אם לא סליחה, מה כן?

בס"ד                                                                                    יט שבט תשע"ג

לקראת יום הכיפורים כתבתי רשימה בשם "לפעמים צריך לומר 'אין מחילה'". מידי פעם כשאני חושב על הנושא הזה, אני שם לב שאני צריך להשלים את הרשימה הזו. קל לומר מה לא לעשות, אבל מה כן?

השאלה הזו חשובה, מפני שבמציאות, אין דבר כזה "לא לעשות". נניח שמישהו מחליט מהיום ואילך "לא לעשן". במשך כמה שנים, בכל שעות היום הוא הקדיש כמה דקות בשעה לעישון סיגריה. עכשיו, כשהוא לא יעשן, מה ימלא את אותן דקות? מה יהיה שם במציאות, "היעדר עישון"? השעון לא יתחיל לדלג על הדקות האלה? חייב להיות משהו שימלא אותן.

העיקרון הזה נכון גם מבחינה רגשית. לא ניתן "לא להרגיש" שום דבר. באותו מקום בו "אין מחילה" קיים איזשהו רגש אחר. הרגש הזה עלול להיות רגש מרעיל, כמו כעס, אכזבה, ייאוש, תסכול, חוסר אונים. לחילופין, הנפגעים עלולים לפתח פנטסיות על פיצוי, על נקם, על השפלת התוקף. רגשות ופנטסיות מהסוג הזה אינם מאפשרים חיים איכותיים. הם אוכלים את הבנאדם מבפנים. התחושה הפנימית שהרגשות האלה יוצרים היא כל כך קשה, שלפעמים אנשים מעדיפים לסלוח ולהיפטר מהם, ואני יכול להבין את זה.

אני רוצה להציע הצעה אחרת. ההצעה היא לא שלי, אלא של ג'ודית הרמן (טראומה והחלמה, עמוד 231). היא כותבת כך:

"חרטה אמתית של המענה היא נס נדיר. למרבה המזל אין הנפגע צריך לצפות לה. ריפויו תלוי במציאת (מושא ל)אהבה משקמת בחייו שלו. אין הוא טעון המשכת האהבה אל המענה. לאחר שהתאבל הנפגע על האירוע הטראומטי, יש שהוא מופתע לגלות כמה חסר-עניין נעשה המענה בעיניו, וכמה מעט מעסיק אותו גורלו. לפעמים הוא אפילו מרחם עליו, אבל הרגש המרוחק הזה שונה מן הסליחה".

את המודל הזה של חמלה מרוחקת וחסרת עניין, מציב בפנינו לפני קרוב לשלוש-מאות שנה הרמח"ל. רמח"ל החל בגיל צעיר, צעיר מידי לדעת חלק מחכמי איטליה, לפרסם רעיונות קבליים. התוצאה הייתה שחכמי ונציה רדפו אותו על פרסום כתביו. תקופה מסוימת הוא נלחם בהם, אך לבסוף  נאלץ לברוח מעירו, פאדובה באיטליה, ויצא למסע של גלות, עד שמצא את עצמו בעיר אמשטרדם בהולנד. רבני ונציה המשיכו לרדוף אותו גם בהיותו שם, והחליטו לשרוף את כתבי היד שלו – מפעל חייו. אלא שבשלב הזה, בהיותו מרוחק מאיטליה, רמח"ל אינו נלחם בהם עוד. הוא אינו שולח להם יותר אגרות וגם אינו מנסה להניא אותם מכוונתם. הוא מתפלא על מלחמתם בו. הוא אינו מבין את מטרתם ומעשיהם אינם נחשבים בעיניו. הוא יושב בשלווה באמשטרדם, חכמיה ואנשיה מחבבים אותו, ובאגרות שהוא כותב לרבו, רבי ישעיהו בסאן, ולתלמידיו באיטליה הוא מודה לה' על החסד שעשה עמו כשהביא אותו להולנד:

"הנה אני פה תודה לאל יושב בין החכמים בשלום ובמישור, וכולם מחבבים אותי, איש לא נעדר, בחסד אל עלי, ולמה עתה כל יום יגורו מלחמות על לא דבר? ולהבת לבם על דבר מה לוהט והולך? מה שאונם ומה סערם? על מה יתחרחרו וילכו, יתחרחרו ויסערו? חושבני שהם עצמם לא ידעו למה זה הבל יהבלו ויתעששו בקרבם בל ידעו מה" (אגרות רמח"ל, אגרת קלה).

רמח"ל מביע רגש של רחמים, על אותם חכמים מסכנים שמבזבזים את זמנם על עקרונות עקרים. אך כל זה מרוחק, אינו נוגע לו; שונה מאד מסליחה.

אם אפשר לדבר על יעד רגשי לנפגעים, זהו היעד. לא רגשות מרעילים מן העבר האחד, אך גם לא סליחה מן העבר השני, אלא חוסר עניין, מלווה בחמלה מרוחקת.

שלכם

אודי

למה לא התנגדתי?

בס"ד                                                                                     יג בשבט, תשע"ג

אחת השאלות המעוררות תחושת אשמה אצל נפגעות  ונפגעים היא: למה לא התנגדתי? בצורה אחרת נפגעות ונפגעים אומרים לעצמם: איזו טיפש/ה אני!
ההלקאה העצמית הזו מקבלת חיזוק לכאורה (רק לכאורה) מפסוקים במקרא (הפסוקים עוסקים בנאנסות, אבל הוא הדין בנפגעים). לדוגמה, טוען פרופ' אוריאל סימון (בתוך, בקש שלום ורדפהו, שאלות השעה באור המקרא, המקרא באור שאלות השעה, הוצאת משכל, ידיעות ספרים, תל אביב.) כי הצעקה היא ההוכחה המובהקת של האישה להתנגדותה לשכיבת האונס. ראיה לכך היא ממעשה יוסף ואשת פוטיפר. אשת פוטיפר בביימה את הראיות נגד יוסף מספרת (בראשית לט, יד): "בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל: וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה".

ניתן לכאורה היה להסיק כי היעדרה של הצעקה מוכיח את ההפך, את חוסר ההתנגדות, אולם מחקרים מודרניים מגלים כי התגובה האוטומטית לאונס עשויה להיות אחת משלוש – לחימה באנס ("טראומה והחלמה"), בריחה, אך גם קפיאה. שליש מנפגעות אונס (Burgess & Holmstrom, 1976) ומחצית מנפגעות התעללות מינית בילדות (Heidt, Marx, & Forsyth, 2004)  מגיבות בפסיביות ואפילו בקפיאה בעת התקיפה. מחקרים אמפיריים רבים מעידים שתגובה פסיבית כזו שכיחה מאוד בקרב נפגעי ונפגעות תקיפה מינית (Marx, Forsyth, & Lexington, 2008; Rizvi et al 2008;)

פסיביות זו יכולה לנבוע מתהליכים מנטאליים בלתי רצוניים, כגון תגובות של דיסוציאציה (תופעות של נתק האופייניות לתגובה החריפה לדחק) ומתגובות גופניות בלתי רצוניות של שיתוק וקיפאון בתגובה לטראומה. תגובת קורבן פסיבית או קפואה מכונה לעתים בספרות המדעית "שיתוק כתוצאה מאונס" או "טוניק אימוביליטי" (Tonic Immobility)   

על רקע מחקרים אלו, קביעת התורה (דברים כב, כד): "וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ אֶת הַנַּעֲרָ עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר" תמוהה.

פרופ' שלום רוזנברג, במאמר שכתב בעתון מקור ראשון (פרשת וישלח, תשע"ב), טוען כי הצעקה היא סוג של ציווי; הנערה מצווה להתגונן. לדעתו, הבושה היא המפריעה לנאנסת לצעוק, ולכן יש לחנך את הבנות כבר בגיל מוקדם לעקור את ממד הבושה. לטענתו, התורה מגדירה אונס דווקא במצבים שבהם אין לנאנסת אמצעי הגנה, כדוגמת השדה, אך  לא ייתכן שבחדר במלון יתרחש אונס". הקביעה הזו תמוהה גם כשהיא לעצמה – האם תמר לא נאנסה בביתו של דוד המלך? מכל מקום, המחקרים האחרונים מוכיחים, כאמור, כי הקפיאה של הנאנסת אינה נובעת מבושה, או מחישובי כדאיות. פעמים רבות מדובר בתגובה אינסטינקטיבית לא-רצונית, תגובה שכמוה ניתן לראות גם אצל בעלי חיים הנתונים לאיום.

עמד על כך הרמב"ן בפירושו לתורה (דברים כב, כג):

"ולא ידעתי בדין הצעקה. אם ראינו נערה שהחזיק בה האיש והיא נלחמת בו בכל כוחה ובוכה ואוחזת בבגדיו או בשערותיו להימלט ממנו ולא ידעה לצעוק למה תסקל"?!

אין לנו אלא לומר ש"דיבר הכתוב בהווה". התורה עוסקת במציאות שבה התגובה האוטומטית של נאנסת הייתה צעקה. על פי הרמב"ן גם תגובות אחרות עשויות להעיד על היותה אנוסה.

ישנן מספר תגובות לא רצוניות שקשורות לאונס ולפגיעה מינית, תגובות התנהגותיות שאינן תוצאה של בחירה. מאיליו מובן שאף אחד אינו אחראי על תגובה אינסטינקטיבית. בוודאי שאינו אשם על כך שהגיב באופן הזה. האשם האמיתי הוא מי שגרם לתגובה האי-רצונית הזו – האנס, או הפוגע עצמו.

שלכם

אודי

"גדול השלום"

בס"ד                                                                          ד' שבט תשע"ג

ברשימה האחרונה (7) שלי בקורס המקוון לקהילות (http://ercheiadam.wordpress.com/) כתבתי שהכרעות קשות, המודעות לכך שלא ניתן לצאת ידי הכול, ונדרש להחליט – לכאן או לכאן, תמיכה בפוגע או בנפגעת – הכרעות כאלו הן מבחן בגרות לקהילה.

מי מכם שחווה סיפור פגיעה שהתפרסם בתוך קהילה, שמע וודאי את המנטרה: "גדול השלום", כאשר הכוונה היא להטיל על הנפגעים את האחריות לכך שהשלום והשלווה אינם שוררים בקהילה.

אני רוצה לנתח את ערך השלום, ואת התפיסה המחשבתית היהודית אודות הערך הזה.

בהקדמה לסידור עולת ראי"ה מבחין הרב קוק בין שתי מוטיבציות לשלום ואחדות. המוטיבציה הבסיסית היא ההבנה שאדם הוא מטיבו יצור חברתי. הוא לא יוכל למלא את שאיפותיו במצב של בדידות. אם תרצו, אלו הרמות השנייה והשלישית בפירמידת הצרכים של מאסלו – הצורך בהגנה והצורך בהשתייכות חברתית. ברור לכול שהמדינה מגינה על אזרחיה טוב יותר מאשר הגנה אישית של כל פרט על עצמו. ברור גם שישנם יתרונות כלכליים ואחרים לחיי חברה. כל אלו יוצרים מוטיבציה להתאחד עם אנשים נוספים, ובכך להשיג חלק גדול יותר מן השאיפות הבסיסיות. המניע הזה לשלום ואחדות הוא בעיקרו חומרי, אולי גם רגשי, אך לא מעבר לכך.

המוטיבציה השנייה לשלום ואחדות היא ההבנה שה' ברא את העולם כעולם אחדותי, ולכן ניתן להתקדם אל עבר החזון של גאולת העולם מכל הסבל החומרי והרוחני רק באמצעות חיבור בין כל בני האדם, ובהמשך בין האדם לחי, לצומח ולדומם. המוטיבציה הזו קיימת כמובן רק אצל מי שמתחבר לאמונה שה' ברא את העולם, שהוא משגיח על ההתנהלות שלו, ושהמטרה של הבריאה היא הובלת העולם למצב של אושר כללי.

קל לראות את ההבדל בין שני המניעים לשלום. המניע הראשון בנוי על יסודות של אינטרסים אישיים. לעת עתה האמצעי להישגים שיש לאדם עניין בהם הוא שלום ואחדות, אולם כאשר תהיה דרך אחרת, טובה יותר, אותו אדם יוותר בקלות על השלום והאחדות הללו. לכן, הדרך מאחדות מבוססת אינטרסים למלחמה על האינטרסים קצרה.

לעומת זאת, כאשר המניע לשלום ואחדות הוא חיבור העולם אל הרעיון האלוקי למען האושר של הברואים כולם, מדובר בשלום שסופו להתקיים.

ישנן מספר מצוות והנחיות בתורה השוללות שלום של אינטרסים, כאשר הוא בא על חשבון ערכים אחרים. לדוגמה, כאשר בית המקדש קיים, נאסרה עבודת הבמות. זאת על אף שהקרבת הקרבנות בבמה נעשתה ברוב עם, ומתוך רצון לקשר עם ה'. העבודה הזו נאסרה מפני שהיא באה על חשבון האחדות הרחבה יותר, זו שנוצרת בעלייה לרגל לבית המקדש. בחיי היום יום שלילת עבודת הבמות באה לידי ביטוי באיסור לדרוש בשלום חברו לפני התפילה - אמר רב כל הנותן שלום לחברו קודם שיתפלל, כאילו עשאו במה" (ברכות יד). שלום שאינו נובע מתוך התפילה הוא שלום של אינטרסים אישיים. כלפי חוץ זה נראה ערך חיובי, אך לאמתו של דבר אין בו ממש.

ברשימה קודמת (http://therabbiofthesurvivors.blogspot.co.il/2012/10/blog-post_9.html) כתבתי לכם, שכל האמירות הקהילתיות במעגלים השונים הן אינטרסנטיות: הטענות של הפוגע על "עלילה" ועל "לשון הרע",
הצעקות של מעגל התומכים שלו על "הוצאת שם רע",
השתיקה של הקהילה בכדי "לא לקבל לשון הרע",
הכול אינטרסים.

הוסיפו לרשימה הזו את הטענה "גדול השלום". הטוענים כך מדברים על "שלום" אחר - "שלום עליך נפשי", לא על השלום שלנו.

שלכם

אודי

חילול השם

בס"ד                                                                       כח טבת תשע"ג

אחד הנימוקים להשתקת פגיעות  מיניות במגזר הדתי הוא "חלול השם". אם יתפרסם שישנן פגיעות מיניות גם בקרב הדתיים והחרדים, המייצגים את דרך ה', זה עלול, כביכול, לדחות אנשים מלהיות שומרי מצוות.
הטענה הזו כל כך מופנמת עד שלעתים הנפגעות והנפגעים משתפים איתה פעולה, ואינם מתלוננים ומפרסמים את היותם קרבן לפגיעה מינית מחשש לחילול השם.

אני רוצה לבחון את הטענה הזו, לאור הסוגיה בתלמוד הדנה במושג "חילול השם".

הגמרא במסכת יומא (פו, א) אומרת שעוון חילול השם אין לו כפרה בחיים, אלא רק לאחר מיתה. מהו חילול השם? לכך נותנת הגמרא דוגמאות אחדות:

רב אומר: כגון אני, כשאני קונה בשר, ואיני משלם לאלתר, אלא בהקפה.

רבי יוחנן אומר: כגון אני, כאשר אני הולך ארבע אמות בלי תורה ובלי תפילין.

יצחק מבית מדרשו של רבי ינאי אומר: כגון תלמיד חכם שחבריו בושים ממה שאומרים על התנהגותו, ואומרים: "ימחל לו ה' על מעשיו".

מהו המכנה המשותף לדוגמאות הללו?

לדעת רש"י מדובר באדם המהווה מודל לחיקוי, בהקשר של קיום מצוות. כשאינו משלם לאלתר, הרואים סבורים שהוא אינו משלם כלל, ולומדים ממנו שלא לשלם. כשהוא הולך ארבע אמות ללא לימוד תורה וללא תפילין, אנשים לומדים ממנו להתבטל ממצוות אלו, מפני שמכירים אותו שבדרך כלל הוא לומד כל הזמן, ומניח תפילין כל היום כולו.

אם חבריו חדלו מלהגדיר אותו כמודל לחיקוי והם מתביישים במעשיו, זהו חילול השם הגדול ביותר, שכן אנשים עלולים ללמוד ממנו שבאופן כללי הדרך של קיום מצוות היא דרך מוטעית.

בצורה דומה כותב הרמב"ם, (יסודי התורה ה, יא):

"ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם.

והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות

דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואע''פ שאינן עבירות,

 הרי זה חילל את השם,

כגון שלקח (=קנה) ואינו נותן דמי המקח לאלתר. והוא שיש לו (מעות) ונמצאו המוכרים תובעים והוא מקיפן (קונה בהקפה).

או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן.

או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס. וכיוצא בדברים האלו.

הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין.

וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם. מכבד להן ואפילו למקילין לו. ונושא ונותן באמונה. ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן. ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין. והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם. עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר":

מה ראינו?

ראשית, סוג זה של חילול השם אמור דווקא לגבי אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות. הוא לא אמור לגבי אנשים רגילים.

שנית, המעשה המוגדר חילול השם אצל אדם כזה הוא שבתחומים מסוימים התנהגותו החיצונית אינה ראויה ואינה הולמת את מעלתו הפנימית הכללית בתורה ובחסידות.

שלישית, המטרה של אדם גדול צריכה להיות שאנשים ירצו ללכת בדרך התורה והמצוות. כשהוא גורם לכך, הוא מקדש את השם. כשהוא גורם להם להתקומם נגד דרך קיום המצוות, הוא מחלל את השם.

קל לשים לב, שההצעה לחפות על מעשיו של מי שמחלל את השם ולהשתיק את המרננים אינה מופיעה כאן. הפתרון לחילול השם אינו הסתרתו, אלא תיקונו.

חילול השם הוא כאשר אין מתקנים את העוול והרשע, אלא מחפים עליו. כך מפורש במעשה המובא במסכת מועד קטן (יז, א):

אותו תלמיד חכם שהייתה שמועתו רעה (יוצאות עליו שמועות רעות)

אמר רב יהודה :כיצד נעשה? נגזור עליו נידוי – התלמידים צריכים לחכמתו. לא נגזור עליו נידוי – הרי מתחלל שם שמים!

אמר לו לרבה בר בר חנה: שמעת משהו בתשובת שאלה זו: אמר לו: כך אמר רבי יוחנן, מהו שכתוב (מלאכי ב): 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא' – אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו. ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו (כלומר, היות ששמועתו רעה, ממילא גם אסור ללמוד ממנו. ועל כן אין סיבה שלא לגזור עליו נידוי)

גזר עליו רב יהודה נידוי.

לבסוף חלה רב יהודה, באו חכמים לשאול בשלומו, ובא גם אותו תלמיד חכם עימם. כאשר ראה אותו רב יהודה, חייך. אמר לו: לא דייך שגזרת עלי נידוי, אלא שאתה גם לועג לי?! אמר לו: לא עליך אני מחייך, אלא שכאשר אני עולה לעולם האמת, דעתי שמחה עלי, שאפילו לאדם גדול כמוך לא החנפתי.

נסכם:

• חילול השם אינו בפרסום, אלא בפשיעה המינית עצמה. התורה היא תורת אמת. השתקת האמת אינה יכולה להיות פתרון תורני. למעשה הפרסום הוא תנאי הכרחי ליצירת ההזדמנות לתיקון.
• אם החברה או הקהילה חוששת שפגיעות מיניות בתוכה מציירות אותה באופן מבזה, היא יכולה לעשות את הדבר המתבקש – להוקיע את הפוגע, ולגזור עליו נידוי.
• חוסר ההוקעה – הוא הוא חילול השם, כפי שאומר רב יהודה – "לא נגזור עליו נידוי – הרי מתחלל שם שמים".
• בעולם הזה יש הרבה שקר, ולכן הפיתוי להחניף לפוגעים מינית ולחפות עליהם, גדול. שווה לחשוב על מה שיאמרו בעולם האמת על ההחנפה הזו.

בהרצאות ובמפגשים עם אנשי אקדמיה אני שומע שהמגזרים המצטיינים בהשתקה ובטיוח של פגיעות מיניות הם המגזר הדתי, המגזר החרדי, והמגזר הקיבוצי. העובדה שכך מתייגים אותנו, היא תעודת עניות.  

גיבוש רוטינה קהילתית של טיפול אפקטיבי בנפגעים והוקעת הפוגעים יוכל להיות מודל לחיקוי של מגזרים נוספים. אנחנו עדיין לא שם.

בכל אופן, אתם הנפגעים, חשוב שתדעו ש"חילול השם" הוא עבירה שהפוגע ותומכיו עתידים לתת עליה את הדין. היא לחלוטין אינה קשורה אליכם.

שלכם

אודי

למה זה קרה דווקא לי?

בס"ד                                                                                   יט בטבת תשע"ג

הרבה נשים או ילדים שנפגעו מינית שואלים את עצמם את השאלה שבכותרת: למה זה קרה דווקא לי?

תחילה, אני רוצה להעיר שאחת התוצאות העצובות של תופעת השתיקה וההשתקה של פגיעות מיניות היא שהנפגעים והנפגעות חושבים שזה קרה רק להם, או שזה קורה למעטים. לאמיתו של דבר אנחנו נמצאים בעיצומה של מגפת פגיעות מיניות.

מחקרים שמפרסמים מרכזי הסיוע מוסרים נתונים על אחת מכל שלוש נשים שתותקף מינית, ואחד מכל 6 ילדים. במחקר שנערך בידי דיאנה ראסל, סוציולוגית, בראשית שנות ה-80 נבחרו בטכניקות של דגימה מקרית (רנדומלית) 900 נשים, איתן ערכו החוקרות רעיונות עומק. התוצאות הראו שאחת מכל 4 נשים נאנסה, ואחת מכל 3 הייתה נתונה להתעללות מינית בילדותה ("טראומה והחלמה" עמ' 45). שלא כמו בתאונות דרכים, שם סטטיסטית קיים הסיכוי ש"לי זה לא יקרה", כאן, הסיכוי שמתוך משפחה של מספר נפשות לא תיפגע או לא ייפגע אף אחד, קטן.

כך שהנתונים שעליהם מתבססת השאלה – "דווקא לי" – אינם נכונים.

אולם בסופו של דבר העניין אינו הנתונים, אלא ההרגשה, וההרגשה הזו קיימת בקרב נפגעות ונפגעים רבים. ברשימה הזו אני רוצה לבחון את השאלה מזווית אחרת, מנקודת מבט של אמונה.

בפרשת מסעי, מתוארים ארבעים ושניים המסעות של עם ישראל במדבר. הבעל-שם-טוב, מייסד תנועת החסידות, חידש שארבעים ושניים המסעות האלה מתארים גם את מסלול חייו של האדם הפרטי. לעתים מדובר במסע ממקום למקום, ולעתים מדובר במסע ממצב למצב. כאשר המשנה במסכת אבות אומרת "על כורחך אתה חי", כוונתה היא שאנחנו איננו בוחרים את המסעות שלנו. הם מוכתבים לנו מלמעלה. כל אחד מקבל סדרה אחרת של מסעות. חלק מהמסעות קשים, וכרוכים במשברים, כאלו המכונים בתורת הקבלה והחסידות "שבירת הכלים".

קשה לנו מאד להבין את ההיגיון של "שבירת הכללים המחזורית" המהווה חלק מהחוקיות שלפיה מנהל ה' את העולם, בפרט כאשר אנחנו מצויים בעיצומו של אחד ממשברי החיים. בצורה מאד כללית כותב הראי"ה קוק, שמדובר ב"עסקה כדאית" מבחינה רוחנית:

"והבניין המתוקן עולה יפה יפה, באין ערוך ליקרתו. וכל כך מרובה היא מדה טובה ממידת פורענות, עד שכדאי לסבול את כל ייסורי השבירה, את כל קלקולי הריסה, רק שיצאו עולמים משוכללים כאלה, שנושאים בכוחם עושר חיים כזה, שהוא מצד עצמם למעלה מכוחם" (אורת הקודש ב, התעלות העולם, יב).

חוויה של פגיעה מינית היא סוג של משבר כזה, שבירת הכלים של החיים, שבה הנפגעות/ים צריכים להתחיל לאסוף את השברים ולבנות את החיים מחדש.

מה אנחנו יודעים על החוקיות של "שבירת הכלים"?

אנחנו יודעים שזה תהליך המתרחש רק כאשר אין שום דרך אחרת שבה נוכל להתקדם במסלול חיינו, מסלול המסעות. כמו סדרת המסעות כולה, "שבירת הכלים" מוכתבת לנו מלמעלה.

המשמעות היא, שהמשבר האישי (בהקשר שלנו הפגיעה המינית), הוא הכנה לצמיחה אישית . כך כותב הראי"ה קוק:

"כשמרגיש האדם שנהרס הרבה ברוחניות, ידע שהגיע לו התור לבניית בניין חדש, יותר נעלה ונשגב, ויותר קיים ומפואר, ממה שהיה בראשונה. ויתחזק ויתאמץ בתיקון מעשיו ודרכיו, בסדר הגון, באומץ לבב, בחפץ טהור, בלב מלא עוז ושמחה פנימית, 'כי טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו'" (הרס ובנין, אורות הקודש ג עמוד רנא).

"זה קרה דווקא לי" מפני שזו תחנה במסלול חיי. יש אכן אחרים שמסלול המסעות שלהם קל יותר, אבל בהתאם לכך יהיה פוטנציאל ההתפתחות האישית שלהם. הנפגעות והנפגעים הם כמו ציפורים. נגזר עליהם לנופף בכנפיהם. כשהם עושים כך, הם מגיעים רחוק וגבוה.

שאלת ה"למה" היא שאלה שבדרך כלל אנחנו לא מקבלים עליה תשובה. אבל השאלה: מה אני יכול/ה לעשות עם זה, נתונה במידה רבה לבחירתנו. מי שתבחר או יבחר במסלול של צמיחה אישית מתוך הפגיעה, ימצא את עצמו מודרך לקראת בניין אישי בעל עוצמה הרבה יותר גדולה מזה שהיה.

שלכם

אודי