאשר מדובר בפגיעה מחוץ לה. השתיקה ושמירת הסוד מאפשרים לפוגע להמשיך במעלליו. בפועל, המשפחה היא מעגל התמיכה הגרעיני של הפוגע. האינטרס של בני המשפחה ברור, אבל המחיר, הן למשפחה עצמה והן לפוגע גבוה.

כשאתם מפרסמים פגיעה מינית אתם פועלים לטובת משפחתו של הפוגע. אם המשפחה תמנף את הפרסום, היא תוכל לצאת ממלכוד שמירת הסוד שבו היא נמצאת. אם היא תבחר להמשיך ולתמוך בפוגע, הרי היא שותפה לפשע, ולאשמה, ובמקרה כזה – כן, גם המשפחה אשמה.

  

שלכם

אודי

על מה ולמה שיתפתי את הסטטוס נגד הרב הצבאי הראשי

בס"ד

אתמול שיתפתי סטטוס שבו נכתב:  

את מי אירח הרב הצבאי הראשי בשבועות ביישובו נווה?

הרב מוטי אלון שהעביר שיעור ביישוב, ולא היה פוצה פה ומצפצף.

האם שאל את עצמו הרב הצבאי הראשי איזה מסר הוא שולח בכך? מהי אחריות ציבורית? מהי התנערות ממעשים העולים כדי עבירת מין?

בעקבות זאת, כותב לי אחד מתלמידיי בעבר:

אני מבין את הצורך להוקיע את אלו שפגעו. אך האם ישנו צורך להוקיע גם את כל מי שמרחם עליהם או בא עימם במגע? אני חושב על סיפורי הגבורה על רב האסורים שגדלנו עליהם, ודווקא פה אני רואה שהרב יוצא בחריפות נגד הרבצ"ר.

ובכן, למעשה, הרבצ"ר כשלעצמו אינו מעניין אותי. אני מבין שהוא מצדד בגישתו של הרב דרוקמן לפיה יש לעשות הכול, כולל הכול, בכדי לטאטא פגיעות מיניות אל מתחת לשטיח. הנקודה היא אחרת לגמרי – מהי החוויה של הנפגעים כתוצאה מן הלגיטימציה לה זוכה עבריין המין המורשע שפגע בהם? כל ירושלים מלאה בנפגעי הרב אלון. כל מתן לגיטימציה בצורה כזו היא רמיסת הנפגעים. קולם של הנפגעים צריך להישמע, ואני לוקח על עצמי להשמיע את הקול הבריא הזה בצורה צלולה.

הדבר נכון בכל פשיעה שיש בה קרבנות. אתמול, זמן מה לפני כן, נשאלתי האם נכון ללכת לחתונה של מי שככל הנראה קיים רומן בהיותו נשוי, אחר כך התגרש, ובחתונה הוא בעצם מממש את אותו רומן. לכאורה, זכותו של כל אדם להתחתן ולהתגרש כרצונו. אבל האם נכון ללכת לחתונה המתקיימת תוך התעלמות מדמעותיה של גרושת החתן? השבתי שאני לא הייתי הולך. מעשה שדורך ורומס את הקרבנות, גם אם אין בו איסור אחר, הוא עוול כלפי הקרבנות.

במשך לא מעט שנים הרב מן-ההר, מי שהיה רבה של שכונת בית וגן בירושלים, לא הקים סוכה בחג הסוכות, בגלל התנגדותה של שכנה אלמנה. אשתו הרבנית טענה שאין כל צדק בהתנגדות הזו של השכנה, אבל הוא השיב: איך אני יכול להקים סוכה על דמעותיה של אלמנה?

איני יודע איך הרבצ"ר יכול לערוך תיקון ליל שבועות על דמעותיהם של נפגעי הרב אלון. ברור לי שהתפיסה הכוחנית הזו אינה תואמת את המוסר היהודי. המודל של רבותינו היה מתחשב הרבה יותר.

שלכם

אודי