יום שבת, 1 בפברואר 2014

הַמְעָרַת פָּרִצִים, הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה

בס"ד                                                     מוצאי שבת, אור לב' אדר א, תשע"ד


שוב נתקלתי ברב אלון. התפללתי הבוקר בשטיבלך בקטמון, ועשו "כבוד" לרב אלון והעלו אותו לתורה. הוא לא עלה ל"שלישי", עלייה השמורה למכובדים, אבל בכל זאת... כאשר ראיתי לפתע שהוא עולה לתורה שקלתי כיצד נכון להגיב. מצד אחד היה אתו ילד, כנראה אחד הנכדים, ולא רציתי שיעבור חוויה טראומטית. מצד שני, פטור בלא כלום אי אפשר. ניגשתי לבימה ואמרתי לגבאי ולמתפללים סביב: "בשם כל הנפגעים, אני מוחה", ועזבתי את המניין הזה. המתפללים היו לרגע בהלם, מכך שמישהו מפר להם את השקט והשלווה ששררו בתפילה, אבל מיד כשעזבתי המשיכו בשלהם. ציפיתי לתגובה כזו. כבר מזמנו של ירמיהו הנביא ישנה דו פרצופיות המתבטאת בהתחסדות במקום התפילה.  ח הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם, עַל-דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר--לְבִלְתִּי, הוֹעִיל.  ט הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף, וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל; וְהָלֹךְ, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.  י וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי, בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, וַאֲמַרְתֶּם, נִצַּלְנוּ--לְמַעַן עֲשׂוֹת, אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה.  יא הַמְעָרַת פָּרִצִים, הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו--בְּעֵינֵיכֶם; גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי, נְאֻם-יְהוָה (ירמיהו ז). אשתי היא הנכדה השנייה של הרב מן ההר זצ"ל, מי שהיה מפליטי העיר העתיקה, שהקימו את השטיבלך כאשר שוכנו בשכונת קטמון. הוא היה איש אמת, ומן הסתם עכשיו שפתיו דובבות בקבר את דברי ירמיהו.
אתם מן הסתם שואלים: אם ידעתי שהתגובה תהיה כזו, מדוע בכלל מחיתי? לכאורה, כאשר אין עם מי לדבר, תקף הכלל: כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע.
ובכן, מסתבר שהגמרא מורה לנו למחות גם במצבים כאלו. במסכת שבת (נה, א) מסופר על רבי זירא, שביקש מרבי סימון להוכיח את עבדיו של ראש הגולה. אמר לו רבי סימון, הם אינם מקבלים את דברי. ענה לו רבי זירא: אף על פי שלא יקבלו את דבריך, הוכח אותם, וראיה לדבר מדברי יחזקאל הנביא (פרק ט), המתאר את העונש שקבלו צדיקים שקיימו את כל התורה כולה, רק מפני שלא מיחו באנשי דורם. את ההוראה של רבי זירא מסביר הרב קוק בחיבורו עין אי"ה כך:
"השאיפות המוסריות, ביותר הגדולות והכלליות, שהן הינן אור העולם ומעמד החיים האנושיים, צריכות הן לעולם להיות מוכרות בחשיבותן העצמית באופן היותר נעלה מצד עצמן, מצד חמדתן המלאה חיים עז וברכה, יותר ממה שהן מוכרות לחשיבות מצד פעולותיהן היוצאות מהן. והפעולות הטובות הנמשכות מהן, הינן השלמות טובות להן, שאם יבאו במילואן יעטרו אותן יפה, אבל כלום לא יחסר מהודן והדרן אפילו בשעה שאינן פועלות בפועל המעשי מאומה. וכל ההשתדלות שבעולם צריכה לעולם לבא מכל מי שיש לו שאר רוח, להוציאן מן הכח אל הפועל, לכל הפחות בדיבור אמיץ וחזק, באופן הראוי להתקבל מצד היושר והשכל, בכל אופן שיהיה. ודוקא בשעה ובמקום שהמניעות מצד המצב הירוד והמקולקל של סדרי החברה והחיים, הן פועלות שדברים טובים גדולים ונכחים אינם יכולים להתקבל בפועל, מפני שמעמד הקישור החברותי עומד על מצב לקוי, עד שמי שהיכולת בידם אינם מוכשרים להיות מתרוממים אל במתי הצדק והאור הטוב העליון, דוקא אז הזמן הוא להוציא אל הפועל את ההגיון הטוב של התוכחה, הראויה לחול על ראש אדירים בעם, ובין מצד עצם יקרות הענינים, בין מצד ההבטחה של פעולתם לטובה להבא בבא מועדם, בין מה שמ"מ מוכרחים הם לפעול ג"כ בהוה באופן מסותר לביצור ומיעוט של כח הרע וההשחתה, כל אלה הם נותנים תוקף  דאע"ג דלא מקבלי לוכחינהו מר , הראוי ומוכשר להוכיח אפסי ארץ בשבט פיו ורוח שפתיו".
אתרגם: כאשר אנחנו מדברים על אמירה ציבורית, אנחנו מחויבים למחות על התנהגות שפלה, גם כאשר ברור שהמחאה אינה אפקטיבית. יש חשיבות לעצם העובדה שהקול השפוי נשמע, אף אם בעקבות זאת לא מתרחש שום דבר. יותר מכך, דווקא כאשר המצב מקולקל עד כדי כך שאנשים רבים אינם מסוגלים לקבל את רעיונות הצדק והיושר, ואף עושים "כבוד" לאנשים מקולקלים, זהו הזמן הנכון להשמיע את הדברים. יש לכך מספר נימוקים: ראשית, עצם האמירה חשובה, שכן אם יש בציבור מי שעדיין מעלה על נס את הערכים הללו, יש לציבור הזה תקווה כלשהי. שנית, מתישהו יבשילו התנאים לכך שהדברים יזיזו משהו. שלישית, גם עכשיו, אף שנראה שהאמירות האלה אינן משפיעות על איש, הן פועלות מאופן נסתר למתן את הרוע.
אני יודע שרבים מכם התייאשו מלומר דברים שאינם נשמעים, אבל עלינו להתגבר על הנטייה לשכנע את המשוכנעים, ולנסות בכל זאת לדבר אל "הקירות". כאמור, יש ערך לעצם האמירה, וקיימת התקווה שבבוא היום הדברים יפלו על אוזניים יותר קשובות.

שלכם,
אודי


11 תגובות:

  1. כל הכבוד .
    תגובה ראויה בהחלט!

    השבמחק
  2. יישר כח!!!

    אני מצפה ממך כך למחות בכל חילול שבת שאתה רואה, בכל נער המחזיק סמאטפון וגולש למקומות לא ראויים. למחות מהעולים לתורה שמעלימים מס, מדברים ל"ע לשון הרע הכופרים ביחוד ה' ואלו שלא מאמינים בביאת המשיח ועוד

    וכמובן בבועלי נידות ואלו שחיים ללא חופה וקידושין מי כמוך כרב חכם ובקיא יודע את הרס העולם מאנשים אלו המרבים פריצות וזנות וגורמים גלות ל"ע לעם ה'...

    אה לא? למה? כי יש כלו שחיים בתוך תוכם בחברה המערבית והם חלק בלתי נפרד ממנה ומערכיה אך הם גם עם כיפה ולכן מוצאים את המדרשים והפסוקים המתאימים וההמון מוחה כפיים. על העבירות החמורות שמניתי למעלה ההמון לא מוחה כפיים...

    אינני חסיד של אלון ואינני מחנך את ילדי להיות חסיד של דרשנים למניהם.

    שיראת ה' לא נובעת מיראת פסיקה אלא מנצוצות מדורה עם שירי נשמה הנכבים לאחר מספר שעות..

    חורבן היהדות מגיע משלשה מקומות:

    1. ניתוח הגמרא והתורה בצורה מדעית (כגופה מתה מול איזמל הניתוחים - הגרי"ד סולוביצ'יק!!)

    2. החסידות והדרשנות החושבים שהם בראש.

    3. הסתכלות הלכתית דרך משקפיים מערביות ה"מגיירות"את ההלכה היהודית.

    ולסיום בנימה אישית: לא נמצאו עדיין תלמדי חכמים שלמדו אצל רבנים עם שמות חיבה בשמות: מוטי, איציק, שוקי וכו' אדם שבאמת מייצג את התורה צריך לכבוד את עצמו

    כל טוב

    השבמחק
    תשובות
    1. יש הבדל אם מישהו עובר חטא אישי כגון חילול שבת לבין אם מדובר במישהו שלכאורה פגע פיזית באנשים אחרים ובמקרה כזה יש אכן חובה למחות.
      ואת הנימה האישית והילדותית שלך תשמור לעצמך.

      מחק
    2. התגובה הוסרה על ידי המשתמש שכתב אותה.

      מחק
    3. ומ"ש בגמ' שמי שרואה בחבירו שחטא מצוה לשנאותו וגם לומר לרבו שישנאהו. היינו בחבירו בתורה ומצות וכבר קיים בו מצות הוכח תוכיח את עמיתך עם שאתך בתורה ובמצות ואעפ"כ לא שב מחטאו כמ"ש בס' חרדים אבל מי שאינו חבירו ואינו מקורב אצלו הנה ע"ז אמר הלל הזקן הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. לומר שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראי' בשם בריות בעלמא צריך למשכן בחבלי עבותו' אהבה וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה' והן לא לא הפסיד שכר מצות אהבת ריעים וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעונותיהם שמצוה לשנאותם מצוה לאהבם ג"כ ושתיהן הן אמת שנאה מצד הרע שבהם ואהבה מצד בחי' הטוב הגנוז שבהם שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם המחיה נפשם האלקית וגם לעורר רחמים בלבו עליה כי היא בבחי' גלות בתוך הרע מס"א הגובר עליה ברשעי' והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה כנודע ממ"ש ליעקב אשר פדה את אברהם [ולא אמר דה"עה תכלית שנאה שנאתים וגו' אלא על המינים והאפיקורסים שאין להם חלק באלהי ישראל כדאיתא בגמרא ר"פ ט"ז דשבת]: (תניא, לקוטי אמרים, פרק לב).

      מחק
  3. שלום לך

    הרשה לי לשלוח אותך למסכת סנהדרין דף ק"ז ע"א לדברי דוד המלך ע"ה: ""אמר דוד לפני הקב"ה: רבש"ע, גלוי וידוע לפניך... ולא עוד אלא בשעה שהם עוסקין בארבע מיתות ב"ד פוסקין ממשנתן ואומרים לי דוד הבא על אשת איש מיתתו במה? אמרתי להם: הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב, אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא".

    הרשה לי להוסיף דברים ששמעתי מפי בעל מוסר גדול, שבדורנו אין אחד שבאמת יכול להוכיח באופן הנכון והשלם, כי תמיד יצרף בתוכחתו ממאוויי ליבו, מנגיעותיו, מכעסו האישי, מ"התגדלותו" וכו'. לא ברור לי מהיכן שאבת את העוז הרוחני לבוא ולהוכיח בצורה הכי לא נכונה מבחינת ההלכה. תוכחה שבאה במטרה להעניש ולא במטרה להוכיח כפי דרישת התורה. אני סבור, בלי קשר למעשיו או אי מעשיו של הרב אלון, שהמעשה אותו עשית הינו לא ייעשה ברמות גבוהות מאלה בהם הוא חשוד. לכל אדם יש יצר הרע, וזוהי התמודדותו בעולם. גם אנחנו, כשאנחנו חיים ופועלים בעולם, מונעים הרבה פעמים (ולא אומר "לרוב") מהיצר הרע שלנו: לפעמים יצר הרע עם ג'ינס וקרחת, לפעמים יצר הרע עם זקן ופאות, אבל בשני המקרים מדובר על אותה מהות של יצר הרע. כך גם אם הרב אלון נכשל (ומי הרשיע אותו? בי"ד הלכתי או ...?), הרי שנכשל בעצת יצר הרע עם הג'ינס והקרחת, ומובטח על תלמיד חכם שיעשה תשובה, ויתמודד יום יום מול החטא בו נכשל. אולם סבורני שאתה נכשלת ביצר הרע עם הזקן והפאות, אותו יצר האומר: במקום שאין רב - אני אהיה רב, ובמקום שאין מוכיח - אני אוכיח, ובמקום שאין מטיף - אני אהיה המטיף, המעניש והתליין. זאת - התורה ממש לא ביקשה ממך או משום אדם אחר בעולם. את החשבונות הללו התורה דורשת להשאיר לקב"ה ולשליחיו - הם בית הדין המורשה לכך.
    לא כל הרוצה יבוא ויטול את ה'.
    מי לנו כבני יעקב אבינו ע"ה שספגו תוכחה לדורות על מעשה שכם: "כלי חמס מכרותיהם.. וכו'" "עכרתם אותי להבאישני וכו'", כיון שלדעת יעקב עשו מעשיהם שלא בשלימות הנדרשת.
    ומי הוא זה שיהין לומר: אני כפנחס קנאה שיכול לקנא לשם שמים, וה' יתן לי את בריתו שלום?

    השבמחק
    תשובות
    1. שלום וברכה.
      ראשית, כנראה לא הסברתי את עצמי היטב. לא עלה בדעתי להוכיח את הרב אלון. מחקרים מלמדים שתוקפים מינית אינם חוזרים בתשובה, בהתאם לדברי הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ו הלכה ג). בלשוננו, מדובר בהתנהגות ממכרת וכפייתית, שמרכזי שיקום אינם מתיימרים לרפא ממנה, אלא רק לצמצם אותה. המחאה שלי כוונה כלפי הציבור שנותן למעשיו לגיטימציה, ובכך "שתים רעות עשה עמי":
      א. רמיסת הנפגעים. הנפגעים, בכדי להשתקם, צריכים לראות שהקהילה מכירה בפגיעה ומטילה את האחריות לפיצוי על מי שביצע אותה. כאן זה לא קורה.
      ב. פוגע שרואה שמפטירין כדאשתקד ממשיך במעשיו. הסיכוי לתרום למוגנות נערים נוספים הוא רק בהוקעה מתמשכת של המעשים שלו.

      שנית, לגבי רמת הוודאות, מדובר בסטטיסטיקה פשוטה. סקר של המשטרה מצא ש1-3% מן התלונות על עבריינות מינית הן תלונות שווא. בדומה לעבירות אחרות - ממש כמו שיעור תלונות השווא בעבירות רכוש ואלימות. הסיכוי אם כך ששני אנשים יתלוננו תלונות שווא הוא 9/10,000. הסיכוי שעשרה אנשים יתלוננו סתם, כמו מספר העדים שבאו לפורום תקנה הוא פחות מ 1/1000,000,000,000,000. זו רמת וודאות גבוהה מאד.
      לפי משפט התורה די בשני עדים, והאומר פלוני רבעני לאונסי או לרצוני הוא ואחר מצטרפים להורגו. כלומר, אפילו אם זה לא וודאי בעיניך, התורה צוותה שתאמין לשני עדים - "על פי שניים עדים יקום דבר".

      בברכה, אודי

      מחק
  4. יישר כוחך! המעשה הראוי בזמן הנכון וברגע הנכון!

    השבמחק
  5. אודי, דברים (ומעשים) כדרבנות. נתפלל לעוד הרבה סמכויות שילכו בדרכך!

    השבמחק
  6. עזוב התפלפלות באביי ורבא ור זירא ורב אשי. לבייש יהודי שעולה לתורה בבית הכנסת לעיני הנכד שלו... ועוד להשויץ בזה....

    השבמחק
  7. מאד אופייני לתומכים בפדופילים לרחם על הילדים של הפוגע, במקום על הילדים שבהם הוא פגע. סוג של מוסר כפול.

    השבמחק