חילול השם

בס"ד                                                                       כח טבת תשע"ג

אחד הנימוקים להשתקת פגיעות  מיניות במגזר הדתי הוא "חלול השם". אם יתפרסם שישנן פגיעות מיניות גם בקרב הדתיים והחרדים, המייצגים את דרך ה', זה עלול, כביכול, לדחות אנשים מלהיות שומרי מצוות.
הטענה הזו כל כך מופנמת עד שלעתים הנפגעות והנפגעים משתפים איתה פעולה, ואינם מתלוננים ומפרסמים את היותם קרבן לפגיעה מינית מחשש לחילול השם.

אני רוצה לבחון את הטענה הזו, לאור הסוגיה בתלמוד הדנה במושג "חילול השם".

הגמרא במסכת יומא (פו, א) אומרת שעוון חילול השם אין לו כפרה בחיים, אלא רק לאחר מיתה. מהו חילול השם? לכך נותנת הגמרא דוגמאות אחדות:

רב אומר: כגון אני, כשאני קונה בשר, ואיני משלם לאלתר, אלא בהקפה.

רבי יוחנן אומר: כגון אני, כאשר אני הולך ארבע אמות בלי תורה ובלי תפילין.

יצחק מבית מדרשו של רבי ינאי אומר: כגון תלמיד חכם שחבריו בושים ממה שאומרים על התנהגותו, ואומרים: "ימחל לו ה' על מעשיו".

מהו המכנה המשותף לדוגמאות הללו?

לדעת רש"י מדובר באדם המהווה מודל לחיקוי, בהקשר של קיום מצוות. כשאינו משלם לאלתר, הרואים סבורים שהוא אינו משלם כלל, ולומדים ממנו שלא לשלם. כשהוא הולך ארבע אמות ללא לימוד תורה וללא תפילין, אנשים לומדים ממנו להתבטל ממצוות אלו, מפני שמכירים אותו שבדרך כלל הוא לומד כל הזמן, ומניח תפילין כל היום כולו.

אם חבריו חדלו מלהגדיר אותו כמודל לחיקוי והם מתביישים במעשיו, זהו חילול השם הגדול ביותר, שכן אנשים עלולים ללמוד ממנו שבאופן כללי הדרך של קיום מצוות היא דרך מוטעית.

בצורה דומה כותב הרמב"ם, (יסודי התורה ה, יא):

"ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם.

והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות

דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואע''פ שאינן עבירות,

 הרי זה חילל את השם,

כגון שלקח (=קנה) ואינו נותן דמי המקח לאלתר. והוא שיש לו (מעות) ונמצאו המוכרים תובעים והוא מקיפן (קונה בהקפה).

או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן.

או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס. וכיוצא בדברים האלו.

הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין.

וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם. מכבד להן ואפילו למקילין לו. ונושא ונותן באמונה. ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן. ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין. והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם. עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר":

מה ראינו?

ראשית, סוג זה של חילול השם אמור דווקא לגבי אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות. הוא לא אמור לגבי אנשים רגילים.

שנית, המעשה המוגדר חילול השם אצל אדם כזה הוא שבתחומים מסוימים התנהגותו החיצונית אינה ראויה ואינה הולמת את מעלתו הפנימית הכללית בתורה ובחסידות.

שלישית, המטרה של אדם גדול צריכה להיות שאנשים ירצו ללכת בדרך התורה והמצוות. כשהוא גורם לכך, הוא מקדש את השם. כשהוא גורם להם להתקומם נגד דרך קיום המצוות, הוא מחלל את השם.

קל לשים לב, שההצעה לחפות על מעשיו של מי שמחלל את השם ולהשתיק את המרננים אינה מופיעה כאן. הפתרון לחילול השם אינו הסתרתו, אלא תיקונו.

חילול השם הוא כאשר אין מתקנים את העוול והרשע, אלא מחפים עליו. כך מפורש במעשה המובא במסכת מועד קטן (יז, א):

אותו תלמיד חכם שהייתה שמועתו רעה (יוצאות עליו שמועות רעות)

אמר רב יהודה :כיצד נעשה? נגזור עליו נידוי – התלמידים צריכים לחכמתו. לא נגזור עליו נידוי – הרי מתחלל שם שמים!

אמר לו לרבה בר בר חנה: שמעת משהו בתשובת שאלה זו: אמר לו: כך אמר רבי יוחנן, מהו שכתוב (מלאכי ב): 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא' – אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו. ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו (כלומר, היות ששמועתו רעה, ממילא גם אסור ללמוד ממנו. ועל כן אין סיבה שלא לגזור עליו נידוי)

גזר עליו רב יהודה נידוי.

לבסוף חלה רב יהודה, באו חכמים לשאול בשלומו, ובא גם אותו תלמיד חכם עימם. כאשר ראה אותו רב יהודה, חייך. אמר לו: לא דייך שגזרת עלי נידוי, אלא שאתה גם לועג לי?! אמר לו: לא עליך אני מחייך, אלא שכאשר אני עולה לעולם האמת, דעתי שמחה עלי, שאפילו לאדם גדול כמוך לא החנפתי.

נסכם:

• חילול השם אינו בפרסום, אלא בפשיעה המינית עצמה. התורה היא תורת אמת. השתקת האמת אינה יכולה להיות פתרון תורני. למעשה הפרסום הוא תנאי הכרחי ליצירת ההזדמנות לתיקון.
• אם החברה או הקהילה חוששת שפגיעות מיניות בתוכה מציירות אותה באופן מבזה, היא יכולה לעשות את הדבר המתבקש – להוקיע את הפוגע, ולגזור עליו נידוי.
• חוסר ההוקעה – הוא הוא חילול השם, כפי שאומר רב יהודה – "לא נגזור עליו נידוי – הרי מתחלל שם שמים".
• בעולם הזה יש הרבה שקר, ולכן הפיתוי להחניף לפוגעים מינית ולחפות עליהם, גדול. שווה לחשוב על מה שיאמרו בעולם האמת על ההחנפה הזו.

בהרצאות ובמפגשים עם אנשי אקדמיה אני שומע שהמגזרים המצטיינים בהשתקה ובטיוח של פגיעות מיניות הם המגזר הדתי, המגזר החרדי, והמגזר הקיבוצי. העובדה שכך מתייגים אותנו, היא תעודת עניות.  

גיבוש רוטינה קהילתית של טיפול אפקטיבי בנפגעים והוקעת הפוגעים יוכל להיות מודל לחיקוי של מגזרים נוספים. אנחנו עדיין לא שם.

בכל אופן, אתם הנפגעים, חשוב שתדעו ש"חילול השם" הוא עבירה שהפוגע ותומכיו עתידים לתת עליה את הדין. היא לחלוטין אינה קשורה אליכם.

שלכם

אודי

מודעות זרחניות חסרות כיסוי

בס"ד, יא בתשרי תשע"ג

זה קרוב לחודשיים מתפרסמות בלוחות המודעות של בתי הכנסת בירושלים ובמקומות נוספים מודעות זרחניות גדולות על שיחות ושיעורים של הרב מוטי אלון. מעגל התומכים שלו דואג להדביק את המודעות האלה בכל אתר ואתר.

בדיונים פנימיים בין רבנים נידונה השאלה האם כדאי להביע מחאה גלויה כנגד המודעות האלה, או שמא המחאה הגלויה רק תיצור תגובת נגד רעשנית יותר.

הדעה הרווחת, ואני מסכים איתה, היא  שאין טעם לצאת למלחמות רבנים. זה לא אפקטיבי. הצד השני תמיד יחזיר בעוצמה רעשנית, בפרט אם יש לו מה להסתיר.

אבל ישנה נקודה אחת שאני חייב להתייחס אליה. עצם ההכרה ברב אלון כרב חשוב (הדיוטות מניחים בטעות שלפי גודל המודעה הזרחנית כך גודלו של הרב ששמו רשום עליה) מוחקת את הנפגעים. כאן יש לקהילה, או למגזר תפקיד חשוב, שכן "משהוכר בפומבי שאדם נפגע, שומה על הקהילה להטיל אחריות לפגיעה, ולתקן את הנזק. שתי התגובות האלה – הכרה ותיקון המעוות – הכרחיות לשיקום הרגשת הסדר והצדק של הנפגעים" (הרמן, "טראומה והחלמה" עמ' 92).

אני יכול להניח שתחושות העוול וחוסר הצדק של הנפגעים בעקבות חזרתו של מי שפגע בהם לתפקוד רגיל מתעצמות. ועל כן תפקיד הקהילה, במקרה זה קהילת הרבנים, להחזיר להם את האמון בעולם, ואת תחושת הצדק והסדר.

אני רוצה לומר בהקשר הזה שני דברים:

ראשית, להערכתי רוב רובם של הרבנים אכן מכירים בצורה חד משמעית בטראומה שחוו הנפגעים של הרב אלון. מידי פעם נשמעים קולות שונים של רב כזה ואחר שנמצא כבר בגיל או בחוג שבו לא מחליפים אג'נדות, וקשה לו לוותר על תפיסת העולם שהתגבשה אצלו, ש"בציבור שלנו אין פגיעות מיניות", אך זו אינה התפיסה הרווחת. הסיבה לכך שהדברים אינם נאמרים בריש גלי היא, כאמור, טקטית.

שנית, כל אחד יכול להבין שהצורך של מעגל התומכים של הרב אלון ליצור לגיטימציה מלאכותית, באמצעות מודעות זרחניות גדולות חסרות כיסוי ממשי, מעיד על היעדר לגיטימציה אמתית מצד הציבור.

כך שכמות המודעות האלה אינה מעידה על כמות התומכים ברב אלון, אלא יותר על כך שישנם כמה משוגעים לדבר.

שלכם

אודי

על לשון הרע, גדליה בן אחיקם וחסידות שוטה

בס"ד,  ג בתשרי תשע"ג

איסור "לשון הרע" מוזכר תדיר בהקשר לפגיעות מיניות. במגזר הדתי והחרדי, כאשר סוף סוף מישהי מעזה להתלונן על פגיעה, הטרדה או אונס, תמיד תישמע מצד הפוגע ומעגל התומכים שלו הטענה שמדובר בלשון הרע. לפעמים עצם המחשבה שיש כאן לשון הרע, או שיאשימו אותה בלשון הרע מונעת מן הנפגעת להתלונן. ברשימה הזו אני רוצה להתייחס לנקודה הקשורה גם לצום גדליה בן אחיקם, שחל היום.

מה בדיוק אירע שם?

בספר ירמיהו (מ-מא) מסופר על הריגתו של גדליה:

{יג} וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בָּאוּ אֶל גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּתָה: {יד} וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדֹעַ תֵּדַע כִּי בַּעֲלִיס מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן שָׁלַח אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לְהַכֹּתְךָ נָפֶשׁ וְלֹא הֶאֱמִין לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם: {טו} וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ אָמַר אֶל גְּדַלְיָהוּ בַסֵּתֶר בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אֵלְכָה נָּא וְאַכֶּה אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וְאִישׁ לֹא יֵדָע לָמָּה יַכֶּכָּה נֶּפֶשׁ וְנָפֹצוּ כָּל יְהוּדָה הַנִּקְבָּצִים אֵלֶיךָ וְאָבְדָה שְׁאֵרִית יְהוּדָה: {טז} וַיֹּאמֶר גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם אֶל יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ אַל (תעש) תַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי שֶׁקֶר אַתָּה דֹבֵר אֶל יִשְׁמָעֵאל:

{א} וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶן אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם הַמִּצְפָּתָה וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו בַּמִּצְפָּה: {ב} וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וַעֲשֶׂרֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן בַּחֶרֶב וַיָּמֶת אֹתוֹ אֲשֶׁר הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאָרֶץ: {ג} וְאֵת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ אֶת גְּדַלְיָהוּ בַּמִּצְפָּה וְאֶת הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר נִמְצְאוּ שָׁם אֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הִכָּה יִשְׁמָעֵאל.

האם גדליה היה צדיק?

ההתייחסות של חכמים לגדליה אינה חד משמעית. ישנם מאמרים שבהם הוא נתפס כצדיק. כך לדוגמה אמרו במסכת ראש השנה (יח, ב):

"צום השביעי זה ג' בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם. ומי הרגו? ישמעאל בן נתניה הרגו. ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו".  

מצד שני, במאמרים אחרים הוא מותקף באופן בוטה. את ההתקפה עליו מסכם הרמח"ל בספרו מסילת ישרים (פרק כ). מהי חסידות? שואל הרמח"ל. והוא משיב: חסידות אינה דקדוק במעשה המצווה, אלא עשיית מעשים כאלו שיתנו את התוצאה האופטימלית בסופו של דבר. אין די בניסיון להקפיד על קוצו של יוד. החסיד נדרש לחשוב כמו שחקן שחמט, כמה מהלכים קדימה. כאשר עומדות בפניו שתי אפשרויות, עליו לנתח לאן כל אפשרות תוביל, ורק לאחר הניתוח הזה הוא יוכל לבחור את האפשרות הטובה יותר. אם יבחר את האפשרות שעל פניה נראית כזהירות במצוות, והזהירות הזו תוביל לתוצאות קשות, תוטל האשמה עליו. אחת הדוגמות שהוא מביא היא זו של גדליה בן אחיקם. כך הוא כותב:

"הנה מעשה גדליה בן אחיקם גלוי לעינינו שמפני רוב חסידותו, שלא לדון את ישמעאל לכף חובה, או שלא לקבל לשון הרע, אמר ליוחנן בן קרח: שקר אתה דובר על ישמעאל (ירמיה מ'), ומה גרם? גרם שמת הוא ונפזרו ישראל וכבה גחלתם הנשארת. וכבר ייחס הכתוב הריגת אנשים אשר נהרגו אליו כאילו הרגם הוא, במאמרם ז''ל (נדה ס''א): על הפסוק 'את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליה'".

גדליה השתדל להיות "צדיק". עבור ה"צדיקות" הזו  שילם עם ישראל מחיר יקר. עשרות אנשים נהרגו על ידי ישמעאל בן נתניה יחד עם גדליה או בסמוך להריגתו, והריגתם מיוחסת לגדליה.

למה כל זה קשור לענייננו?

חשוב לדעת כי פגיעה מינית אינה התנהגות חד פעמית של אדם שבסיטואציה מסוימת נסחף או נכנע לייצרו. מדובר בדפוס התנהגות של אנשים מסוימים. בארץ לא נעשו די מחקרים בנושא, אך נוכל ללמוד ממחקרים שנעשו בארצות הברית.

אחד המחקרים המעניינים בדק את התהליך שעובר קטין פוגע מינית עד להתבגרותו. בארצות הברית, אחוז הקטינים הפוגעים מכלל הפוגעים הינו 20%. כ - 50% מבין המבוגרים הפוגעים מינית מדווחים על כך שהחלו בפגיעה כבר במהלך גיל ההתבגרות. מדובר בדפוס התנהגות מתמשך, המתחיל בגילאים הצעירים, ומסתיים מי יודע מתי. על פי חישוב של החוקרים,  בממוצע, קטין שמתחיל בפגיעה בגילאים הצעירים עלול לבצע מעל ל- 380 פגיעות מיניות במהלך חייו.

חשוב להוסיף כי בתופעת העבריינות המינית קיים פן ממכר מובהק הנובע מעיוותי חשיבה ומדפוסי התנהגות המתגבשים כתוצאה מכך. חוקרים מתארים 17 עיוותי חשיבה האופייניים לפוגעים מינית. הפוגעים מינית עצמם מתארים מעגל פגיעה חוזר על עצמו, למרות החלטותיהם להפסיק עם ההתנהגות המינית הפוגעת. הם טוענים גם כי הם מתקשים בדחיית סיפוקים.

בדומה להתמכרויות אחרות, מקרה הפגיעה הראשון מוביל בדרך כלל למקרה פגיעה נוסף, חמור יותר, ומכאן נכנס הקטין התוקף למסלול של הסלמה במעשי האלימות. על פי אחד המחקרים, שכיחות הפגיעות המיניות הנעשות בידי מתבגרים עולה עד פי 55 (!) כאשר הם נעשים מבוגרים, ובמקביל חלה הסלמה גם בחומרת הפגיעות (אתר שפ"י, משרד החינוך).

רוצים להיות צדיקים? פרסמו את סיפור הפגיעה!

לאור ממצאים אלו מובן מאליו שישנה חשיבות גדולה להתריע על אותם אנשים ולזהות אותם, בכדי שהחברה תוכל להיזהר מהם. שמירת הפגיעה בסוד תוצאתה תהיה פגיעות נוספות, בוודאות. שמירת דבר הפגיעה בסוד בכדי לא להיכשל באיסור לשון הרע היא חסידות שוטה, כמו חסידותו של גדליה. כך אכן מסכם רבי אליעזר ממיץ (ספר יראים, רד-רה), מגדולי הראשונים, בכל מקום שיש באמירת הדברים הצלה מאיסור או מסכנה, "מצוה לאדם להגיד ולפרסם והשומע ישמע והחדל יחדל".

מדוע כתב היראים "השומע ישמע והחדל יחדל" (יחזקאל, ג, כז)?

נראה כי הסיבה פשוטה. המצווה לפרסם היא משימה לא קלה. התחום של שחיתויות בכלל ושל פגיעות מיניות בפרט הוא תחום שאנשים משתדלים לא לראות ולא לשמוע אודותיו. הם מתקשים  לעכל ולהתמודד עם הסיפור, בפרט אם הפוגע מוכר כאדם נורמטיבי, או אפילו תורני. ואף על פי כן, אומר לנו רבי אליעזר ממיץ, מצווה לפרסם!! נכון, לא כולם יקשיבו, אך זה "שווה" עבור אלו שהצלת.

שלכם

אודי

למה צריך בכלל את הבלוג הזה?

בס"ד, כו באלול תשע"ב

שלום לכולכם ושנה טובה!

הבלוג הזה עומד לעסוק בשאלות ובנושאים דתיים – הלכתיים, מחשבתיים ועוד – הצפים ועולים במציאות של פגיעות מיניות.

למה נראה לי שצריך בלוג כזה בכלל?

מה לרב ולפגיעות מיניות?

מסתבר שהסטטיסטיקה לפיה אחת מכל 3 נשים תיפגע מינית, ואחד מכל 6 ילדים נפגע מינית, חוצה מגזרים. היא תקפה במגזר הדתי והחרדי כשם שהיא תקפה במגזר החילוני. התוצאה היא שקיימת קהילה גדולה מאד של נפגעים. הקהילה הזו היא קהילה סודית, לא רואים אותה ולא שומעים אותה. החשש שהסוד ידלוף החוצה קיים גם במגזר החילוני, אך מסיבות שונות הוא חזק יותר במגזרים הדתי והחרדי. הנפגעות והנפגעים לא מדברים. המנטרה: "לשון הרע דבר נורא", החשש להרוס את המשפחה של הפוגע, החשש להרוס את הישוב/קהילה או לגרום לסכסוכים במקום להרבות שלום וכמובן חילול ה', כל אלו גורמים לנפגעים הדתיים לשתוק באדיקות.

מטבע הדברים עולות שאלות הקשורות לפגיעה, שאלות הלכתיות, שאלות של אמונה ועוד. אי אפשר אם כן ללכת לרב של השכונה, או של הישוב עם הקונפליקטים האלה, ובכל זאת, מישהו צריך לענות עליהם. זה צריך להיות מישהו שמצד אחד הוא אישיות תורנית, ומאידך, מכיר את המציאות של הפגיעה המינית והמרכיבים המתלווים אליה ומוכן להישיר אליה מבט.

עבור הקהילה הסודית הזו אני פותח את הבלוג החדש הזה. כאן תוכלו לשאול כל מה שעולה בדעתכם. אני מרכז סביבי אנשי מקצוע, שיוכלו להשלים לי פערי ידע, או גם לכתוב כאן בעצמם לעתים.

העיתוי, ערב ראש השנה תשע"ג, נראה לי מתאים. מתחילים לומר סליחות, ווידוי; מדברים על תשובה, חשבון נפש. אלו ימים שעלולים להיות בעלי אופי קודר עבורכם.

אבל לפני שאתם דופקים על החזה ואומרים אשמנו! אני רוצה לבקש מכם: עצרו רגע ושאלו: אשמנו?? ואולי לא?

אמשיך לכתוב על הנושא הזה ברשימה הבאה.

שלכם

אודי