בס"ד
יב בתמוז תשע"ג
שמא עשה תשובה?!
אדם שתקף מינית אולץ לעזוב את יישובו הנמצא אי שם בארץ. מדובר בצעד לא
פשוט, שכן הלה היה ממייסדי הישוב, ואף על פי כן "הטובים נצחו" והוא עבר
להתגורר בירושלים. הוא ניסה להתקבל כחבר קהילה באחד מבתי הכנסת, אך נדחה בשל עברו
המפוקפק. הוא החל להתפלל בשטיבלך, שזה בית כנסת לאנשים שלא שייכים לשום מקום. אך
הוא לא הסתפק בכך, אלא פרסם את עצמו כמי שנותן שיעורים, והחל להעביר שיעור בגמרא.
חלק מהמתפללים שהכירו את הפרשה פנו לרב השטיבלך שיצא נגד התופעה. הרב התקשר לרב
הישוב שממנו בא, ותשובת הרב הייתה: שמא עשה תשובה.
להבנתי, בבציבור הדתי והחרדי קיים חוסר הבנה באשר למהותה של הפגיעה
המינית. האיסור על "גילוי עריות" משכיח לפעמים את החטא החמור יותר –
"שפיכות דמים". לכך נוספת משאלת הלב האוניברסלית, שכל דבר ניתן
לתקון ולריפוי. אבל הדברים מורכבים יותר ממה שנוהגים לחשוב.
תשובה מגילוי עריות
התקווה של הסובבים את התוקף לתשובה נתמכת לכאורה בדברי התלמוד (ברכות
יט, א):
"תנא דבי ר' ישמעאל אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר
אחריו ביום שמא עשה תשובה. 'שמא' אתה מעלה בדעתך? אלא ודאי עשה
תשובה".
ההנחה היא שכל אדם, גם תלמיד חכם, אינו נמצא במצב רוחני קבוע. הלילה
מסמל מצב של ירידה רוחנית שנובעת מניתוק מה'. אולם מאחר שלתלמיד חכם יש ערוץ חיבור
קבוע עם ה' באמצעות התורה שהוא לומד, מן הסתם כשיושפע שוב מן האור הרוחני שבתורה
יעשה תשובה (הראי"ה קוק, עין אי"ה).
אולם האמירה הזו כנראה אינה מוחלטת. במסכת מועד קטן (יז, א) מובא
סיפור שהמסר שלו הפוך:
"אותו תלמיד חכם שהייתה שמועתו רעה (יוצאות עליו שמועות רעות
בהקשר לזנות). אמר רב יהודה :כיצד נעשה? נגזור עליו נידוי – התלמידים צריכים
לחכמתו. לא נגזור עליו נידוי – הרי מתחלל שם שמים!
אמר לו לרבה בר בר חנה: שמעת משהו בתשובת שאלה זו: אמר לו: כך אמר רבי
יוחנן, מהו שכתוב (מלאכי ב): 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה'
צבאות הוא' – אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו. ואם לאו - אל יבקשו תורה
מפיו (כלומר, היות ששמועתו רעה, ממילא גם אסור ללמוד ממנו. ועל כן אין סיבה
שלא לגזור עליו נידוי)
גזר עליו רב יהודה נידוי.
לבסוף חלה רב יהודה, באו חכמים לשאול בשלומו, ובא גם אותו תלמיד חכם
עימם. כאשר ראה אותו רב יהודה, חייך. אמר לו: לא דייך שגזרת עלי נידוי, אלא שאתה
גם לועג לי?! אמר לו: לא עליך אני מחייך, אלא שכאשר אני עולה לעולם האמת, דעתי
שמחה עלי, שאפילו לאדם גדול כמוך לא החנפתי".
רב יהודה לא הניח כדבר המובן מאליו שתלמיד חכם זה עשה תשובה. מדוע?
נראה כי יש להבחין בין עבירה חד פעמית, שנובעת מרפיון מוסרי ארעי,
לבין דפוס התנהגות המוביל לכך ששמועתו רעה. התקווה לתשובה, וההנחה שאותו תלמיד חכם
אכן עשה תשובה קיימת רק במצב בו העבירה היא אפיזודה חולפת. ההנחה הזו אינה קיימת
כאשר מדובר בדפוס התנהגות.
כפי שאתם כבר יודעים, פגיעות מיניות הן דפוס התנהגות, ועל כן, אנחנו
מניחים שהתוקף עדיין מחזיק בחטאיו, אלא אם כן הוכח אחרת, אפילו במישור החטאים שהוא
בין אדם למקום – גילוי עריות.
תשובה מ"שפיכות הדמים" (החטא כלפי הנפגעת)
"עורי אהובה ממותך. די, את כבר לא לבד. נערי מבגדיך רגבי
עפר וטפסי החוצה מקברך. הנה קחי את היד המושטת.
לא, אין צורך שתספרי לנו איך הגעת לשם, אנו רואות אותך מבעד לשתיקה. גם
אנו נרצחנו נפש כמוך, עמדנו אינספור פעמים על קצה המצוק והבטנו כמוך
בערגה אל השקט המובטח שלמטה".
האם ניתן לחזור בתשובה על רצח? תיאורטית ניתן לשוב בתשובה על כל דבר,
אך זה כרוך בפעולות מעשיות - "עד
שיירצה את חבירו". לאותו מאמר, המניח שתלמיד חכם שעבר עבירה חד פעמית
בוודאי עשה תשובה, ישנה תוספת:
"ודברים אלו (=ההנחה שעשה תשובה) בדברים שבגופו, אבל
בממון, עד שיחזיר לבעליו".
"שתשובה של רצון ומחשבה תיכף מתעוררת לרגלי תורת ד'. אבל תשובה
מעשית בפועל, צריך שתראה הפעולה. כי אע"פ שהרגש מתטהר, לפעמים
המעשים מונחים בשפל. על כן מותר להרהר אחריו".
התוקף, שגרם לנתקפת לאבד שנים רבות מחייה בניסיונות שיקום, נדרש לבטא
את התשובה שלו באמצעות מעשים. אולי באמצעות פיצויים, בוודאי באמצעות ההכרזה על
עצמו כתוקף. המשנה במסכת מכות (ב, ח) שונה:
"רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו , יאמר להם 'רוצח
אני'!. אמרו לו 'אף על פי כן' , יקבל מהן , שנאמר (דברים יט) 'וזה דבר {מב} הרוצח'".
תוקף המעוניין להעביר שיעור בגמרא, מוטל עליו להכריז על עצמו "אנס
אני". אולי יאמרו לו: "אף על פי כן". אולי לא. בכל מקרה, זוהי דרכה
של תשובה.
המציאות
אני מציע לא לייפות את המציאות. בתחום של פגיעות מיניות
לא מתרחש בדרך כלל שום דבר שניתן לכנות אותו "תשובה". ג'ודית
הרמן (טראומה והחלמה, עמוד 231). כותבת כך:
"חרטה
אמתית של המענה היא נס נדיר. למרבה המזל אין הנפגע צריך לצפות לה. ריפויו תלוי
במציאת (מושא ל)אהבה משקמת בחייו שלו. אין הוא טעון המשכת האהבה אל המענה. לאחר
שהתאבל הנפגע על האירוע הטראומטי, יש שהוא מופתע לגלות כמה חסר-עניין נעשה המענה
בעיניו, וכמה מעט מעסיק אותו גורלו. לפעמים הוא אפילו מרחם עליו, אבל הרגש
המרוחק הזה שונה מן הסליחה".
זאת
ועוד, בתופעת העבריינות המינית קיים פן
ממכר מובהק הנובע מעיוותי
חשיבה ומדפוסי התנהגות המתגבשים כתוצאה מכך. חוקרים מתארים 17 עיוותי חשיבה
האופייניים לפוגעים מינית. הפוגעים מינית עצמם מתארים מעגל פגיעה חוזר על עצמו,
למרות החלטותיהם להפסיק עם ההתנהגות המינית הפוגעת. הם טוענים גם כי הם מתקשים
בדחיית סיפוקים.
מעורבות
בהתנהגות מינית של כוח ושליטה (במחשבה או במעשה) מספקת מידה
רבה של עונג והקלה למצבים שליליים פנימיים. דפוסי ההתנהגות נחווים כחיוביים ולכן
יש סבירות גבוהה שהם יחזרו על עצמם, בכל פעם שהמתבגר יתקל במצבים רגשיים שליליים.
חזרה על ההתנהגות הפוגעת היא דרך להחזיר לעצמו את תחושת ה - well-being. בדומה
להתמכרויות אחרות, מקרה הפגיעה הראשון מוביל בדרך כלל למקרה פגיעה נוסף, חמור
יותר, ומכאן נכנס הקטין התוקף למסלול של הסלמה במעשי האלימות. על פי
אחד המחקרים, שכיחות הפגיעות המיניות הנעשות בידי מתבגרים עולה עד פי 55 (!) כאשר
הם נעשים מבוגרים, ובמקביל חלה הסלמה גם בחומרת הפגיעות.
לכן, נדמה לי שבמציאות אנחנו רשאים
להניח שהתוקף נמצא במקום שעליו דיבר הרמב"ם בהלכות תשובה (ו, ג):
"ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני
דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו
התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה. הוא
שהקב''ה אמר על ידי ישעיהו השמן לב העם הזה וגו'. וכן הוא אומר ויהיו מלעיבים
במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא.
כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא.
לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה. לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים
בארצו שנאמר הבה נתחכמה לו. נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו. לפיכך
חזק הקב''ה את לבו. ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה וכבר
אמר לו הקב''ה אין אתה משלח שנאמר ואתה ועבדיך ידעתי וגו' ואולם בעבור זאת
העמדתיך. כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקב''ה התשובה לחוטא אינו
יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו".
התיאור הזה הוא התיאור הרווח של תוקפים מינית. הם נעשים
מכורים לדפוס ההתנגות התוקפני, וככל הנראה כבר לא ישובו עליו בתשובה. מרכזי השיקום
לאסירים מניחים שהדפוס של עבריינות מינית אינו ניתן לריפוי. מה שבכל זאת מנסים
לעשות הוא לצמצם את שיעורי הרצידיביזם (הישנות). אם תוקף שאינו מטופל עתיד לפגוע
במהלך חייו 380 בממוצע, הרי שטיפול שיוריד את השיעור הזה ל-100 פגיעות במהלך חייו
ייחשב ל"טיפול מוצלח". זו כמובן אינה חזרה בתשובה.
על המקרים הנדירים שבהם התרחש נס והתוקף שב בתשובה שלמה
ייתכן שלא נשמע, מפני שחלק מן התשובה היא שפלות רוח. כך כותב הרמב"ם בהלכות
תשובה (ב, ד):
"מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי
ובתחנונים ועושה צדקה כפי כחו ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו כלומר אני אחר
ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה וגולה
ממקומו. שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח".
מי שאינו עניו ואינו שפל רוח, מי שמתעקש להמשיך להעביר
שיעורים ולעבור לפני התיבה בתפילות, חזקה עליו שאין בינו לבין תשובה ולא כלום.
שלכם
אודי
