מודעות זרחניות חסרות כיסוי

בס"ד, יא בתשרי תשע"ג

זה קרוב לחודשיים מתפרסמות בלוחות המודעות של בתי הכנסת בירושלים ובמקומות נוספים מודעות זרחניות גדולות על שיחות ושיעורים של הרב מוטי אלון. מעגל התומכים שלו דואג להדביק את המודעות האלה בכל אתר ואתר.

בדיונים פנימיים בין רבנים נידונה השאלה האם כדאי להביע מחאה גלויה כנגד המודעות האלה, או שמא המחאה הגלויה רק תיצור תגובת נגד רעשנית יותר.

הדעה הרווחת, ואני מסכים איתה, היא  שאין טעם לצאת למלחמות רבנים. זה לא אפקטיבי. הצד השני תמיד יחזיר בעוצמה רעשנית, בפרט אם יש לו מה להסתיר.

אבל ישנה נקודה אחת שאני חייב להתייחס אליה. עצם ההכרה ברב אלון כרב חשוב (הדיוטות מניחים בטעות שלפי גודל המודעה הזרחנית כך גודלו של הרב ששמו רשום עליה) מוחקת את הנפגעים. כאן יש לקהילה, או למגזר תפקיד חשוב, שכן "משהוכר בפומבי שאדם נפגע, שומה על הקהילה להטיל אחריות לפגיעה, ולתקן את הנזק. שתי התגובות האלה – הכרה ותיקון המעוות – הכרחיות לשיקום הרגשת הסדר והצדק של הנפגעים" (הרמן, "טראומה והחלמה" עמ' 92).

אני יכול להניח שתחושות העוול וחוסר הצדק של הנפגעים בעקבות חזרתו של מי שפגע בהם לתפקוד רגיל מתעצמות. ועל כן תפקיד הקהילה, במקרה זה קהילת הרבנים, להחזיר להם את האמון בעולם, ואת תחושת הצדק והסדר.

אני רוצה לומר בהקשר הזה שני דברים:

ראשית, להערכתי רוב רובם של הרבנים אכן מכירים בצורה חד משמעית בטראומה שחוו הנפגעים של הרב אלון. מידי פעם נשמעים קולות שונים של רב כזה ואחר שנמצא כבר בגיל או בחוג שבו לא מחליפים אג'נדות, וקשה לו לוותר על תפיסת העולם שהתגבשה אצלו, ש"בציבור שלנו אין פגיעות מיניות", אך זו אינה התפיסה הרווחת. הסיבה לכך שהדברים אינם נאמרים בריש גלי היא, כאמור, טקטית.

שנית, כל אחד יכול להבין שהצורך של מעגל התומכים של הרב אלון ליצור לגיטימציה מלאכותית, באמצעות מודעות זרחניות גדולות חסרות כיסוי ממשי, מעיד על היעדר לגיטימציה אמתית מצד הציבור.

כך שכמות המודעות האלה אינה מעידה על כמות התומכים ברב אלון, אלא יותר על כך שישנם כמה משוגעים לדבר.

שלכם

אודי

איך להתפלל באופטימיות

בס"ד, ח בתשרי תשע"ג

תפילות יום הכיפורים, בעיקר אלו של קהילות אשכנז, מדגישות את הפער בין הפוטנציאל, בין מה שראוי, לבין מה שעלול להתרחש בפועל.  

אחת מהן היא התפילה המופיעה בסוף תפילת עמידה:

אֱלהַי. עַד שֶׁלּא נוצַרְתִּי אֵינִי כְדַאי,

וְעַכְשָׁו שֶׁנּוצַרְתִּי כְּאִלּוּ לא נוצָרְתִּי.

עָפָר אֲנִי בְּחַיַּי קַל וָחמֶר בְּמִיתָתִי.

הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא בוּשָׁה וּכְלִמָּה:

התפילה הזו מדגישה דווקא את הצל. היא מתארת את הפוטנציאל הלא ממומש של החיים, מטרם הלידה, ועד החידלון.

אבל, כשחושבים על זה, הרי בעצם אני חי, ואני נכנס לשנה חדשה, ואין שום סיבה להתמקד בצל. נכון יותר יהיה להתמקד באור, שבלעדיו הצל של תיאור ההחמצה לא היה נוצר. צללים לא נוצרים בחושך. הם מותנים במציאותו של אור. את האור הזה מתאר הרב קוק, בסידורו "עולת ראי"ה:

"לפני שנוצרתי,

כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי,

ודאי לא היה דבר בעולם שהיה צריך לי.

כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה – הייתי נוצר,

וכיון שלא נוצרתי עד אותו הזמן הוא אות, שלא הייתי כדאי עד אז להיבראות, 

ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות".

האנושות נמצאת במסע של ששת אלפים שנה (סנהדרין, פרק חלק), לעבר חיים של שלמות רוחנית. זהו מעין מרוץ שליחים. המקל עובר מדור לדור. תקופת החיים שלי משמעותה היא שאני הוא זה שקיבל את המקל, שנושא את הלפיד. אני הוא זה שאמור עכשיו לקדם את העולם. אין לי תחליף. אני אחד ויחיד.

כשאני מזהה את השליחות הייחודית שלי לקדם את העולם, אני מזהה את האור, האור שאמנם כאשר הוא מוחמץ, מטיל את צל התפילה, אבל בתחילת השנה, הוא מאיר. הכול אפשרי.

הרעיון הזה נכון לא רק עם כניסתה של שנה חדשה. הוא נכון עם כניסתו של כל יום חדש, כפי שכותב רבי נתן מברסלב (משיבת נפש, יד):

"באמת נעשה האדם כבריה חדשה בכל יום...

ועל כן איך שהוא, צריך שתהיה העבודה שעוסק בכל יום חדשה אצלו לגמרי,

כי... העיקר שיראה ליישב דעתו בכל יום שזה היום שעומד בו עדין לא היה בעולם וכן לא יהיה עוד היום הזה בעולם. והעבודה להשם יתברך שצריכין בזה היום היא חדשה לגמרי,

ורק עליך נפל חובת היום על זה האדם שעומד באותו הדור באותו היום,

הוא במדויק צריך לעסוק בעבודה זאת,

ולא מלאך ולא שרף ואפילו נשמות הצדיקים שבגן עדן עליון אינם יכולים להשלים העבודה הזאת.

רק "חי חי הוא יודך כמוני היום" - כמוני היום במדויק, היינו כמו שאני היום"...

התפילה המתארת את הצל, רק מזהירה אותנו מה אנחנו עלולים להחמיץ, אך בעצם יום הכיפורים הוא היום שבו אנו אמורים לשים לב לאור, לא לצללים. עדיין לא החמצנו כלום. אנחנו בונים עכשיו שנה חדשה.

אז שימו לב לאור שלכם, לייחודיות שלכם, כי תפילה מתוך מודעות לפוטנציאל שהשנה החדשה נושאת, עשויה לבנות לכם שנה מיוחדת.

גמר חתימה טובה.

שלכם

אודי

לפעמים צריך לומר "אין מחילה"!

בס"ד, ה בתשרי תשע"ג

                                                      

אנחנו נמצאים ימים אחדים לפני יום הכיפורים, יום סליחה ומחילה. ישנן מספר דפוסי התנהגות של יהודים דתיים בימים אלו, ואחד מהם הוא בקשת מחילה.

חסידים מספרים על יהודי שמצד אחד היה מלשין על חבריו היהודים לשלטונות הנכרים, ואלו היו מענישים אותם תדיר, מה שנקרא בעגה ההלכתית "מוסר". מאידך, היהודי הזה היה מתפלל כצדיק. לא ידעו איך להתייחס לפיצול האישיות הזה. באו ושאלו את רבי מאיר מפרמישילן. השיב להם: אל תחושו לתפילותיו. "אמירתו לגבוה (תפילתו לקב"ה) כמסירתו להדיוט" (כמו מסירתו את היהודים לשלטונות).

גם אתם כנפגעים עשויים לפגוש בבית הכנסת כל מיני אנשים שמתנהגים כצדיקים, מתנדנדים חזק בתפילות, אבל אתם יודעים שהם פגעו בכם, או ביקרים לכם. ובכן, אומר הרמב"ם (תשובה, ב, ט), התפילות לא ממש תעזורנה להם שכן: 

"אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא עבירות שבין אדם למקום...  אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון חובל חברו או המקלל את חברו או גוזלו וכיוצא בהן--אינו נמחל לו לעולם, עד שייתן לחברו מה שהוא חייב לו, וירצהו.

אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו; ואפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגוע בו עד שימחול לו".

אלא שכאן מגיע מוקש, לכאורה. המשך ההלכה הוא:

"לא רצה חבירו למחול לו מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו ופוגעין בו ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן מביא לו שניה ושלישית לא רצה מניחו והולך לו וזה שלא מחל הוא החוטא".

ובהלכה הבאה:

"אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה. ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה לא יקום ולא יטור וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון אבל העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן אלא ועברתן שמרה נצח. וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו והגבעונים לא מבני ישראל המה".

ניתן לשער שהכוחנות של הפוגע תנצל את הההלכה הזו. הפוגע לא יבקש סליחה. הוא יתבע אותה. "אם לא תסלח/י, את/ה החוטא/ת.

האם בתביעה הזו יש ממש?

האם הנפגעים חייבים לסלוח לפוגע?

האם נכון לסלוח? ואם כן, באלו תנאים?

חלק מן התשובות לשאלות האלה נמצאות, לא בהלכות תשובה, אלא בהלכות נזיקין (חובל ומזיק ה, י). שם כותב הרמב"ם כך:

"ואסור לנחבל להיות אכזרי, ולא ימחול לו; ואין זו דרך זרע ישראל.

אלא כיון שביקש ממנו החובל, ונתחנן לו פעם ראשונה ושנייה,

וידע שהוא שב מחטאו, וניחם על רעתו--ימחול לו.

וכל הממהר למחול הרי הוא משובח ורוח חכמים נוחה הימנו".

שלושה תנאים מתנה הרמב"ם, כאשר הוא מייעץ לנחבל למחול:

תנאי ראשון: הבעת הסליחה צריכה להיות בצורת בקשת רחמים, תחינה. כל נימה שונה אינה ראויה בכלל להתייחסות.

תנאי שני: על הפוגע להתחרט חרטה של אמת, לא מן השפה ולחוץ.

ולבסוף, על הנפגע לדעת על כך שהפוגע שב מחטאו ומתחרט על מה שעשה. אם הוא אינו בטוח בכך, אם לתחושתו הפוגע עדיין לא שב בתשובה שלמה, ואינו מתחרט על מה שהיה, אל לו למחול. מחילה כזו אינה מתיישבת עם עקרונות התורה. תשובה אינה סוג של וויתור על עוולות. היהדות אינה מוותרת על עוולות. "כל האומר שהקב"ה וותרן, ייחתכו מעיו". בנצרות מקובל שאדם יכול לעשות כל עוול שירצה, אחר כך הוא הולך לכומר ומתוודה, ובכך הסתיים העניין. היהדות תובעת תשובה. האדם שעשה את העוול חייב להשתנות, להיות אחר, להתחרט באמת באופן שברור לכול שהוא לא יחזור על דפוס ההתנהגות הפוגעני (אורות התשובה יב, י). אין ביהדות בקשת סליחה מן השפה ולחוץ, והיהדות מקפידה לא להעמיד פנים כאילו הכול בסדר.

שני תנאים נוספים מוסיף המשנה ברורה (אורח חיים סימן תרו סעיף קטן י-יא).

ראשית, אם הנפגע חושש שמא הוא ייפגע כתוצאה מהיענות לבקשת הסליחה, הוא אינו צריך למחול.

שנית, כל עוד הנזק שנעשה לא תוקן על ידי הפוגע, הוא אינו צריך למחול. אם עדיין קיים נזק פיסי, נפשי, כלכלי, או אחר, שהפוגע לא פיצה עבורו, אין שום סיבה לסלוח.

עכשיו הגיע הזמן להניח את הדברים על השולחן.

בדרך כלל, אנשים שפוגעים מינית אינם מבקשים סליחה!!

הדפוסים המקובלים עליהם, על פי רוב, הם הכחשה ומזעור – לא עשיתי כלום, ואם כן, מה כבר עשיתי?

(אתייחס לכך בהרחבה ברשימה אחרת.)

בדרך כלל מעגל התומכים של הפוגע, זה המאפשר לו להכחיש ולמזער, פועל בצורה דומה – לא קרה שום דבר, ואם כן, מה כבר התרחש, הרי זה לא היה אונס קבוצתי?

זהו בדיוק המצב שבו הנפגעים מצווים לומר: אין מחילה!!

השורה התחתונה היא זו:

-          אם מישהו תובע מכם לסלוח, הוא פשוט לא נמצא במקום של בקשת סליחה ואין שום צורך להתייחס לצורה כזו של פנייה.

-          הנפגעים והנפגעות אינם חייבים לסלוח לפוגע. ראשית, התבטלות כלפיו עלולה להזיק להם. שנית, סביר להניח שהנזקים שהוא עשה עדיין קיימים.

-          ככלל, לא נכון שהנפגעים יסלחו לפוגעים. דפוסי ההכחשה והמזעור משמעותם היא היעדר חרטה אמיתית, ואם אכן כך, היהדות אינה סולחת.

שלכם

אודי

על לשון הרע, גדליה בן אחיקם וחסידות שוטה

בס"ד,  ג בתשרי תשע"ג

איסור "לשון הרע" מוזכר תדיר בהקשר לפגיעות מיניות. במגזר הדתי והחרדי, כאשר סוף סוף מישהי מעזה להתלונן על פגיעה, הטרדה או אונס, תמיד תישמע מצד הפוגע ומעגל התומכים שלו הטענה שמדובר בלשון הרע. לפעמים עצם המחשבה שיש כאן לשון הרע, או שיאשימו אותה בלשון הרע מונעת מן הנפגעת להתלונן. ברשימה הזו אני רוצה להתייחס לנקודה הקשורה גם לצום גדליה בן אחיקם, שחל היום.

מה בדיוק אירע שם?

בספר ירמיהו (מ-מא) מסופר על הריגתו של גדליה:

{יג} וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בָּאוּ אֶל גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּתָה: {יד} וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדֹעַ תֵּדַע כִּי בַּעֲלִיס מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן שָׁלַח אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לְהַכֹּתְךָ נָפֶשׁ וְלֹא הֶאֱמִין לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם: {טו} וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ אָמַר אֶל גְּדַלְיָהוּ בַסֵּתֶר בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אֵלְכָה נָּא וְאַכֶּה אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וְאִישׁ לֹא יֵדָע לָמָּה יַכֶּכָּה נֶּפֶשׁ וְנָפֹצוּ כָּל יְהוּדָה הַנִּקְבָּצִים אֵלֶיךָ וְאָבְדָה שְׁאֵרִית יְהוּדָה: {טז} וַיֹּאמֶר גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם אֶל יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ אַל (תעש) תַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי שֶׁקֶר אַתָּה דֹבֵר אֶל יִשְׁמָעֵאל:

{א} וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶן אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וְרַבֵּי הַמֶּלֶךְ וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם הַמִּצְפָּתָה וַיֹּאכְלוּ שָׁם לֶחֶם יַחְדָּו בַּמִּצְפָּה: {ב} וַיָּקָם יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וַעֲשֶׂרֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן בַּחֶרֶב וַיָּמֶת אֹתוֹ אֲשֶׁר הִפְקִיד מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאָרֶץ: {ג} וְאֵת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ אֶת גְּדַלְיָהוּ בַּמִּצְפָּה וְאֶת הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר נִמְצְאוּ שָׁם אֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הִכָּה יִשְׁמָעֵאל.

האם גדליה היה צדיק?

ההתייחסות של חכמים לגדליה אינה חד משמעית. ישנם מאמרים שבהם הוא נתפס כצדיק. כך לדוגמה אמרו במסכת ראש השנה (יח, ב):

"צום השביעי זה ג' בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם. ומי הרגו? ישמעאל בן נתניה הרגו. ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלהינו".  

מצד שני, במאמרים אחרים הוא מותקף באופן בוטה. את ההתקפה עליו מסכם הרמח"ל בספרו מסילת ישרים (פרק כ). מהי חסידות? שואל הרמח"ל. והוא משיב: חסידות אינה דקדוק במעשה המצווה, אלא עשיית מעשים כאלו שיתנו את התוצאה האופטימלית בסופו של דבר. אין די בניסיון להקפיד על קוצו של יוד. החסיד נדרש לחשוב כמו שחקן שחמט, כמה מהלכים קדימה. כאשר עומדות בפניו שתי אפשרויות, עליו לנתח לאן כל אפשרות תוביל, ורק לאחר הניתוח הזה הוא יוכל לבחור את האפשרות הטובה יותר. אם יבחר את האפשרות שעל פניה נראית כזהירות במצוות, והזהירות הזו תוביל לתוצאות קשות, תוטל האשמה עליו. אחת הדוגמות שהוא מביא היא זו של גדליה בן אחיקם. כך הוא כותב:

"הנה מעשה גדליה בן אחיקם גלוי לעינינו שמפני רוב חסידותו, שלא לדון את ישמעאל לכף חובה, או שלא לקבל לשון הרע, אמר ליוחנן בן קרח: שקר אתה דובר על ישמעאל (ירמיה מ'), ומה גרם? גרם שמת הוא ונפזרו ישראל וכבה גחלתם הנשארת. וכבר ייחס הכתוב הריגת אנשים אשר נהרגו אליו כאילו הרגם הוא, במאמרם ז''ל (נדה ס''א): על הפסוק 'את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליה'".

גדליה השתדל להיות "צדיק". עבור ה"צדיקות" הזו  שילם עם ישראל מחיר יקר. עשרות אנשים נהרגו על ידי ישמעאל בן נתניה יחד עם גדליה או בסמוך להריגתו, והריגתם מיוחסת לגדליה.

למה כל זה קשור לענייננו?

חשוב לדעת כי פגיעה מינית אינה התנהגות חד פעמית של אדם שבסיטואציה מסוימת נסחף או נכנע לייצרו. מדובר בדפוס התנהגות של אנשים מסוימים. בארץ לא נעשו די מחקרים בנושא, אך נוכל ללמוד ממחקרים שנעשו בארצות הברית.

אחד המחקרים המעניינים בדק את התהליך שעובר קטין פוגע מינית עד להתבגרותו. בארצות הברית, אחוז הקטינים הפוגעים מכלל הפוגעים הינו 20%. כ - 50% מבין המבוגרים הפוגעים מינית מדווחים על כך שהחלו בפגיעה כבר במהלך גיל ההתבגרות. מדובר בדפוס התנהגות מתמשך, המתחיל בגילאים הצעירים, ומסתיים מי יודע מתי. על פי חישוב של החוקרים,  בממוצע, קטין שמתחיל בפגיעה בגילאים הצעירים עלול לבצע מעל ל- 380 פגיעות מיניות במהלך חייו.

חשוב להוסיף כי בתופעת העבריינות המינית קיים פן ממכר מובהק הנובע מעיוותי חשיבה ומדפוסי התנהגות המתגבשים כתוצאה מכך. חוקרים מתארים 17 עיוותי חשיבה האופייניים לפוגעים מינית. הפוגעים מינית עצמם מתארים מעגל פגיעה חוזר על עצמו, למרות החלטותיהם להפסיק עם ההתנהגות המינית הפוגעת. הם טוענים גם כי הם מתקשים בדחיית סיפוקים.

בדומה להתמכרויות אחרות, מקרה הפגיעה הראשון מוביל בדרך כלל למקרה פגיעה נוסף, חמור יותר, ומכאן נכנס הקטין התוקף למסלול של הסלמה במעשי האלימות. על פי אחד המחקרים, שכיחות הפגיעות המיניות הנעשות בידי מתבגרים עולה עד פי 55 (!) כאשר הם נעשים מבוגרים, ובמקביל חלה הסלמה גם בחומרת הפגיעות (אתר שפ"י, משרד החינוך).

רוצים להיות צדיקים? פרסמו את סיפור הפגיעה!

לאור ממצאים אלו מובן מאליו שישנה חשיבות גדולה להתריע על אותם אנשים ולזהות אותם, בכדי שהחברה תוכל להיזהר מהם. שמירת הפגיעה בסוד תוצאתה תהיה פגיעות נוספות, בוודאות. שמירת דבר הפגיעה בסוד בכדי לא להיכשל באיסור לשון הרע היא חסידות שוטה, כמו חסידותו של גדליה. כך אכן מסכם רבי אליעזר ממיץ (ספר יראים, רד-רה), מגדולי הראשונים, בכל מקום שיש באמירת הדברים הצלה מאיסור או מסכנה, "מצוה לאדם להגיד ולפרסם והשומע ישמע והחדל יחדל".

מדוע כתב היראים "השומע ישמע והחדל יחדל" (יחזקאל, ג, כז)?

נראה כי הסיבה פשוטה. המצווה לפרסם היא משימה לא קלה. התחום של שחיתויות בכלל ושל פגיעות מיניות בפרט הוא תחום שאנשים משתדלים לא לראות ולא לשמוע אודותיו. הם מתקשים  לעכל ולהתמודד עם הסיפור, בפרט אם הפוגע מוכר כאדם נורמטיבי, או אפילו תורני. ואף על פי כן, אומר לנו רבי אליעזר ממיץ, מצווה לפרסם!! נכון, לא כולם יקשיבו, אך זה "שווה" עבור אלו שהצלת.

שלכם

אודי

אשמנו??

בס"ד, כז באלול תשע"ג

מזל חודש תשרי הוא "מאזנים". בדמיון, רבים מאתנו רואים מן מאזנים שהכף האחת שלהם מלאה חטאים ואשמות, ואילו את הכף השנייה אנו משתדלים ככל יכולתנו למלא בזכויות. לפעמים נדמה לנו שהתביעה היא אינסופית ולעולם לא נצליח. אנחנו מנסים למחוק חלק החטאים בכף החובה, באמצעות תפילה, ווידוי, מה שמעצים בנו את התחושה שאנו מלאי אשמה.

לנפגעות והנפגעים הווידוי נופל על פצע פתוח. רבים נושאים איתם תחושות אשמה מזמן הפגיעה; למה עשיתי כך, למה לא עשיתי אחרת; איך נתתי לו... תחושות אשמה, שחלקן נובעות מן הנטייה של בעלי המצפון לשפוט את עצמם לחומרה, ואחרות נשתלו על ידי האנס או הפוגע עצמו, תוך מניפולציות כאלה ואחרות (אני ממליץ לראות שוב את הסרט "מלך האריות" ולשים לב שם למוטיב הזה).

ברשימה הזו אני רוצה לשרש את הטעות הזו של המאזניים (שתרם לה לא מעט י.ל.פרץ בסיפורו "שלוש מתנות"). זה לא באמת עובד כך!

כשאנחנו אומרים שלכל אדם יש "בחירה חופשית" והוא יכול לבחור מה שהוא רוצה, זה לא מדויק. את הנושאים שבהם יש לו לאדם בחירה חופשית ניתן לדמות לקו החזית במלחמה, אומר הרב דסלר בספרו "מכתב מאליהו". מה שכבר כבשתי הוא שטח שלי, ואין שם מלחמה. שם כבר ניצחתי. החלק שעדיין לא כבשתי, הוא לחלוטין לא שלי. המלחמה היא באותו קו שבו מתעמתים שני הצבאות.

כך גם באשר לבחירה החופשית. אותן מצוות ומנהגים שכבר מוטמעים בהתנהגותי, שם אני לא בוחר; אני עושה אותם באופן אוטומטי. ישנן מצוות שאני לחלוטין נטול כלים לעשות אותן. אין לי כוחות נפשיים, אין לי משאבים, ואני פשוט לא  שם. גם לגבי מצוות אלו אין לי בחירה חופשית. רק באותו קו שבו אני מנסה להתפתח מבחינה רוחנית כאן ועכשיו, באה הבחירה החופשית לידי ביטוי.

ההתפתחות הרוחנית היא תהליך. ה' לא תובע מאתנו לעשות מה שאנחנו עדיין לא מסוגלים. כך לדוגמה כשיצאנו ממצרים, כעם שהתרגל לעבדות במשך מאות שנים, לא נתבע מאתנו מיד להילחם במצרים. ה' ידע שעדיין לא הגענו למקום הזה (אבן עזרא).

הדברים אמורים גם לגבי הפגיעה המינית. כשנפגעתם/ן לא היו לכם שום כלים להתמודד עם זה. הייתה שם תמימות; לא הייתה לכם האסרטיביות המתאימה לדחות את הפגיעה כשמדובר בפגיעה בתוך המשפחה לא הכרתם דפוס התנהגות אחר, והפוגע, כמו חיה עם אינסטינקטים מחודדים, ניצל את כל זה. אף אחד, כולל ה', לא מאשים אתכם על כך.

העיקרון הזה נכון לגבי החיים בכלל. כל טעות שאנחנו עושים אינה נובעת מכך שרצינו לטעות, אלא מכך שעדיין לא היו לנו כלים לפעול נכון. הטעות אמורה לדחוף אותנו לרכוש את הכלים האלה.

לשם מה אם כן הווידוי?

בכדי להתקדם בחיים בכלל, חשוב שנדע ראשית: מה המצב עכשיו, שנית: לאן אנחנו רוצים להגיע, ולבסוף, איך אנחנו עושים את זה. אם אנחנו מרמים את עצמנו באשר למצב הנוכחי, לא נוכל להתקדם. מטרתו של הווידוי היא שלא נרמה את עצמנו, שנהיה מודעים למקום הרוחני שבו אנחנו נמצאים, שנגדיר לעצמנו לאן אנו רוצים להגיע, ונסלול לעצמנו את הדרך לשם.

אך חשוב לשים לב, נכון שאם אנחנו מציגים את עצמנו כצדיקים יותר ממה שאנו באמת, אנחנו בעצם מרמים את עצמנו, אבל גם כאשר אנחנו מאשימים את עצמנו במה שאנחנו לא אשמים אנחנו מרמים את עצמנו, ויוצרים מציאות מדומה שממנה לא ניתן להתקדם בצורה אפקטיבית.

לכן, חשוב שנגדיר את הדברים כהווייתם גם בכיוון הזה, וכך נוכל להתפתח לא רק בדמיון, אלא גם במציאות הרוחנית.

שלכם

אודי

למה צריך בכלל את הבלוג הזה?

בס"ד, כו באלול תשע"ב

שלום לכולכם ושנה טובה!

הבלוג הזה עומד לעסוק בשאלות ובנושאים דתיים – הלכתיים, מחשבתיים ועוד – הצפים ועולים במציאות של פגיעות מיניות.

למה נראה לי שצריך בלוג כזה בכלל?

מה לרב ולפגיעות מיניות?

מסתבר שהסטטיסטיקה לפיה אחת מכל 3 נשים תיפגע מינית, ואחד מכל 6 ילדים נפגע מינית, חוצה מגזרים. היא תקפה במגזר הדתי והחרדי כשם שהיא תקפה במגזר החילוני. התוצאה היא שקיימת קהילה גדולה מאד של נפגעים. הקהילה הזו היא קהילה סודית, לא רואים אותה ולא שומעים אותה. החשש שהסוד ידלוף החוצה קיים גם במגזר החילוני, אך מסיבות שונות הוא חזק יותר במגזרים הדתי והחרדי. הנפגעות והנפגעים לא מדברים. המנטרה: "לשון הרע דבר נורא", החשש להרוס את המשפחה של הפוגע, החשש להרוס את הישוב/קהילה או לגרום לסכסוכים במקום להרבות שלום וכמובן חילול ה', כל אלו גורמים לנפגעים הדתיים לשתוק באדיקות.

מטבע הדברים עולות שאלות הקשורות לפגיעה, שאלות הלכתיות, שאלות של אמונה ועוד. אי אפשר אם כן ללכת לרב של השכונה, או של הישוב עם הקונפליקטים האלה, ובכל זאת, מישהו צריך לענות עליהם. זה צריך להיות מישהו שמצד אחד הוא אישיות תורנית, ומאידך, מכיר את המציאות של הפגיעה המינית והמרכיבים המתלווים אליה ומוכן להישיר אליה מבט.

עבור הקהילה הסודית הזו אני פותח את הבלוג החדש הזה. כאן תוכלו לשאול כל מה שעולה בדעתכם. אני מרכז סביבי אנשי מקצוע, שיוכלו להשלים לי פערי ידע, או גם לכתוב כאן בעצמם לעתים.

העיתוי, ערב ראש השנה תשע"ג, נראה לי מתאים. מתחילים לומר סליחות, ווידוי; מדברים על תשובה, חשבון נפש. אלו ימים שעלולים להיות בעלי אופי קודר עבורכם.

אבל לפני שאתם דופקים על החזה ואומרים אשמנו! אני רוצה לבקש מכם: עצרו רגע ושאלו: אשמנו?? ואולי לא?

אמשיך לכתוב על הנושא הזה ברשימה הבאה.

שלכם

אודי