גילוי עריות

בס"ד                                                                  יח באדר, תשע"ג

עד לפני כארבעים שנה הסברה הרווחת הייתה שגילוי עריות בתוך המשפחה הוא תופעה נדירה, שרק אחד ל 1.1 מיליון נשים נופלת קרבן לה. בשלושים השנים האחרונות, עם התפתחות המחקר בנושא, התברר שהתופעה הרבה יותר נפוצה. היום מוסכם  שמדובר בעניין שכיח למדי. אחת מבין שבע נשים בערך, עברה התעללות מינית של גילוי עריות בתוך המשפחה, בילדותה.

מעבר לחומרה הדתית של גילוי העריות – היותה אחת משלוש העברות החמורות, שעליהן נתבע אדם להיהרג ולא לעבור – קיים כאן מרכיב של בגידה. הבגידה של האב, או של האחר הגדול, שהיה אמור לשמור ולהגן על הילדה הקטנה, ובחר להשתמש בה ככלי לסיפוק יצריו המיניים האלימים; הבגידה של המשפחה הקרובה, שבדרך כלל יודעת, ומחפה; לבסוף הבגידה של החברה בכללה.

חברות אנושיות מחליטות כמה משאבים להקצות להגנה על החלשים. דומה שכאן ישנה מוסכמה, שאין צורך להקצות משאבים רבים מידי. בספר "הסוד ושברו" כותב צביה זליגמן:

"בעלי אינטרסים בחברה פועלים כדי למחוק את גילוי העריות מסדר היום הציבורי. ניתן למצוא ביניהם אבות אונסים, פדופילים למיניהם... מצטרפים אליהם אנשי דת ואחרים, בעלי כוח השפעה בחברה, המתעלמים מהזוועות המתרחשות בחברה מתוך אינטרס...

דוגמה להשתקה הופיעה באיגרת תשובה ששלח רב ידוע ומקובל לבחורה שנפגעה מינית על ידי דודה. כתשובה למצוקה על שאיננה מסוגלת לסלוח לפוגע, עונה לה הרב שאין היא חייבת לסלוח לתוקף. אולם בעת ובעונה אחת הוא מזהיר אותה, שאל לה לקלקל את שמו הטוב של יהודי חרד, ועל כן עליה להמשיך לשמור את סודה. כלומר, על ידי השתקת הקרבן בוחר הרב להגן על התוקף, במקום להגן על הנתקפת ועל ילדים אחרים שעלולים להיפגע בעתיד מידי אותו תוקף".

במדינת ישראל, אחד הביטויים הכואבים של מיעוט המשאבים הכספיים ואוכפי החוק המושקעים בהתעללות בתוך המשפחה הוא מצבם של העובדים הסוציאליים הפותחים בהליך הוצאת הילד או הילדה העוברים התעללות, מן הבית המתעלל. בארצות מפותחות יותר, מי שנאלץ לעזוב את הבית הוא כמובן האב המתעלל. אין הגיון מוסרי להוציא מן הבית דווקא את הקורבן. (תוך הצפתו ברגשות אשם על כך שהוא כנראה לא בסדר, אם הוא נאלץ לעזוב את הבית). אולם חוק הנוער (טיפול והשגחה) המגדיר את תפקידיו וסמכויותיו של פקיד הסעד, קובע כי הצו שיתן בית המשפט הוא צו הוצאה ממשמורת ההורים. אם קיים סיכון של ממש לשלומו של הקטין אם יישאר בחזקת הוריו, יכול העובד הסוציאלי לבקש מבית המשפט צו הוצאה ממשמורת ההורים למקום מוגן. גם הצו הזה ניתן לתקופה מוגבלת בלבד.

נניח שפקיד הסעד הגיע למסקנה שאין מנוס מלהגן על הילד קרבן ההתעללות. הוא מתחיל הליך בירוקרטי סיזיפי שבו הוא יעמול במשך כשבועיים יום ולילה, ואף אחד לא ישלם לו תמורת העבודה הנוספת. זה החלק קיים חלק אלים יותר. כבר כתבתי מספר פעמים שלפשיעה המינית נלווית גם פשיעה נוספת, שמטרתה היא להסתיר את הפגיעות המיניות. דפוס הפשיעה הנלווית חוזר על עצמו, ואנחנו מוצאים לא אחת עדים שחזרו בהם מן הנכונות להעיד כתוצאה מאיומים כאלה ואחרים. תומכיו של הפושע יטענו שחזרת העד היא הוכחה לחפותו של הנאשם, אולם חקירה של המשטרה תגלה בדרך כלל כי אין מדובר בחזרה מרצון, אלא בהיכנעות לאיומים. כך היה לפני שלושים שנה, כפי שהזכיר בשיחתו הרבי מלובביטש  בזמנו (http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15896&st=&pgnum=92), וכך הוא המצב היום. דפוס האיומים הזה מתרחש גם מול פקיד הסעד. הלה מקבל איומים על חייו ועל חיי משפחתו אם לא יחדל מן ההליך. בדרך כלל הוא לא ישלים את ההליך.

את התופעה הזו קל היה לפתור, אילו היה רצון כן לכך. מה יותר פשוט מאשר לשלם לפקיד הסעד עבור שעות נוספות, ולכתוב נוהל משטרתי שאחראי על אבטחתו בפרק הזמן שבו הוא עובד על המשימה של הגנת הילדים והילדות מפני התעללות? זה לא קורה מפני שהחברה אינה רואה את המשימה הזו כחשובה דיה.

בתוך כל המערכות הבוגדניות האלה, ניתן לראות קרני אור בודדות המבליחות בדמות חוקים להגנת הילדים, וספרי טיפול העוסקים בסוד של גילוי העריות, סוד החוצה מגזרים ואוכלוסיות.

לעת עתה, מי שמנסה לתת מענה מסוים הם המטפלים – פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועוד. זוהי בינתיים הכתובת של נפגעי גילוי העריות. אני רק יכול לקוות, שמתישהו מדינת ישראל תהפוך להיות מדינה נאורה גם בתחום הזה.

שלכם

אודי

בשפה של משפטנים

בס"ד                                                                         י' באדר, תשע"ג

פורים מתקרב, ויש מי שנוהגים להדר בחובת השתייה. האסוציאציה שלי בהקשר הזה היא פגיעות מיניות תוך ניצול מצב השכרות. לא פעם שומעים שמישהי נוצלה מינית במסיבה של צעירים שבה השתכרה.

מה שנקרא בשפת היום-יום "ניצול"  מוגדר בשפה משפטית יבשה "אונס". במרחב הזה, בין "ניצול" לבין "אונס" תעסוק הרשימה הזו.

עבירת האונס מוגדרת בסעיף 345,( א), (1) לחוק העונשין כך:

"הבועל אשה שלא בהסכמתה החופשית הריהו אונס ודינו מאסר 16 שנים".

כלומר מבחינת היסוד העובדתי, מה שמגדיר את המעשה כאונס הוא קיום יחסי אישות, ונסיבה של היעדר הסכמה (לא התנגדות, אלא עצם העובדה שלא היה ביטוי חיובי להסכמה).

ההגדרה הזו אינה מפורטת והיא אינה נותנת תשובה לשורה של שאלות כמו:

·         מה קורה אם הנאשם טוען שהייתה הסכמה.

·         האם צריך שהנאשם ידע? מה אם הוא אומר שהוא חשד, אבל לא בירר.

את התשובה להשאלות האלה נמצא בחלק הכללי של החוק. ככלל, עבירה פלילית מורכבת משני יסודות – היסוד העובדתי, שעליו כבר דיברנו, והיסוד הנפשי. היסוד הנפשי הנדרש בעבירת אונס הוא "מחשבה פלילית". הכוונה היא למודעות לטיב המעשה, ולקיום הנסיבות שהופכות אותו למעשה פלילי. הנסיבה ההופכת יחסי אישות לעבירת אונס היא, כאמור, היעדר הסכמה.

סעיף 20 פסקה ג לחוק העונשין קובע כי "רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות, או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם".

לאור היסודות האלה פוסק בית המשפט העליון (ערעור פלילי   07 /7296) כך:

"סעיף 345 (א) (4) מדבר במקרה בו האישה שרויה במצב, אשר מונע ממנה לתת  הסכמה חופשית.  סעיף זה נוסח בצורה רחבה,  מעין 'סעיף סל', כדי לתת מענה לקשת רחבה של מקרים, בהם האישה אינה מסוגלת ליתן הסכמה חופשית בשל מצב פיזי, או נפשי בו היא שרויה באותה העת. במקרים אלו די בכך שהנאשם ניצל מצב זה על מנת שייחשב כמי שביצע מעשה אונס. ההנחה העומדת בבסיס הסעיף היא,  כי עצם קיום יחסי-מין עם אישה שאינה בהכרה,  או בכל מצב אחר המונע ממנה לתת הסכמה חופשית – יש בו משום ניצול לרעה של האישה בשל חוסר יכולתה לגבש הסכמה למעשה המיני מתוך תובנה ביחס לטיבו. לפיכך,  גם אם לא הובעה באופן מפורש,  או ממשי חוסר הסכמה מצד האישה, קמה בסעיף הקטן האמור, בהתקיים נסיבותיו, מעין 'חזקת אי-הסכמה', שהינה תולדה של מצב הקורבן בעת האירוע. בית המשפט אומר אם כן במפורש כי אם האשה בשל מצבה היגיעה לידי אובדן כושר לתת הסכמה חופשית, כי אז הבועל אותה תוך ניצול מצב זה מבצע אונס".

יתר על כן, לא רק אם היותה של האשה במצב של חוסר הסכמה ברור לבועל באופן וודאי הוא נתפס כמבצע אונס. גם אם הוא רק חושד בכך, אך נמנע מלברר את העניין עד תומו, הוא מוגדר כמבצע אונס. בפסיקה קודמת של בית המשפט העליון פסק השופט ג'ובראן:

"כפי שמורה סעיף 20) (ג) (1) לחוק העונשין 'רואים אדם שחשד... בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם'. משכך, גם אם המערער פשוט לא היה מעוניין לקחת על עצמו את האחריות לבירור מצב הכרתה של המתלוננת – זאת לאחר שאמרה לו כי היא לא מרגישה טוב והתיישבה על הכיסא בחצרו של השכן,  וכאשר סימני שכרות ניכרים ללא ספק בהתנהגותה – הוא מילא את דרישות היסוד הנפשי של עבירת האינוס".

אם נחזור לדוגמה שהובא למעלה, במסיבות של בני נוער, כאשר נער מנצל שכרות של נערה בכדי לקיים איתה יחסים, די בכך שהיא תוכיח שהייתה שיכורה ולא הייתה במצב של יכולת להביע הסכמה, בכדי שהוא יואשם באונס.

אוסיף, שלעניין זה, היותו של המנצל/האנס במצב שכרות אינו פוטר אותו מאחריות פלילית, שכן מי שנכנס למצב של שכרות מדעתו, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית (סעיף 34ט (ב) לחוק העונשין).

לאחר כל הסקירה הזו אני רוצה לומר לכן, שהשפה המשפטית היא אפשרות, אך היא אינה מחייבת. לא הכרחי שמעשה המוגדר אינוס בשפה המשפטית יוגדר כך גם בשפה הטיפולית לדוגמה.

מהותה של הפגיעה המינית תלויה בתחושה של הנפגעת. החוק נותן אפשרות למי שחשה שנאנסה, להתלונן על אונס. ההחלטה אם להתלונן במשטרה, או להסתפק בטיפול פסיכולוגי היא לחלוטין שלכן. ובכל זאת, חשוב לדעת שהחוק תוקן כך שהיעדר הסכמה מגדיר את המעשה כפלילי, על כל המשתמע מכך.

לבסוף, אם אתם/ן מחליטים להיכנס למצב של חוסר יכולת לשמור על עצמכם, אנא, בקשו ממישהו לשמור עליכם.

פורים שמח!

שלכם

אודי

מה בין לפני לאחרי

בס"ד                                                                            ד' באדר תשע"ג

שלום לכולכם.

הרשימה הזו תעסוק בתאולוגיה יהודית, וזאת בעקבות רשימות קודמות, הטעונות הבהרה.

ברשימה הקודמת ובאחרות התייחסתי לעיקרון המכונה בקבלת האר"י "שבירת הכלים". על פי העיקרון הזה, כל משבר הוא הזדמנות לצמיחה. זה כשלעצמו עשוי להיות מובן, אלא שאני הרחבתי וטענתי שגם נפילה רוחנית (חטאים) הם בסופו של דבר משבר רוחני שתכליתו היא צמיחה רוחנית. אני מניח שלחלקכם זה נשמע מוזר. כבר בגן למדנו על גמול, על חטא ועונש, או לחילופין, על חטא ותשובה. החטא נתפס תמיד כאשמתנו. חטאנו, עשינו משהו רע, ולכן, או שאנחנו חוזרים בתשובה, או שאנחנו חוטפים עונש. לפתע אני מתייחס לחטא כ"משבר" שתכליתו צמיחה, כמשהו שכביכול התרחש מעצמו והוא מזמין אותי לצמיחה. מהיכן שאובה ההתייחסות הזו?

ובכן, כך: ההתייחסות של היהדות לחטא היא אכן כפולה. לפני החטא ההנחה היא שיש לו לאדם בחירה חופשית. לכן אומרים לו: היזהר שלא תחטא, כדי שלא תיענש. אך לאחר שחטא מצטרף ממד נוסף, ממד המשבר, או "שבירת הכלים".

אילו היה האדם חזק דיו, היה מתגבר על ייצרו ולא חוטא. הסיבה לכך שהוא לא הצליח לעמוד בניסיון היא היותו "חלש", מבחינות מסוימות. לא האדם החליט על היותו חלש, אלא האל שברא אותו, כדברי הרמח"ל בספר דעת תבונות:

"האלוה יתברך שמו מנע, כביכול, את עצמו, פירוש, שמנע את יכולתו, בברוא נבראיו שלא לעשות אותם כפי כוחו, אלא לפי מה שרצה וכיון בהם; ובראם חסרים כדי שישלימו הם את עצמם, ויהיה שלמותם שכרם בזכות מה שטרחו להשיגו. וכל זה רק ברצותו להטיב הטבה שלמה":

כלומר, מי ש"אשם" בנפילה הרוחנית של האדם הוא הקב"ה, שברא אותו חלש. כך אכן טוען אליהו לפני הקב"ה (ברכות לא, ב)

"ואמר רבי אלעזר אליהו הטיח דברים כלפי מעלה שנאמר (מלכים א יח, לז): 'ואתה הסבות את לבם אחורנית'. אמר רבי שמואל בר רבי יצחק: מנין שחזר הקב''ה והודה לו לאליהו דכתיב: (מיכה ד, ו):  'ואשר הרעותי':

אמר רבי חמא ברבי חנינא: אלמלא שלש מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל (ביטוי בלשון סגינהור). אחד דכתיב 'ואשר הרעותי' ואחד דכתיב (ירמיהו יח, ו):  'הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל' וחד דכתיב (יחזקל לו, כו): 'והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר'. רב פפא אמר מהכא (שם פסוק כז): 'ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו'".

ההתייחסות אל החטא כאל שבר, כאל משהו שהוא תוצאה של היותו של האדם חלש, מותנית בכך שהוא לא "בנה" מראש על העיקרון הזה של המחילה של ה' בשל היותו חלש. זוהי המשמעות העמוקה של המשנה בסוף מסכת יומא:

"האומר, אחטא ואשוב , אחטא ואשוב , אין מספיקין בידו לעשות תשובה".

הסיבה לכך היא שהעיקרון של צמיחה מתוך שבירת הכלים פועל דווקא כאשר המשבר הוא אכן תוצאה של מעשי ה', שמצא לנכון לברוא את האדם עם חוסן מוגבל. כאשר החוסן האישי דיו למנוע את הנפילה, והאדם בחר ביודעין בנפילה מתוך ההנחה שאחר כך ה' יסלח לו, זה לא עובד (בכל אופן, עד שיחזור בו מן הטעות בתפיסה של "אחטא ואשוב").

על כל פנים, ההנחיה המעשית של צדיקי החסידות ושל הרב קוק גם יחד היא זו: לפני המשבר, התייחס לעצמך כאילו יש לך את כל הכוח שבעולם למנוע אותו. לאחריו, התייחס אליו כאל "שבירת הכלים", משבר שמסמן לך שמשהו בבסיס של בניית האישיות טעון חיזוק, וצריך לעבוד עליו.

למה אני כותב את כל זה?

לפעמים אולי נראה לכם שההתייחסות שלי לפגיעה מינית כאל משבר היא בבחינת "תנחומים של הבל". חלקכם אולי סבורים שבשלבים מסוימים הם שתפו פעולה (התעתוע שכבר כתבתי עליו), וכשאני מתייחס לפגיעה כאל משהו שהתרחש בחייכם ושאינכם אחראים לו, זוהי תמונה חלקית.

אז זהו, שלא. התמונה היא שלמה לגמרי. זוהי ההתייחסות של היהדות, והיא בהחלט לא קלה לביצוע. היא גם לא עושה הנחות. היא אומרת לך: זה הזמן לעבודה עצמית. מנגד יש כאן הבטחה – העבודה העצמית הזו תביא אותך לצמיחה אישית, ולמקומות שעדיין לא היית בהם. בעקבותיה אתם תהיו הרבה יותר "גדולים". בהצלחה!

שלכם

אודי

החלמה, או אולי צמיחה

בס"ד                                                                     כז בשבט תשע"ג

חלק גדול מהתסכולים שלנו בחיים נובע מהעובדה שלא ניתן לתקן את העבר; אין אפשרות להחזיר את הגלגל לאחור. פגיעה מינית זו חוויה שנפגעים מאד רוצים למחוק מרשימת החוויות. אבל מסתבר שזה בלתי אפשרי. לכן, במרבית המקרים אנחנו מדברים על הדבר הקרוב ביותר למחיקת החוויה, שהוא ריפוי, או החלמה מן הטראומה. הספר "טראומה והחלמה" של ג'ודית הרמן בנוי על התפיסה הזו. מי שהחלים לחלוטין, מי שהצליח "לסגור" את סיפור הפגיעה ולהמשיך את מסע החיים כרגיל, קרוב במידה רבה למי שלא נפגע/ה מעולם.

מטפלים אחדים מפקפקים האם החלמה מושלמת אפשרית, שכן בסופו של דבר, אכן לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. חייבים לכן להסתכל קדימה.

ישנה אפשרות נוספת, שאכן מביטה אל העתיד, זו מכונה "צמיחה פוסט טראומטית". במאמר באתר "פסיכולוגיה עברית" http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2714 כותבת עירית סדן על המונח הזה.

איך זה נראה?

הצמיחה באה לידי ביטוי בשלושה תחומים עיקריים, היא כותבת:

• שינוי בחוויית העצמי: תחושות של חוסן פנימי מוגבר, סיבולת וכוח, המתעוררות דווקא מתוך ההכרה בפגיעות וההתמודדות הקשה עם סבל ואין-אונים.
• העמקה ביחסים בינאישיים: חוויה חזקה יותר של חיבור, אמפתיה ורגישות לזולת ולסבל אנושי, הערכה גבוהה יותר של משאבים חברתיים, פיתוח מיומנויות בינאישיות והרחבת מעגלי השתייכות.
• שינוי בסדרי עדיפויות ערכיים ובהשקפת העולם: הערכה מחודשת ומלאה יותר של החיים ועיסוק בשאלות קיומיות ורוחניות, בעקבות החוויה הטראומטית והמפגש האפשרי עם סכנה ומוות.

בספרו "האדם מחפש משמעות" כותב ויקטור פרנקל (1963), ניצול השואה, כי המשמעות נוצרת מתוך הסבל. זה וודאי נכון, אך דומני שזו רק אפשרות אחת. היהדות מרחיבה יותר את המניעים לצמיחה. אין הבדל, טוען הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות (צוואת הריב"ש, סד), אם מדובר בסבל שנגרם על ידי אחרים, או בחוויה שמקורה באדם עצמו -

"פעמים שנופל אדם ממדרגה מחמת עצמו שהשם יתברך יודע שהוא צריך לכך ופעמים העולם (=אחרים) גורמים שייפול אדם ממדרגתו. והירידה היא לצורך עלייה, כדי לבוא למדרגה גדולה".

עצם ה"נפילה" קוראת לך לצמיחה.

כל תחושה פנימית של חורבן, היא הדרכה של ה' לצמיחה, טוען הראי"ה קוק (אורות הקודש ג, עמוד רנב). והוא מוסיף:

"בעת אשר ירגיש האדם נפילה מפני חולשת רוח המעדה מוסרית, ישים אל לבו שממעמקי התהומים הוא צריך לדלות מרגליות יקרות וישוב ויעלה ויחדש כוחו בגבורה ושלווה, לאור עולם, עוד ביתר שאת מימי קדם. וכן הוא הדין בדור שלם ובתקופה עולמית".

אנחנו חיים בתקופה של צמיחה. העם היהודי בפרט. הזרימה הרוחנית בעולם היא זרימה של גדילה. בכדי להשתלב בהרמוניה בתנועה הזו של העולם, של הדור, של התקופה, כדאי לנו להיות מכוונים לצמיחה אישית. כן, גם צמיחה מתוך הטראומה של הפגיעה.

שלכם

אודי