תשובות בהלכה


1.     הסתרת פגיעה מינית מן הבעל לעתיד

פגיעה מינית גוררת מן הסתם שני תחומים שרוצים להסתיר:
ראשית, במגזר החרדי, וגם הדתי, את היותה של הכלה לא בתולה.
שנית, את עצם הפגיעה המינית, והפגיעה הרגשית והנפשית שנוצרה בעקבותיה.
האם בחורה שנפגעה מינית רשאית להסתיר את הפגיעה מבעלה לעתיד?
האם להסתיר זה הדבר הנכון?
אתחיל בסיפור.
אל הרב שלמה זלמן אוירבך הגיעה בחורה עם הוריה ובפיהם השאלה הבאה:
לדעת ההורים היא אינה מתאימה להוראה, ולכן אין טעם שתלמד בסמינר. עדיף לדעתם שתלך לבית ספר שבו לומדים ראיית חשבון.
אלא שהנערה עצמה חוששת, בין השאר מפני ש"לא כל אחד רוצה לשאת בת שלמדה לא בסמינר 'בית יעקב'".
השיב לה ר' שלמה זלמן בחכמתו: את אינך צריכה "כל אחד". מספיק רק אחד.

באופן דומה, חשוב שתדעו. לא כל אחד ירצה להתחתן אם מי שנפגעה מינית. אבל אתן לא צריכות "כל אחד". די לכן באחד. כדי להתחתן עם מי שנפגעה צריך להיות בחור מאד מפותח מבחינה רגשית, עדין, מסוגל להסתכל למציאות בעיניים, ועוד.
ביטחון בקשר הזוגי הוא משהו הכרחי, בלי זה לא מומלץ למסד אותו. באיזשהו שלב של הקשר הזוגי, כאשר כבר ייווצר אצלך סוג של ביטחון בקשר תרצי לשתף את בן זוגך בסיפור הפגיעה. הפגיעה זה משהו שיישאר איתך. הוא חלק ממסלול חייך, ומשפיע עליהם במידה כלשהי. לא תרצי שהוא יעמוד כמחיצה ביניכם. את לא חייבת לשתף בפרטים, אבל באופן כללי, בקיומה של חוויה שלילית כזו, בהשלכות הרגשיות שלה, תרצי לשתף, וגם לקבל תמיכה. היותו של בחור מסוגל לקבל את הסיפור ולתמוך בך אמור להיות שיקול מרכזי בבחירת בן זוג. כאשר תרגישי ביטחון בקשר יהיה לך קל לשתף בקשיים מן העבר, גם אם לא  בפרטים.

הדברים אמורים בכל  סוג של פגיעה מינית באשר היא, אולם במקרה של פגיעה מינית שכתוצאה ממנה הנפגעת אבדה את בתוליה השאלה הופכת להיות קשה עוד יותר ויש לה גם פן הלכתי צרוף.
עקרונית, הסכם נישואין הוא הסכם בין שני אנשים. כמו בכל הסכם, נדרשת גמירות דעת משני הצדדים להסכם. הן האישה והן הבעל צריכים להסכים ולגמור בדעתם להתחייב להתחייבויות הנוצרות מכוח הסכם הנישואין. הטעיה בנוגע לפגמים או לדברים אחרים, שעלולים היו לגרום לאחד הצדדים שלא להיכנס להסכם – אסורה.
האם הסתרת פגיעה מינית, בפרט כזו שבעקבותיה אבדה הנפגעת את בתוליה, היא הטעיה מותרת, או אסורה?
בנושא הזה, המציאות שהשתנתה שינתה גם את ההלכה.
הגמרא במסכת כתובות רואה בטענה שהכלה לא הייתה בתולה בליל החתונה עילה לגירושין בלי כתובה. אף על פי כן, במהלך הדורות נהגו להעלים עין מכך.
האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג הרי"י הלברשטאם (שו"ת דברי-יציב אבן העזר סימן טו) דן בנערה חרדית שפותתה בילדותה פעמיים, (שזו כמובן פגיעה מינית לגמרי. אני לא בטוח שהוא היה מודע ליכולת המניפולטיבית של הפוגע לשכנע את הילדה שפגעו בה, שהיא כביכול שיתפה פעולה) ורוצה להסתיר את עברה 'בתחבולות רופא' כדי שמבחינה אנטומית ייראה כאילו מעולם לא נבעלה. לדעתו ההלכה שבשולחן ערוך (אבן העזר סימן א סעיף ג ברמ"א) שבזמן הזה אין מדקדקים בעניין הזיווגים ואין כופים דבר בענייני נישואין כל עוד אין מדובר בקידושי איסור, הינה מעין תקנת ציבור ומנהג שמבטל הלכה שאפשר להעלים עין מכל מיני טענות בענייני שידוכין, כיון שבימינו כל הנושא אישה יודע שאין פיקוח של בית דין בדבר, ועל מנת כן הוא נושא. אע"פ שמציאות זו אין בה כדי להתיר לשקר לכתחילה, מכל מקום בדבר שהוא "קרוב לפיקוח נפש" (כמה שהוא צודק! א. פ.), כמו במקרה זה, שלבחורה ולמשפחתה יהיו הרבה עוגמת נפש והלבנת פנים מפרסום העניין, והיא לא תוכל למצוא זיווג הגון, יתכן שאף החתן עצמו בדיעבד נוח לו  לעשות מצוה גדולה כזו להציל נפש בישראל. על כן מכריע הרבי מצאנז, להתיר לה להשתדך תוך הסתרת עברה מהחתן.
השורה התחתונה היא איפה שנפגעת רשאית להסתיר את הפגיעה הפיזיולוגית. מדובר בכל המגזרים, כולל זה החרדי. במגזרים הדתי לאומי ומגזר בעלי התשובה זה עוד יותר פשוט מפני שהחתן המיועד לוקח בחשבון שאין זה וודאי שכלתו בתולה.
לגבי הסתרת הפגיעה הרגשית והנפשית, די בכך שבחורה מגלה שהיא בטיפול פסיכולוגי בגלל צלקות העבר. מבחינה הלכתית, אין צורך לגלות יותר מזה.
יחד עם זאת, כמו שכתבתי בחלק הראשון, פגיעה מינית היא אירוע כל כך טראומתי, שבמערכת יחסים זוגית צפוי לעלות באופן כזה או אחר. הוא יכול לעלות בקשר לקשיים רגשיים, אינטימיים ועוד.
לכן, מי שלא רואה דרך להציף את הדברים בקשר הזוגי לפני החתונה, חשוב שתבחר להקים משפחה אם בחור נדיב ורגיש, כזה שהגאון הרב הלברשטם כתב עליו: ש" נוח לו  לעשות מצוה גדולה כזו להציל נפש בישראל".
שלכם
אודי



2. לשון הרע ותקיפה מינית, בקיצור



1) לעניין השאלה האם אדם דובר אמת, חזקת החפות, שאותה מניח ההליך הפלילי במשפט המדינה, אינה קיימת במשפט התורה. כנגדה קיימת חזקת כשרות, לאדם שהליכותיו מוחזקות ככשרות. בהתאם לכך, מי שנשללה ממנו חזקה זו, נטל ההוכחה לכך שמעשיו היו כשרים מוטל עליו. רק בנוגע לעונשי גוף וממון נדרשת עדות בכדי להטיל עונש.


2) דעת רוב הפוסקים היא שהמתלונן עצמו הוא רשאי לומר את כל טענותיו. אין לנקוט כלפיו שום סנקציה, ובוודאי שדבריו אינם מוגדרים כהוצאת שם רע.


3) מוסכם על כל הפוסקים כי במקום שהפרסום על פגיעה מינית מפריש מאיסור, או שיש בו תועלת אחרת, אף אם העדות עצמה אינה קבילה, הפרסום מותר. ישנה מחלוקת בין הפוסקים מה הדין כאשר קיים ספק האם התוצאה של הפרסום אכן תמנע בפועל עשיית איסור. ישנם גם דקדוקים שונים מה מוגדר כהפרשה מאיסור.


4) פגיעה מינית אינה התנהגות חד פעמית של אדם שבסיטואציה מסוימת נסחף או נכנע לייצרו. מדובר בדפוס התנהגות של אנשים מסוימים. בארץ לא נעשו די מחקרים בנושא, אך נוכל ללמוד ממחקרים שנעשו בארצות הברית.


5) אחד המחקרים המעניינים בדק את התהליך שעובר קטין פוגע מינית עד להתבגרותו. בארצות הברית, אחוז הקטינים הפוגעים מכלל הפוגעים הינו 20%. כ - 50% מבין המבוגרים הפוגעים מינית מדווחים על כך שהחלו בפגיעה כבר במהלך גיל ההתבגרות. מדובר בדפוס התנהגות מתמשך, המתחיל בגילאים הצעירים, ומסתיים מי יודע מתי. על פי חישוב של החוקרים, בממוצע, קטין אשר מתחיל בפגיעה בגילאים הצעירים עלול לבצע מעל ל- 380 פגיעות מיניות במהלך חייו.


6) על פי המחקרים שהובאו בסעיף הקודם, מי שסיגל לעצמו דפוס התנהגות פוגעני מעמדו ההלכתי הוא כמי שהוחזק בדבר[1]. התראה מפניו מהווה הצלת נפשות של ממש שכן ישנו מתאם גבוה בין ילדים שחוו התעללות מינית בילדות לבין ניסיונות התאבדות[2]. על אף שבדין "אפרושי מאיסורא" חלק מהפוסקים נטה לומר שבמצבי ספק ייתכן ש"שב ואל תעשה" עדיף, במקרה של הצלה מסכנה, או הצלה ממי שמוגדר כרודף אחר הערווה, ספק נפשות להחמיר, כלומר, חובה לפרסם את הדברים גם במקרה של ספק סכנה.


7) לאור המעמד ההלכתי של מי שתוקף מינית כמי ש"הוחזק" לתקוף מינית אין לנו צורך להכריע במחלוקת הפוסקים שהובאה לעיל, ואף לא לדקדק בגדרי הפרשה מאיסור, שכן מי שתקף מינית פעם אחת, חזקה עליו שעשה זאת כבר פעמים רבות, וגם ימשיך בכך. על כן ניתן לראות את הפרסום כהפרשה וודאית מאיסור ואף מסכנה.


8) למעשה הטענה על איסור הפרסום בשל לשון הרע והוצאת שם רע מקורה בתוקפים ופוגעים מינית. הטענה הזו משתלבת היטב במכלול הטענות האופייניות לתוקף. תחילה תובע התוקף "סודיות ושתיקה". לעזרתו הוא מגייס את הלכות לשון הרע, לשטענתו מחייבות אותנו לכך! אחר כך הפוגע תוקף את אמינות קרבנו. גם כאן הוא מסתייע בהלכה - הלה אינו אלא "מוציא שם רע". ככל שעמדתו של התוקף בקהילה חזקה יותר, הוא יכול להבטיח שלא יהיו לקרבנותיו שומעים. לשם כך הוא מתעטף באיצטלא צדקנית ש"אסור לקבל לשון הרע". התוקף טוען גם שהנפגע משקר, ואינו אלא "מוציא שם רע". הלכות לשון הרע הן אפוא מקור נרחב לקוי ההגנה המקובלים על תוקפים מינית, והכול באיצטלא הלכתית, פעמים רבנית. בהקשר לתקיפה מינית הלכות לשון הרע מקבלות משמעות קונקרטית. מבחינת התוקף הן כלי ניגוח נוסף כלפי הקרבנות. לעומת זאת, מבחינת הנפגעים, שמיעת טענותיהם וקבלתם הם תנאי הכרחי להחלמה מלאה.


9) כידוע, לשון הרע לתועלת, מותר. קבלת עדות המתלוננים יש בה אם כן תועלת כפולה. ראשית, סיוע בריפויים הנפשי של הנפגעים. שנית מניעת סיוע מן התוקפים.


10) הדברים אמורים לא רק לגבי המצווה להעיד, אלא גם לגבי המצווה לקבל ולהאמין לתלונה.


11) כך עולה גם מדברי היראים[3]:


עבר אדם עבירה ויש בו מכשול לאחרים כגון פסולי עדות והקדשות וזונות שנאסרות לבעליהן או איסורי מאכלות שחבריו נכשלים בהן או חטא אדם וגרם להיות נחשד על השבועה ואיסורי תורה ומצות מצוה לאדם להגיד ולפרסם והשומע ישמע והחדל יחדל. ואינו בלאו – בלא יקום עד אחד באיש.


בהתאם לכך, בכל מקום שהותר למספר להעיד מותר לשומעים להאמין, אף שניתן להניח שיש מי שיבחרו שלא להאמין.


12) ניתן לסכם ולומר כי בפרסום דבר פגיעה מינית ופרסום זהותו של הפוגע יש מרכיב של הפרשה מאיסור ואף הצלה מסכנה. לאור זאת, לא זו בלבד שמותר לפרסם את הדבר, אלא שקיימת חובה להעיד על כך בציווי התורה "לא תעמוד על דם רעך".


שלכם
אודי


[1] כאשר מדובר בפגיעה בילדים במשכב זכור הגדרתו במשפט התורה היא כרודף אחר הערווה. אנו מעוניינים להישאר בגבולות החוק.
[2] טראומה והחלמה עמ' 141.
[3] סימן רד-רה.



אין תגובות:

פרסום תגובה